שן ורגל | שאלת הרשות בנזיקין

הימצאותם של בע"ח בעולם גובה מן האדם מחיר מסוים. בניגוד לאדם, בעלי חיים אינם יכולים לדחות את סיפוקיהם. קלח התירס והכרוב העסיסי, לא ייעמדו בפני השור הרעב המעוניין להשביע את רעבונו, והשור התועה בדרך ירמוס את כל הבא בדרכו. מתוך תפיסה זו, בחרה התורה להקל על בעלי השוורים, וצמצמה את החיוב על נזקי שן ורגל, למקומות מסוימים. ובלשון הכתוב:

"כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בעירה בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר, מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם"

                                                      (שמות כ"ב, ד).

הביטוי 'בשדה אחר', מורה כי על 'נזקי בעירו' חייב האדם רק במקומות המוגדרים כשדה אחר. התנאים והאמוראים העלו אופציות שונות לביאור המושג בשדה אחר, אולם בשלב זה של הדיון ניתן לומר כי כל מקום בו אין למזיק רשות להזיק, מוגדר כשדה אחר.

חכמי המשפט העברי, הבינו כי כלל משפטי זה קשור באופן הדוק למונח המשפטי 'חובת הזהירות'^[2]. חובת הזהירות היא הגורם המגדיר האם בגין התרחשות מזיקה, תוטל על הבעלים החובה לפצות את הניזוק. במקרים מסוים אף על פי שאדם הזיק את חברו, לא תוטל עליו החובה לפצות את חברו, משום שהתורה מטעמיה בחרה לפטור את המזיק.

בשיעור זה ננסה להראות כי כלל משפטי זה קשור לזכות הקניין שיש לאדם בשימוש בבע"ח.

משנת ארבע כללות

חובת הזהירות בנזקים איננה חובה אבסולוטית, וכך קובעת המשנה:

"כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו... ובכל מקום חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק"                 (בבא קמא פ"א, משנה ב).

המשנה קובעת כי במידה והנזק ארע במקום בו למזיק יש 'רשות', הוא יהיה פטור מלשלם על הנזק שנגרם. על היתר זה של המשנה, מרחיב בגמרא ר' שמעון בן אלעזר:

"והתניא, ארבעה כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין:

כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק - חייב בכל;

דמזיק ולא לניזק - פטור מכל;

לזה ולזה, כגון חצר השותפים והבקעה - פטור בה על השן ועל הרגל, על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הרביצה ועל הבעיטה, תם - משלם חצי נזק, מועד - משלם נזק שלם;

לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם - חייב בו על השן ועל הרגל, על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה, תם - משלם חצי נזק, מועד - משלם נזק שלם"      (יד.).

העולה משני המקורות שלפנינו הוא כי בבואנו לדון בהטלת אחריות נזיקית, עלינו לברר האם הייתה רשות למזיק לניזק להיות באותה רשות.

מהי הרשות עליה מדובר? לענ"ד הרשות היא מעין זכות קניין להשתמש בנכס בו ארע הנזק לרעיית הבהמה. במידה ויש לאדם רשות להשתמש בנכס, אין לו חובה נזיקית.

מהיכן שאבה המשנה את הרעיון כי לא קיימת אחריות נזיקית, במקום שיש לאדם רשות לתת לרעות^[3]? נראה, כי הדבר נובע מפרשנות הכתובים בפרשת משפטים, ובשורות הבאות נבאר את הדברים.

מהו שדה אחר?

במדרשים ובתלמודים מצאנו מספר הגדרות לשדה אחר:

מכילתא – שדה אחר – מקום בו אין למזיק רשות ליצור נזק

"לפי שמצינו בבהמה שאם הזיקה כדרך הילוכה ברשות הרבים פטור עליה, יכול אם הוזקה כדרך הילוכה ברשות הרבים יהא פטור עליה? ת"ל כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור. אין לי אלא הפותח והכורה, פתח ולא כרה כרה ולא פתח מנין? ת"ל כי יפתח או כי יכרה. יכול אף הפותח והכורה בתוך שלו? ת"ל ובער בשדה אחר (שם כב ד) מה זה מיוחד שהוא חוץ מרשותו"           (מכילתא דרשב"י פרק כ"א).

המכילתא שלפנינו מציעה כי כשם שמצאנו פטור על נזקים שעושה בהמה בדרך הילוכה, כך היינו יכולים לחשוב כי קיים פטור גם על נזק שנגרם לבהמה כתוצאה מבור שנכרה ברשות הרבים. בגלל הבנה אפשרית זו, באה התורה וחייבה על כריית בור ברה"ר. אולם, במידה והבור נכרה ברשות היחיד, בעלי הבור יהיו פטורים אם הוזק בו היחיד, משום שהחיוב בנזיקין הוא דווקא בנזק שנגרם ע"י האדם 'בשדה אחר', קרי במקום בו אין לו את הרשות ליצור את הנזק.

