שמות | שלח נא ביד תשלח
השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת שמות תשנ"ח. סיכם מתן גלידאי
מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים (ג', יא).
רש"י הבין שבפסוק זה מעלה משה שתי טענות שונות:
מי אנכי - מה אני חשוב לדבר עם המלכים.
וכי אוציא את בני ישראל - ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים.
לדעת רש"י, משה פקפק הן בהתאמתו למלא את המשימה והן בהצלחת המשימה בכלל. ובכיוון דומה צעדו גם רמב"ן[1] ורשב"ם[2].
אך נראה שיש גם סיבה נוספת לסירובו של משה לקבל את התפקיד. זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שהקב"ה ממנה בן תמותה לשמש כשליחו; אמנם הקב"ה השתמש כבר במלאכים - אך לא בבני אדם. משה, שמבין היטב מהי משמעותה של שליחות ומה טיב הקשר בין השליח לבין המשלח העומד בבסיסה, נרתע מגודל המשא של השינוי המהפכני הזה: ייצוג הקב"ה בפני פרעה - אין זה דבר של מה בכך.
לאחר דו-שיח ארוך מנסה משה שוב לחמוק מהתפקיד:
ויאמר: בי א-דני! שלח נא ביד תשלח (ד', יג).
'מנה את מי שאתה רוצה - רק לא אותי'. הפעם הקב"ה כבר כועס:
ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי... (שם, יד).
ומבאר רש"י שמשה נענש בכך שאיבד את הכהונה לטובת אהרן.
ממה נבעה סרבנותו של משה? רמב"ן על אתר מבאר:
והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת - ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר י"ב, ג), שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולהתפאר אל המלך, ושיתפאר לאמר 'ה' שלחני', ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך.
אלא שהקב"ה לא ראה ענווה זו בחיוב וכעס על סרבנותו של משה: מכיוון שהוא בכבודו ובעצמו ראה את משה כמתאים לתפקיד, הייתה סרבנותו בגדר ניסיון להתחמק מייעודו ומן האחריות המוטלת עליו.
פרשייה זו מעמידה דרישה ותביעה אף בפנינו. המציאות שבה אנו חיים מטילה עלינו כמה וכמה שליחויות חשובות: מחד אנו "שלוחי דרחמנא" לבנות חברה מוסרית וצודקת המושתתת על ערכי היהדות ולתקן עולם במלכות ש-ד-י; ומאידך אנו גם "שלוחי דידן" - לקבל מהדור הקודם את התכנים והערכים העוברים ביהדות מדור לדור ולהעביר אותם לבאים אחרינו, ולדאוג שתכנים אלו לא יתעמעמו אלא יוסיפו ויפרחו, שהגחלת לא תכבה אלא תתגבר ותהפוך לשלהבת.
שליחויות אלו דורשות מאתנו אחריות רבה. אך לעתים אנשים המתאימים לשאת בנטל האחריות הזו מתחמקים ממנה בטענה שאינם מתאימים דיים ומגלגלים את החובה לפתחם של אחרים. זוהי ענווה שאינה במקומה.
הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"כ ה"ח) מביא את דברי הגמרא בעבודה זרה (יט ע"א) על הפסוק "כי רבים חללים הפילה ועצֻמים כל הרֻגיה" (משלי ז', כו):
כי רבים חללים הפילה - זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה.
ועצומים כל הרוגיה - זה שהגיע להוראה ואינו מורה, והוא שיהיה הדור צריך לו, אבל אם ידע שיש לשם ראוי להוראה ומנע עצמו מן ההוראה הרי זה משובח.
הגמרא אומרת דברים קשים על מי שיכול להורות והדור צריך לו ואינו מורה. אמנם אדם צריך, כמובן, לבדוק אם הוא מתאים לתפקיד ואם הדור זקוק לאנשים כמותו - אך בדיקה זו צריכה להיעשות מתוך תודעה של אחריות ושל שליחות, ולא מתוך ענווה יתרה שאינה במקומה. כיוצא בדבר צריך אדם גם לבחון את עצמו ביחס לאחרים - האם אין מי ש"ראוי להוראה" יותר ממנו - אך אם אין אחרים שמתאימים יותר, אל לו לברוח מן האחריות בטענה שאינו מתאים דיו; ואם בכל זאת השתכנע שאינו מתאים - יכשיר עצמו לכך.
[1] "מי אנכי כי אלך אל פרעה - אני שפל אנשים רועה צאן והוא מלך גדול, ואם אומר אליו לעזוב את העם כולו יהרגני... ואמר עוד: מי אנכי כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם...".
[2] "מי אנכי כי אלך אל פרעה - ואפילו להביא לו מנחה ודורון, וכי ראוי אני ליכנס בחצר המלך איש נכרי כמוני? וכי אוציא את בני ישראל ממצרים - כלומר, ואפילו ראוי אני ליכנס לפני פרעה... וכי שוטה הוא פרעה לשמוע לי לשלוח עם רב שהם עבדיו חפשים מארצו?".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)