פילוג הממלכה (י"ב, א–כד) | 3 | מצעד האיוולת' של רחבעם (חלק שני י"ב, ח–יד)

 

מה נותר אפוא מתביעת העם כפי שרחבעם מצטט אותה? אך תביעה קנטרנית לשינוי מדיניותו של שלמה (שאין בה כל רע – על פי הצגת הדברים בפי רחבעם). לא ביטוי לתסיסה והתמרמרות שהחלו כבר בימי שלמה; לא אנחה סוציאלית של עם הנאנק תחת העבודה הקשה והעול הכבד; לא נכונות להכיר במלכותו של רחבעם אם יבוא לקראת העם. בפי רחבעם נשמעת בקשת העם כניצול ציני שמנצל העם את התפר שבין מלכות שלמה למלכות רחבעם בשעה זו של בין השמשות כדי לסחוט הקלות שלא כדין.

כך רואה רחבעם את תביעת העם! כך הוא גם מציג את תביעת העם בפני הילדים ששמעו את התביעה המקורית, והקיצור שהוא עושה הוא אפוא קיצור מגמתי, הרומז לילדים כי לדעתו אין כל הצדקה לתביעת העם.

אם כן, מפנייתו של רחבעם לילדים הם יכולים לשער מה ציפייתו מהם: רחבעם רומז בדבריו כי הוא מצפה לתשובה שתדחה את תביעת העם. זו מגמתו כעת, אלא שחסר לו הטקסט המתאים, והוא מקבל על עצמו מראש כל טקסט שיציעו הילדים: 'ונשיב דבר (– אני ואתם) את העם (– החצוף) הזה'.

 

ואכן, הילדים מציעים לו תשובה הדוחה את פניית העם, ולא סתם דוחה בנימוס אלא דוחה בגסות! האם ציפה רחבעם לקבל מהילדים טקסט כה קיצוני בנימה כה ארסית?

אין זה סביר שרחבעם מצפה לתשובה כמו זו ששמו הילדים בפיו! זוהי תשובה בוטה המזמינה משבר יחסים בין רחבעם לעם. הרי לא לשם כך בא רחבעם לשכם. יש לשער כי רחבעם ציפה מהילדים לשים בפיו תשובה בנימה הפוכה: תשובה דיפלומטית, מנומסת, שתוכנה – סירוב לדרישת העם, אך סגנונה מרוכך, מעורפל ומשאיר פתח להמשך המשא ומתן. בימינו היינו מבטאים זאת בלשון מעין זאת: 'הבה נקים ועדה לבדיקת העניין, שתמסור את המלצותיה בעוד חצי שנה, ואז נדון בתביעתכם מחדש'. כיוון שרחבעם אינו דיפלומט מנוסה, הוא מבקש מחבריו טקסט מתאים, שיעזור לו לדחות את תביעת העם באמצעות תשובה דיפלומטית מעורפלת, שלא תקומם את העם כנגדו.

אלא שבכך חשף רחבעם את עצמו למה שיבוא מיד בהמשך: לעצתם הטיפשית והילדותית של הילדים אשר גדלו איתו. ולא רק שחשף עצמו לכך, אלא כמעט והתחייב בפניהם לקבל כל טקסט שיציעו לו, והפך אותם מראש לשותפיו במשא ומתן.

וכך התרחק רחבעם ממטרתו למלוך על כל ישראל צעד נוסף וחמור: הוא מסר עצמו מדעת בידי חבריו הצעירים וחסרי הניסיון, הכוחניים והטיפשים.

ועדיין המצב בר-תיקון, אם יתעשת רחבעם כשישמע את דברי ההבל שבפי הילדים, ויחליט לעזוב את עצתם.

6. צעד רביעי לאחור – רחבעם נחשף לעצת הילדים

           י              וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר:

כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר:

אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ[1]

כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.[2]

יא           וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד

           וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

           אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים

           וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.[3]

התשובה הארסית ש'מכתיבים' הילדים לרחבעם מפתיעה את קורא הסיפור, ואפשר שאף את רחבעם היא הפתיעה. התשובה נראית כה טפשית , שכן היא מזמינה פיצוץ של המשא ומתן. מוטל אפוא על המעיין בסיפורנו להיחלץ ולנסות להבהיר את אורח המחשבה של המציעים: מה עלה על דעתם בהציעם תשובה כה קיצונית שכישלונה נראה ברור מראש?