תלמוד בבלי - שדה אחר - רה"ר או כל מקום שבו יש רשות למזיק להלך

"והכא בביער בשדה אחר קא מיפלגי, מר סבר: 'ובער בשדה אחר' - ולא ברה"ר, ומר סבר: 'ובער בשדה אחר' - ולא ברשות המזיק"                                                              (כא:).

הגמרא שלפנינו מבינה כי התנאים נחלקו בשאלה, האם כוונת התורה בציון 'שדה אחר' היתה להוציא את רה"ר בלבד, או שמא כל מקום בו יש רשות למזיק להיות נוכח. לדוגמה, מקרה בו בהמתו של בעה"ב אכלה את פירותיו של ניזוק שהכניסם ללא רשות לחצר בה"ב.

פטור שדה אחר בנזקי שן

המשנה בפרק השני בב"ק קובעת את גדרי החיוב בנזקי שן:

"כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה? הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות. אכלה כסות או כלים - משלם חצי נזק. במה דברים אמורים? ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים פטור. אם נהנית משלם מה שנהנית. כיצד משלם מה שנהנית? אכלה מתוך הרחבה -  משלם מה שנהנית, מצדי הרחבה - משלם מה שהזיקה. מפתח החנות - משלם מה שנהנית, מתוך החנות - משלם מה שהזיקה".

המשנה שלפנינו עוסקת במצב ביניים, בו הבהמה מהלכת בשטח הגבול בין רשות הרבים לרשות היחיד. לדעת המשנה בצדי הרחבה לא קיים פטור ושן ורגל, ואע"פ שיש רשות לבהמה ללכת ברה"ר, אין לה את הרשות לחדור לרשות היחיד תוך כדי הילוך על הגבול עם רשות הרבים. אם כך, מדוע אין חיוב נזיקי כאשר הבהמה אוכלת מפתח החנות? מה הבדל בין צדי הרחבה לפתח החנות? על כך עונה הסמ"ע:

"אף דפתח החנות ודאי לא גרע מצידי הרחבה שנתבאר לפני זה דאם עמדה שם ואכלה משלמת מה שהזיקה, מ"מ כיון דבצד פתח החנויות רבים באים שם לקנות והבהמה עומדת שם, הו"ל כעמדה ברשות הרבים ואכלה מתוך צידי הרחבה דנתבאר דאינה משלמת אלא מה שנהנית. אבל באכלה מתוך החנות, אף שהבהמה עומדת בצד פתח החנות [ודוחק לפרש דמיירי שנכנסה לתוך החנות], מ"מ כיון שאין דרך הבהמה להושיט ראשה כלל לתוך החנות, אפילו שמואל דפליג (ב"ק כא.) עם רב במחזרת ראשה, מודה בזה דהו"ל כאילו עמדה בחנות ואכלה משם, משא"כ כשאכלה מפתח החנות דרך הליכה דרכה להושיט ראשה שם" (סימן צא ס"ק טז).

הסמ"ע מדייק לשון המשנה כי 'פתח החנות' הינו מקום אשר ניתן לרבים הרשות להלך בו, משום שזהו האינטרס של בעל הרשות כי הלקוחות יצפו בסחורתו.

כפי שראינו לעיל שאלת הרשות בה מתבצע הנזק היא שאלה מרכזית גם בשאר נזקים. אולם, בנזקי שן ורגל בשונה משאר הנזקים, הרשות בה מתבצע הנזק אינה עילת הפטור, ומטרתה הינה לעזור לביה"ד לברר האם הנזק נעשה כאורחיה או לא. ברם, בשאר נזקים הסברא לפטור ברשות המזיק, נובעת מן הסברא 'תורך ברשותי מה בעי?'.

במילים אחרות, שני נימוקים שונים מגדרים את חובת הזהירות בכל אחד מן המקרים: בנזקי שן ורגל - מאחר ו'השן מועדת לאכול את הראוי לה', ו'הבהמה מועדת להלך כדרכה לשבר ולמעך', אנו אומרים שכל נזק שנגרם כתוצאה מתנהלות זו של בהמה איננו בכלל נזק, שכן חיוב הבעלים בנזקים אלו משמעו השבתת פעילות הבהמה. פטור אורחיה בשן ורגל, מצומצם לרשות הרבים או לכל מקום בה יש רשות לבעלים להלך. בשאר הנזקים לעומת זאת, המזיק פטור כאשר הבהמה חודרת לרשותו, ופטור זה נובע משיקול אחר והוא השגת הגבול של הניזק, וכדברי הגמרא, 'תורך ברשותי מאי בעי?'.

