שמואל ב, יג | נקמת אבשלום

המחצית הראשונה של פרק י"ג, אותה ראינו בשבוע שעבר, עסקה באונס תמר ע"י אמנון. המחצית השנייה של הפרק עוסקת בתוצאה של מעשה זה ובתגובתו של אבשלום למעשה.

כפי שראינו, כבר בראשית הפרק הודגשה העובדה שתמר היא אחות אבשלום, כרמז מטרים לכך שהוא עתיד לקנא לכבודה. לאחר המעשה, תמר קורעת את בגדיה ואבשלום אוסף אותה אל ביתו כדי לנחמה.

דוד שומע על שאירע, אולם תגובתו מתמצה במילים: "ויחר לו מאוד" (כא). לאחר פסוק יחיד זה, שב הכתוב ומתאר את תגובת אבשלום. גם לאבשלום יש תגובה רגשית ("ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון"), אך לצדה יש גם תגובה מעשית - הריגת אמנון.

מדוע לא הגיב דוד למעשהו של אמנון? יוסף בן מתתיהו מסביר שדוד אהב את אמנון, אולם תשובה זו ודאי אינה מספקת, ולא סביר שדוד יתעלם מחטא חמור כל כך בגלל אהבתו לבנו. נראה, שדוד חש שהוא אינו יכול להגיב כראוי על חטא כזה לאחר שהוא עצמו חטא חטא דומה. לו היה דוד אומר משהו לאמנון, היה זה משיב: "טול קורה מבין עיניך". למעשה, אם כן, חטא אמנון וכל מה שהתגלגל בעקבותיו הם תוצאה ישירה של חטאו של דוד: מלך המאבד את כושר השיפוט שלו ואת שליטתו על ממלכתו מפני שהוא בעצמו נגוע בדבר, מאבד למעשה את כתר המלכות.

אבשלום מתכנן לרצוח את אמנון רחוק מבית המלוכה. לכן, הוא מזמין את דוד ואת כל בני המלך לבעל חצור, לטקס גזיזת הצאן. ממקורות נוספים אנו יודעים שהליך זה לווה במשתה גדול (עיין שמ"א כ"ה, ב; בראשית ל"ח, יב). דוד אינו מסכים לבוא, ואף אינו מסכים לשלוח את אמנון לבדו (ככל הנראה כיוון שחשד באבשלום). בסופו של דבר, דוד נעתר לבקשת אבשלום, אולם שולח אליו את כל בני המלך - כנראה כיוון שחשב שכך אמנון יהיה מוגן. תוך כדי המשתה, אבשלום מצווה את נעריו להכות את אמנון, ואף מחזק אותם: "אל תיראו הלוא כי אנוכי צויתי אתכם, חזקו והיו לבני חיל". הרצח עצמו אינו מתואר, אך נאמר שנערי אבשלום עשו כדבריו, וכל שאר בני המלך נסו מפחד. נראה, שהם חששו שאבשלום מבקש לרצוח את כולם ולהישאר היורש היחיד, ולכן נסו. כאן החל הקרע שבין אבשלום לבין דוד, שעוד ילך ויעמיק. כתוצאה כך, אבשלום נאלץ לברוח למלך גשור.

ברור שמעשה אמנון ותמר על כל תוצאותיו הוא חלק מעונשו של דוד, וכך החלה להתקיים נבואתו של נתן: "ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם" (י"ב, י).