ובכן, האם עצה מעין זו הייתה מעוררת תמיהה לו הייתה ניתנת (בהתאמות הנחוצות) למורה צעיר הנכנס למלא מקומו של מורה ותיק בכיתת בנים פרועה? או האם הייתה מוזרה בעינינו לו הייתה ניתנת למפקד הנכנס לפקד על מחלקת טירונים? ותרנות ורכות אנושית בכניסה לתפקיד החדש של אלו – מתפרשות כגילוי חולשה, ומנוצלות כנגד בעל הסמכות, עד שלא יוכל למלא את תפקידו. נאום מעין זה לו היה נאמר לפני שני אלו והדומים להם, בכוחו היה לחסוך בעיות משמעת קשות שהיו צצות במהרה אלמלא נאמר.

כך או בדומה לכך חשבו הילדים כשהשיאו לרחבעם את עצתם. זהו נאום ההסבר המשוער שהיו הילדים נושאים כדי להסביר את פשר עצתם לרחבעם: 'אתה מצוי בשעת מבחן מול העם. העם בוחן את כושר המנהיגות שלך ואת מידת הנחרצות שלך למולם.אם תקבל את עצת הזקנים, ותדבר אליהם דברים טובים, ותיענה לבקשתם אפילו במקצת, לא תוכל יותר למלוך עליהם. הם יגבירו את דרישותיהם עוד ועוד, ואתה תהפוך להיות עבד לעם הזה במקום להיות מלכו. עליך להפגין תקיפות בראשית דרכך, להבהיר לעם מי כאן המלך, ולא לתת להם לנצל את שעת התפר בין שלטון אביך לשלטונך שלך עליהם'.[4]

אם שכנעו דברים אלו מי מן הקוראים, עלינו למהר ולהבהיר כי הדוגמאות שהבאנו אינן דומות כלל לנידון: שבטי ישראל העומדים מול רחבעם במשא ומתן אינם כיתת ילדים פרועה ואינם מחלקת טירונים. אלו הם אנשים מבוגרים, בעלי משפחות, שמס העובד שהטיל עליהם שלמה במשך עשרות שנים הקשה מאוד את חייהם ואת חיי משפחותיהם, והם קצו בו. יתרה מזאת: רחבעם על פי תפיסתם אינו בעל זכות מגבוה למלוך עליהם (לא כאותו מורה שנשלח לכיתת ילדים בידי המנהל, או כאותו מפקד שנשלח בידי שלטונות הצבא), אלא הוא תלוי בקבלתם אותו כמלך, והם יקבלוהו עליהם רק אם ייענה לתביעתם.

בשתי הנקודות הללו טעו 'הילדים': ביחסם לשבטי ישראל כאל פורעי חוק שיש להשליט בהם משמעת, וביחסם למלכותו של רחבעם על שבטי ישראל כמציאות שאין לערער עליה. רחבעם עצמו כנראה לא היה רחוק משתי ההנחות הללו של יועציו, אלא שבבואו לשכם כדי לנהל משא ומתן על המלכתו, הוא מגלה פרגמאטיות, ומעוניין בפשרה כלשהי שתאפשר לו למלוך על ישראל.

נמצא כי יועציו הצעירים של רחבעם לוקים בתפיסת המציאות שלהם. הם אינם מבינים את הסיטואציה שבה מצוי מלכם: מי הם העומדים מולו, מה מציק להם, וכיצד הללו תופסים את מלוכתו של רחבעם. סיבת הדבר, היותם מנותקים מן העם, שהרי הם גדלו מילדותם ביחד עם רחבעם בארמון המלכות של שלמה, רחוקים מהמון העם ומסבלותיו.

הפוך הדבר ביחס ליועצים הזקנים: הללו מבינים היטב את הסיטואציה, מכיוון שהם מכירים את העם ומתוכו באו. עצתם הנבונה, יש בה כדי לסיים בוודאות את המשא ומתן בהצלחה שתספק את שני הצדדים ותאפשר לרחבעם למלוך על שבטי ישראל כולם.

אלא שעצת הזקנים דורשת מרחבעם לוותר לשעה על גאוותו ועל השקפתו הפוליטית שעל פיה מלכותו קנויה לו משמים, ואילו עצת הילדים דווקא בונה את גאוותו ומטפחת אותה, ובכך היא מחניפה לו. ועל כך אומרת הברייתא השנויה במסכת מגילה לא ע"ב (ומקבילה בנדרים מ ע"א):

           רבי שמעון בן אלעזר אומר:

           אם יאמרו לך זקנים: סתור!

                                  וילדים: בנה!

