דילוג לתוכן העיקרי

שמות | הזהות הלאומית בשפה ובלבוש

קובץ טקסט
 
מדרש ידוע מספר שבני ישראל זכו להיגאל משעבוד במצרים מפני ששמרו על מצוות וסמלים של הזהות היהודית. אמר רבי הונא בשמו של בר קפרא שלא שינינו את שמותינו או את לשוננו, שלא אמרנו לשון הרע ושלא נמצא בנו אחד פרוץ ערווה (מדרש ויקרא רבה, לב,ה).
עריות ולשון הרע אסורים כמובן מדאורייתא. אולם יש לשאול האם יש חובה לדבר ולהכיר את לשון הקודש? בתוספתא (חגיגה א) נאמר שמרגע שילד לומד לדבר, על אביו ללמד אותו תורה ולשון הקודש. אם הוא לא יעשה זאת, נכתב בתוספתא, "ראוי לו שלא בא לעולם." בסִפרֵי (פרשת עקב, יא,כ) כתוב כי אב שאינו ממלא אחר הוראה זו, דינו כדין מי שקבר את בנו. מקורה של קביעה זו היא בתורה, שם הוסמכו מצוות חינוך הילדים והבטחת אריכות ימים, ומזה שגם ההיפך נכון: אב שאינו ממלא את המצווה, ימיו יהיו ספורים.
במשנה תורה, הרמב"ם אינו מונה את החובה לדבר לשון הקודש כמצווה, אך במקומות אחרים הוא מציין בפירוש שמצווה כזאת אכן קיימת. במשנה (אבות ב,א) מצווים אנו להקפיד בקיום מצוות קלה כחמורה. הרמב"ם בפירושו למשנה מציג את לימוד לשון הקודש כדוגמה למצווה קלה. אם לימוד לשון הקודש הוא אכן מצווה, מדוע הרמב"ם אינו מציין אותה במשנה תורה?
ראשית עלינו לברר האם המצווה ללמוד את לשון הקודש ולדבר בה היא מצווה העומדת בפני עצמה, או רק דרישה מקדימה למצווה של לימוד התורה. בספרי ובמדרש מופיעה המצווה ללמוד תורה יחד עם החובה ללמוד את לשון הקודש. בתלמוד ירושלמי (סוכה, ג,יז:) מנוסחת ההלכה באופן הבא: "יודע לדבר, אביו מלמדו לשון תורה." ממקורות אלו משתמע שקיים קשר הדוק בין לימוד לשון הקודש ולימוד התורה, ושהראשון משרת את השני ואינו מצווה העומדת בפני עצמה.
הרב יעקב עמדין נשאל האם מותר ללמוד דקדוק לשון העברית בשירותים. הוא חשב שהדבר אסור, מפני שהדרך היחידה הנכונה ללמוד דקדוק עברית היא באמצעות הדקדוק התנ"כי. מכאן שכל מי שלומד דקדוק ייזכר בהכרח בפסוקים מן התנ"ך. כיוון שאסור ללמוד תנ"ך בשירותים, עלינו לאסור גם לימוד של דקדוק עברי. רבי יהודה גרשוני העיר שאם לימוד לשון הקודש היה מצווה בזכות עצמה, מטבע הדברים היה צורך לאסור על הלימוד בשירותים. כיוון שהרב יעקב עמדין קבע את האיסור רק בגלל הקשר ללימוד תנ"ך, נראה שהוא סבר כי לימוד לשון הקודש הוא רק דרישה מקדימה לצורך לימוד התורה ולא מצווה עצמאית.
נוכל אם כן להניח, שהרמב"ם סבר שאמנם יש מצווה ללמוד את לשון הקודש ולדבר בה, אך אין צורך לציינה במשנה תורה שכן היא "הכשר מצווה" בלבד. ואכן, כדי ללמוד תורה באמת יש ללמוד גם את לשון הקודש, המאפשרת לאדם להבין את התורה טוב יותר.