המכנה המשותף לשני הפטורים שלפנינו הוא כי חובת הזהירות מגודרת ע"פ המיקום הגיאוגרפי של השור המזיק. ברם, בשני המקרים השאלה המשפטית שנשאלת היא האם היה למזיק הרשות להלך באותו מקום. 

פטור נזקי רשות המזיק - בין מהות לפורמליזם

כפי שראינו לעיל כאשר המזיק נמצא במקום בו יש לו רשות שימוש, אזי הוא פטור על נזקי שן ורגל. הרא"ש מביא מצב ביניים מעניין:

"ושן ורגל פטורין ברה"ר דאורחיה הוא. תמיה לי מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא, הא קרא כתיב ובער בשדה אחר ודרשינן ולא ברה"ר. ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו תורה ברה"ר לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד. אבל קרן חייבת ברה"ר אע"פ שדרכו לילך שם דכיון דאייעד ויודע שהוא נגחן הוה ליה למריה לנטוריה. (והכי) קי"ל דקנסא הוא כי היכי דלינטריה לתוריה. ונפקא מינה מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ודרסה עליו ברה"ר ושברה ברה"י כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין ור' יצחק בר' שמואל לא פירש כן לקמן גבי שור יוכיח שברשות"                                                         (ב"ק סי' א').

הרא"ש דן באירוע נזק של שן ורגל שהתבצע ברה"י, אולם מקורו ברה"ר. לדעת הרי"ף, אין חייבים על נזק זה משום שאע"פ שהנזק התבצע ברה"י, מטרת הפטור הייתה שלא לחייב על נזקים הנגרמים כתוצאה מהליכת הבהמה ברה"ר. אולם לדעת ריב"ם, מאחר שמעשה הנזק התבצע בפועל ברה"י, הדבר עונה להגדרת הכתוב ויש כאן חיוב על נזקי שן ורגל ברה"י.

למרות שניתן לראות במחלוקת שלפנינו מחלוקת בפרטי הדינים, נראה כי מדובר במחלוקת עקרונית בין זרם מהותני הבוחן כל מקרה לאור מטרת התקנה, לעומת הזרם השני 'הפורמליסטי', הנצמד להגדרות המשפטיות גם כשהדבר סותר לכאורה את הטעם הראשוני^[4].

מקום נוסף בו אנו מוצאים מחלוקת דומה במפרשים היא בנזקי שן, וכך אומרת הגמרא:

"דפי פרה כחצר הניזק דמי, דאי כחצר המזיק דמי, לימא ליה: מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי! דאיבעיא להו: פי פרה, כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק דמי? ואי אמרת כחצר המזיק דמי, שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה? אמר רב מרי בריה דרב כהנא: כגון שנתחככה בכותל להנאתה, וטנפה פירות להנאתה. מתקיף לה מר זוטרא: והא בעינא כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא! רבינא אמר: דשף צלמי, רב אשי אמר: דפסעי פסועי"                                      (כג.).

הגמרא מסתפקת בשאלה מה מעמדו של פי הפרה, האם הוא נחשב כרשות המזיק, ואז הגענו לפרדוקס שכן אין מתחייבים על נזקי שן ורגל כשאלה נעשים ברשות המזיק. שאלת הגמרא היא שאלת קצה מביהמ"ד של הגישה הפורמליסטית, המביאה את קביעת הדין ע"פ הגדרים הפורמאלים של רה"י ורה"ר ללא התחשבות במטרת הדין. וכך מסכם את הדברים בעל 'ערוך השלחן':

"כבר בארנו בסי' שפ"ט סעי' י' דטעמא דשן ורגל פטרה התורה ברה"ר משום דהשכל מחייב כן, דאי אפשר לו לאדם לילך אחר בהמתו כשהולכת במקום שיש לה רשות שלא תעשה דבר שדרך הבהמות לעשות. ויש מרבותינו דס"ל דאזלינן לדינא בכל העניינים רק בטעם זה [רי"ף]. ולפי זה, כשהולכת ברה"ר וע"י דריסתה שם עשתה נזק ברשותו של ניזק כגון שהיה מונח עץ ארוך מקצתו ברה"ר ומקצתו ברשות הניזק ודרסה על מקצתו שברה"ר והזיקה ברשות הניזק פטור כיון שהלכה ברה"ר וזהו דעת הי"א שבארנו שם סעי' ל"ה ורוב רבותינו חולקים בזה דהן אמת דהתורה פטרה ברה"ר אבל עכ"פ גזרה התורה שאם היה הנזק ברשות הניזק חייב ולפ"ז בשן נמי אינו חייב לשלם נ"ש אא"כ אכלה ברשות הניזק אבל אם לקחה המאכל מרשות הניזק והוציאו לרה"ר ואכלתו שם או אכלתו ברשות אחר א"צ לשלם אלא מה שנהנית ואע"פ שמצד הסברא כיון שפשעה בלקיחה מה לנו באיזה מקום אכלה מ"מ גזירת התורה היא שתאכל דווקא ברשות הניזק וגם דעת הרמב"ם כן הוא כמו שיתבאר בסעי' י"ז אבל להי"א חייב בכה"ג"       (חו"מ סי' שצ"א, סעיף י).  