           סתור ואל תבנה,

          מפני שסתירת זקנים ­– בנין

           ובניין נערים – סתירה

           וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה.[5]

    חשיפתו של רחבעם לעצת הילדים אשר גדלו איתו יכולה להיות לו שעת מפנה בהידרדרותו: היא כה קיצונית (אף שהסברנו את ההיגיון העומד מאחריה, היגיון שאינו מתאים לסיטואציה הנוכחית), וסכנתה כה ברורה לעין. נראה שרחבעם גם לא ציפה לעצה כזאת (כפי שהסברנו בסעיף הקודם), כך שאפשר שדווקא עצה זו תגרום לו לרחבעם להתעשת ולשוב אל עצת הזקנים, שסתירתה (– את רגש הגאווה של רחבעם) היא באמת בניין (– מלכותו על כל ישראל).

מאידך, עצת הילדים מבוססת על הנחות המקובלות על רחבעם, היא מחניפה לו ומחזקת את גאוותו – גאווה המושפלת מחמת עצם הצורך שלו לקבל את אישור העם במשא ומתן. לפיכך יש סכנה חמורה שרחבעם יתפתה לקבל עצה זו.

    חשיפה זו לעצת הילדים וההתלבטות שהיא מעמידה את רחבעם בפניה, הם צעד נוסף לאחור בדרכו של רחבעם להשיג את המלוכה על כל ישראל.

    ואף עתה, לאחר כל ה'צעדים לאחור' שבאמצעותם הרחיק עצמו רחבעם ממטרתו, המצב עודו הפיך. יש ביכולתו של רחבעם להתעשת ברגע האחרון, בטרם ישוב אליו העם, ולדחות את עצתם ההרסנית של חבריו.

7. צעד חמישי לאחור – תשובת רחבעם לעם – הצעד המכריע  ב'מצעד האיוולת' של רחבעם

יב            וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.

יג             וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ[6] אֶת הָעָם קָשָׁה

                                וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.

יד            וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר:

אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

                                אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

בפסוק יב נפתחת המחצית השנייה של סיפורנו, באירוע המהווה תפנית דרמטית במהלך הסיפור: בשיבת העם אל רחבעם ובתשובתו להם לאחר שלושת ימי ההמתנה.

פסוק יב אינו 'מסגיר' עדיין בפירוש את החלטתו של  רחבעם: האם התעשת והוא עומד לדחות עתה את עצת הילדים, ולאמץ את עצת הזקנים? אם יעשה כן – תהא זו תפנית דרמטית חיובית במהלך העלילה: ההידרדרות של רחבעם לאחור צעד אחר צעד תיבלם, והסיפור יעלה על פסים חיוביים לקראת המלכת רחבעם על כל ישראל.

אולם גם אם ימשיך בנסיגתו לאחור, וישיב לעם כעצת הילדים, תהא זאת תפנית דרמטית שלילית במהלך העלילה: צעד כזה כבר יהא בלתי-הפיך, והוא עלול להביא לתוצאות מרחיקות לכת בהמשך הסיפור, בשל תגובת העם הצפויה על תשובה זו.

למזלנו, אין הכתוב ממשיך למתוח את עצבינו, והוא מודיע כבר בפסוק הבא את מה שחששנו מפניו:

           יג              וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה, וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.

           יד            וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים...

ובכן, אנו יודעים שפנינו עתה לפיצוץ המשא ומתן, ולתוצאות קשות שיהיו תואמות את תשובת רחבעם 'הקשה'.

הכתוב אינו מסתפק בהודעה שרחבעם 'עזב את עצת הזקנים', ודיבר אל העם 'כעצת הילדים', אלא טורח לצטט את דברי רחבעם לעם ציטוט ישיר:

           ...לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם

וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים

וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

מה הטעם בחזרה זו? הרי עצת הילדים ידועה לנו, וכאן חוזר עליה רחבעם כמעט מילה במילה?

ההבדל הבולט בין עצת הילדים המקורית לבין ציטוטה בפי רחבעם הוא בהשמטה שהשמיט רחבעם את הפתגם ששמו הילדים בראש הטקסט שהציעו לו (בפסוק י):

                           ...כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי

מדוע השמיט זאת רחבעם?

