שמחה ועצבות בעבודת ד' | 6

בפעמים הקודמות דיברנו על כך שאין כל מקום לעצבות. אין מקום לעצבות במילי דעלמא ואפילו לא במילי דשמיא. כמו כן, ציינו שישנה מרירות, סוג מסוים מאוד של עצבות, לה יש מקום. כפי שהראנו, את המרירות יש לעשות באופן יזום "במקום ובזמן שיראה לנו", וכך לשלוט בה ולהשתמש בה על מנת להתרומם (ולא ליפול, חלילה). בשיעור זה, נעסוק בשאלה כיצד יוזמים מרירות ומתי הוא הזמן המתאים לכך.

לעיתים אדם מוצא את עצמו במצב אותו ניתן לכנות כאטימות הלב. יתכן שהאדם מבין כל דבר, אך שום דבר לא חודר פנימה. האדם חסר כל הרגשה אותנטית, ופעמים רבות הדבר אף מלווה בתחושת שביעות רצון גדולה. כאדם האומר "אני לא צריך שום דבר, אני כבר יודע הכל" ו"אין לשום דבר סיכוי להזיז אותי". זהו סוג של אדישות עמוקה המקיפה את הלב ולא נותנת לשום דבר לחדור.

חסידים אומרים ש"אם קר לך כדאי שתאמר 'נשמת כל חי', ואם אתה אומר וזה עדיין לא עוזר, אז כנראה שיש לך בעיות הרבה יותר גדולות מאשר העובדה שקר לך". אדם שחי בתחושה של שביעות רצון כזו, הטומנת בחובה את התחושה ש"תכל'ס אצלי הכל בסדר, אמנם לא מושלם, אבל בסך הכל הגעתי אל המנוחה והנחלה". תחושה זו, מלבד העובדה הפשוטה שהיא שקרית בתכלית (שהרי האדם תמיד יכול להתקדם עוד הרבה), מסוכנת ביותר שכן היא עצמה מונעת מהאדם להתקדם. במצב שכזה מה שנדרש הוא לשבור את המחיצה. למצער, מה שלרוב בוקע מחיצות היא שבירה, חוויה שלילית חזקה שמחזירה את האדם לחיים ופותחת לאדם את הלב. עצה טובה לכך היא, שאדם ייזום בעצמו חוויה שלילת שכזו ובכך יחסוך מעצמו חוויה שכזו על ידי גורם חיצוני.

זהו הרקע ל"מרירות", והמרירות עצמה היא בדיוק החוויה הקשה שאמורה לבקוע את המחיצות. ישנם דרכים שונות להגיע לשבירת הלב, ונזכיר אחת מהם, והיא על ידי מבט חודר ונוקב של האדם על עצמו.

ניתן קצה חוט שיכול להניע את המהלך: במקרים רבים האדם לעצמו מנסה לשכנע את עצמו ש"אין לי בעיות רציניות, יש אמנם כמה דברים שאני לא מושלם בהם וזהו". למעשה, זו בדיוק הבעיה! כאשר לאדם יש בעיה גדולה יש סיכוי שהוא יתגבר עליה, אך על כמה בעיות "קטנות" ו"לא חשובות" הרבה יותר קשה להתגבר. הרב שטיינזלץ מספר של שני חברים שבאו אל צדיק לקבל תיקון, האחד על עבירה אחת גדולה והשני על כמה עבירות קטנות ש"האדם דש בעקביו". לשנים הצדיק אמר להביא אבנים, לבעל החטא הגדול הוא אמר להביא אבן אחת גדולה ואילו לחברו הוא אמר לאסוף מלא חופניו חצץ. לאחר שהם באו אליו עם האבנים, הוא אמר לשניהם להשיב את האבנים למקומם המדויק. בעל האבן הגדולה החזיר אותה למקומה, אך חברו כבר לא ידע לאן להשיב את החצץ.

דווקא כאשר כלפי חוץ הכל נראה בסדר גמור, יתכן שמתחת לפני השטח המצב אחר לגמרי.