 פורמאליזים מהותני

קטגוריה בדיני קניין

נמצאנו, למדים כי האמוראים והראשונים התלבטו בשאלה האם דרישת שדה אחר בפסוקים, היא קביעה שיש לדורשה בכלים פורמאליסטים וכל מקום הניתן להגדירו כרשות המזיק יחשב כמקום פטור לעניין נזק, או בכלים מהותיים.

לענ"ד, ניתן לתת טעם מהותי להסבר הפורמאלי אם נבחן את דין רשות להזיק בקטגוריה של דיני הקניין ולא דיני הנזיקין. בכדי לסדר את הדברים נבחין בין שלושה כללים:

א. גזה"כ 'בשדה אחר' מצמצמת את החיוב הנזיקי רק למקום בו לא היה רשות מזיק אבל היתה רשות לניזק, במילים אחרות בכל מקום בו יש קניין מלא לניזק אז הוא זכאי לקבל פיצויים בגין נזקי שן ורגל.

ב. הסברא המסתתרת מאחורי דין 'שדה אחר' היא שיש לצמצמם את החיוב הנזיקי בשן ורגל למינימום, וזאת משום שלא ניתן לצפות מן הבעלים לשמור על נזקיהם תמיד, בכדי לאפשר התנהלות של חיים תקינים בהם נעשה שימוש בבע"ח כללי עבודה אין לחייב על נזקיהם. זאת הטרגדיה בחיים בסביבה משותפת - בכדי לאפשר פעילות יעילה ותקינה יש לקחת בחשבון כי נזיקים מסויימים יארעו וכל עוד הם בגד הסביר אין לחייב עליהם

ג. המגמה הפורמאלית של חכמים לאורך הדורות, לבחון בנזיקי שן ורגל האם מדובר ב'שדה אחר', נובעת מן הסיבה שבעזרת כלי זה נזקי שן ורגל יגיעו למינימום, ובמקומם יגיעו תשלומי נהנה. מפצים את הבעלים במידה מסוימת, אע"פ שהם לא נותנים בכל מקרים פיצוי מלא. שכן אם פרה תלחך ערוגת סחלבים היא לא תשלם את דמי הסחלבים אלא דמי שעורים בזול. על דילמה זאת ניתן לענות באחד משני מישורים:

1. הצדק המתקן- לאחר שהגדרנו כי נזקי ליחוך אינם בגדר 'נזק' אלא מדובר בסיכון סביר הנובע מסביבה בה הפעילות האנושית מבוססת על בע"ח. יש לראות את נזקי השן כמעין סיכון רקע כדוגמת ממטר עז שהיה יכול גם הוא לפגוע בערוגת הסחלבים, ולכן כל עוד לא חדרה הבהמה לרשות היחיד ובכך הפכה את פעולת הליחוך מסיכון רקע לנזק ישיר לא ניתן לחייב עליה^[5]. אולם מאחר שבהמתו של המזיק נהנתה מאכילת הסחלבים בכדי שהבעלים לא יחשב גזלן עליו לשלם דמי שעורים בזול.
2. צדק חלוקתי- מבחינה שקולי צדק חלוקתי- לכאורה במקרה שלנו, רוב הנזק מושת על בעל ערוגת הסחלבים ולא על בעלי הבהמה- ובשיקולי צדק חלוקתי ראוי כי המזיק שגרם לנזק הוא יישא בתוצאות, במקרה שלפנינו מצב הפוך, מאחר שמטרת פטור שן ורגל היא לאפשר פעילות של בע"ח בסביבה משותפת. ומאחר ואנו יודעים שהשליטה הטוטלית על בע"ח היא כמעט בלתי אפשרית. התורה דרשה מניזוקים הפוטנציאלים להגן על עצמם ולוודא כי רוכשם יהיה בסביבה מוגנת, מי שהפר את חובה זאת הפר את האיזון של התורה ולכן עליו לשאת בתוצאות הנזק החמורות.