תשובה אפשרית היא שרחבעם שומר על כבוד אביו, ואינו מוכן להגדיל את כבוד עצמו על חשבון כבוד אביו. אולם אם זהו ההסבר, היה עליו לדחות את עצת הילדים מכל וכל. שהרי גם במילים שאימץ רחבעם מתוך עצת הילדים, הוא 'מגדיל' עצמו בהשוואה לאביו.[7]

אנו מציעים הסבר אחר להשמטתו של רחבעם: רחבעם משכלל את האפקט האירוני הארסי בתשובתו לעם, וזאת הוא עושה ביצירת  ממד של הפתעה בנאומו. הבה נסביר דבר זה.

כפי שביארנו בסעיף 5, רחבעם ביקש מחבריו הילדים טקסט שאותו יאמר לעם. הילדים אכן סיפקו לו טקסט כזה, שמלבד תוכנו החריף, מצטיין גם בסגולות ספרותיות אחדות: הטקסט המוצע פותח במשל פיקנטי, וממשיך בביאור כוונתו של המשל. ביאור זה בנוי בלשון שירה: הוא מכיל שתי תקבולות ניגודיות, כשהניגוד בשתיהן הוא בין "אָבִי" לבין "אֲנִי". כראוי ללשון שירה, מכיל הטקסט מטפורות מסוגים שונים והפרזות לשוניות. [8]

איכותו הספרותית של הטקסט הזה נועדה, לא רק לענות לעם תשובה שלילית על תביעתו, אלא להפוך תשובה זו לגורם מטיל אימה. מטרת התשובה היא אפוא להרשים, להדהים את העם, ולהטיל עליו אימה באמצעות מילים אכזריות ומופרזות. תשובה כוחנית כזאת, שתיאמר באמצעים רטוריים מתאימים, תגרום לעם לסגת מבקשתו – כך מקווים הילדים ורחבעם – ולהיכנע למלכותו של המלך התקיף רחבעם.

נראה שרחבעם מוצא בנוסח שנתנו לו הילדים חיסרון אחד: הפתגם הפותח אותו מגלה מיד בתחילתו את תוכן התשובה, וכך מתקפחת ההפתעה והאכזבה שניתן להשתמש בהן כנגד העם. ברם, השמטת הפתגם מראש התשובה, תעניק לנאום רחבעם ממד נוסף של הפתעה מרה, שלא הייתה קיימת בנוסח שהציעו הילדים.

וכך נפתחת תשובת רחבעם:

                           אָבִי – הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם

ובכן, אומר העם בלבו, רחבעם מסכים עם הביקורת שבה פתחנו את דברינו ביחס למדיניות המס של שלמה, כשאמרנו "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ" (פסוק ד).[9]

רחבעם ממשיך ואומר: "וַאֲנִי – ...", וההמשך הצפוי והמתבקש לאוזני העם הוא 'אקל מעולו הכבד' – כפי שביקשתם. אלא שאז בא ההמשך המפתיע והמר: "וַאֲנִי – אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם!"

תדהמה אוחזת את שומעיו של רחבעם: לכך לא ציפו, ורחבעם שבע רצון מהצלחתו הרטורית. כבר בהפתעה זו קיים רחבעם את דבריו "וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". תשובתו 'עקצה' את בני שיחו והותירה בהם כאב מר של הפתעה ואכזבה. ואת זאת השיג רחבעם דווקא בהשמטת הפתגם מראש דבריו.

 

בסעיף הקודם טענו כי רחבעם לא ציפה שהילדים יציעו לו תשובה כה חריפה לעם. מדוע אפוא אימץ תשובה זו בשתי ידיו, ועוד שִכלל אותה והוסיף בה עוקץ מר?

אולי משום שחִייב עצמו מראש לקבל את מה שיאמרו לו ("מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה" – פסוק ט). אך נראה שיש לכך סיבה נוספת או אחרת: רחבעם נכבש בכוחן של המילים החזקות והמאיימות, ונשבה בקסם הלשון החריפה והציורית של הילדים, וחש לאמץ פנינה ספרותית זו. האם לא חבל לאבדה?[10]

זהו הצעד המכריע במצעד האיוולת של רחבעם, שבו נסוג מכוונתו הראשונה לשאת ולתת עם העם כדי שימליכוהו בשכם. בשלב זה אולי נדמה היה לו שישיג את המלוכה דווקא בתשובה האכזרית והגסה הזו שאימץ מחבריו הילדים, אך במהרה יווכח רחבעם שתשובה זו הביאה לו את ההפך הגמור: איבוד סופי של הסיכוי למלוך על כל ישראל.

           ולאחר שנשא בפני העם את נאומו זה, המצב כבר אינו בר-תיקון.

           אלא שכדי להבין זאת, על רחבעם לעבור שלבים נוספים.