שלושה שותפים בו באדם
בשבוע שעבר ראינו שהמדרש משווה בין מצוות כיבוד אב ואם ויראתם, לבין מצוות כיבוד הקב"ה ויראתו ית': "נאמר 'איש אמו ואביו תיראו' ונאמר 'את ה' א-לוהיך תירא' - הקיש מורא אב ואם למורא המקום. נאמר 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר 'כבד את ה' מהונך' - הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום. נאמר 'מקלל אביו ואימו מות יומת' ונאמר 'איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו' - הקיש קללות אב ואם לקללת המקום... וכן בדין, מפני ששלושתם שותפים בו" (ספרא קדושים א', ד-י).
מהי משמעותם של היקשים אלו, בין המצוות כלפי ההורים לבין המצוות כלפי ה'? מה פשרו של הנימוק המובא בסוף המדרש - "וכן בדין מפני ששלושתם שותפים בו"?
שותפות ה' וההורים ביצירת האדם מופיעה גם במקומות אחרים: ""תנו רבנן: שלושה שותפין יש באדם - הקב"ה ואביו ואמו" (נדה לא ע"א), וממשיכה הגמרא ומפרטת אילו חלקים באים לאדם מאביו, אילו מאמו ואילו מהקב"ה. הגמרא מסבירה שדרשה זו באה להדגיש את חלקו של הקב"ה ביצירת האדם: ללא הקב"ה הנותן בו את רוח החיים, לא תיתכן לגוף עמידה. אצלנו, לעומת זאת, המטרה הפוכה: ההשוואה בין הקב"ה לבין ההורים באה דווקא להעצים את מעמדם של ההורים, ולהדגיש כי אף הם - כמו הקב"ה - שותפים בבריאתו של האדם.
אם כן, יסודה של מצוַת כיבוד אב ואם, לדעת המדרש, הוא בכך שההורים דומים לקב"ה: אף הם יוצרים ובוראים את האדם. ממילא, מאותה סיבה שיש לכבד את ה', יש לכבד גם את ההורים. ביטוי חריף לתפיסה זו מצוי בגמרא בעבודה זרה: "הרי שבא על אשת חבירו - דין הוא שלא תתעבר! אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. והיינו דאמר ריש לקיש: אמר הקב"ה, לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי, אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי [ומסביר רש"י: שאני יוצר הוולד בעל כרחי, שהרי רצון מלפני שינהג העולם כמנהגו]!" (עבודה זרה נד ע"ב). לו היה העולם מתנהל לפי החוקיות האמיתית - כלומר, לפי רצונו של הקב"ה - ילד זה כלל לא היה נולד. אך כיוון ש"עולם כמנהגו נוהג", ביכולתו של האדם לשמש כבורא - אף נגד רצון ה'! האדם לא רק שותף עם הקב"ה בבריאה, אלא לעיתים גם בורא בניגוד לרצונו ית'. ממילא, הדבר מעצים מאוד את תפקידם של ההורים, שברצונם נותנים בילד נשמה גם בניגוד לרצונו של בוראו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)