בעל תורה תמימה (דברים יא,יט) מציין שכתב חיבור מפורט על אודות מצווה זו שנקרא "שפה לנאמנים". בחיבור זה העלה ר' ברוך אפשטיין את השאלה, מדוע המצווה של דיבור בלשון הקודש אינה נכללת באף אחד מקבצי המצוות. הוא העלה את הסברה שהמצווה תקפה רק בתחומי ארץ ישראל, כיוון שבגלות יש מגבלות רבות המקשות על קיומה. ובכל זאת, הוא לא בא על סיפוקו וניסה למצוא סיבה נוספת להתעלמות הזאת.
בעולמנו כיום יש ספרות תורנית רבה מתורגמת, ועולה השאלה מה החשיבות של לימוד לשון הקודש. אך בפועל, מעבר לעובדה שחלקים נרחבים מן התורה לא תורגמו, ברור שמוטב ללמוד את התורה בשפת המקור. הניואנסים והסגנון הלשוני אובדים בתרגום. להבדיל, האם אדם שקורא את שייקספיר בתרגום יכול לתפוס את מלוא המשמעות היצירה ולהבין אותה לעומקה?
הבה נפנה כעת לעניין הלבוש. רבים יודעים "לצטט" את המדרש הקובע כי בני ישראל לא שינו את שמם, את לשונם או את לבושם, אך שלמה בובר קובע שאין מקור מדרשי המתייחס ללבוש (פסיקתא דרב כהנא י,ג). אך נראה שהריטב"א (בפירושו להגדה) הכיר מדרש כזה ופירש שבני ישראל לבשו ציצית ועל כן זוהו כיהודים. בעל כל בו (בפרשנות על הפסוק בהגדה הקובע שבני ישראל היו מצוינים) כותב שלבושם של בני ישראל מנע מהם להיטמע בקרב האוכלוסייה. עובדה מעניינת היא, שמשה רבנו ככל הנראה לא קיים מנהג זה. כפי שאנו קוראים בפרשה, כאשר מגיע משה אל מדין הוא לא מזדהה, וכאשר יתרו שאל את בנותיו מי עזר להן, הן משיבות באומרן שהיה זה איש מצרי. מסתבר שהוא לא לבש כל פריט שיכול היה לזהותו כיהודי.
האם מדובר בשאלה של מנהג וזהות יהודית בלבד, או שיש כאן חובה הלכתית?
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה, יא,א) פסק שיש איסור לנהוג מנהגי הגויים, ואסר לחקות את מלבושם או את תסרוקתם. יהודי צריך ללבוש בגדים אשר יעידו על זהותו ולהיבדל בלבושו מן הגויים. אך ביראים (סימן שיג) כתוב שאסור לנו להידמות לשבעת העמים שישבו בארץ ישראל או להתנהג כמו המצרים. יתרה מזאת, בעל המאירי (עבודה זרה נב,ב) קובע שהאיסור חל רק על כיסויי ראש או מלבושים המזכירים עובדי עבודה זרה. הרמ"א (יו"ד, קע"ח) פוסק שלבוש בסגנון של מי שאינם יהודים אסור רק אם הדבר מוביל להתנהגות שאינה מוסרית. הוא הוסיף שאסור רק אם הבגד קשור למנהג מיוחד שאין לו תפקיד פרקטי בפני עצמו. בגדים המשמשים למטרה מסוימת (כגוד חלוקי רופאים) מותרים.
בין אם קיימת הלכה המחייבת יהודים להבחין עצמם בלבושם אם לאו, ה"מדרש" הידוע מעיד שזהו מנהג חיובי ללא ספק. וכבר אמר צפניה הנביא: " וְהָיָה בְּיוֹם זֶבַח יְהוָה וּפָקַדְתִּי עַל-הַשָּׂרִים וְעַל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְעַל כָּל-הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי" (צפניה א,ח).
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)