ביצה | תולדות הביצים | 1

 

 

על אף שמה של מסכתנו, מסכת ביצה, העיסוק במסכת בהלכות ביצים מועט בה מאוד. בסדרת השיעורים הבאה, ננסה לעמוד על הלכות ביצים הנזכרות במסכתנו ובמסכת חולין, ודרכם ננסה לתת תמונת מבט כללית על הלכות אלו.

 

הביצה היא גוף מורכב - מחד היא מהווה בית גידול לייצור החי, אולם ברבות הזמן היא הופכת להיות היצור עצמו. בתקופתה הראשונה מותרת הביצה, שכן למעט השלייה המצויה על החלמון שעליו מתפתח התא העוברי, הביצה היא בית גידול המכיל עבור התא את החומרים החיונים להתפתחו. בברבות הזמן הופכת הביצה להיות מתא קטן ליצור חי, ובתהליך זה נאסרת הביצה על האדם באכילה.

בשיעור זה נעקוב אחר התחנות השונות של הביצה, באמצעות לימוד של שני דינים מהלכות ביצים:

א) דין ביצים טמאות שנשלקו עם ביצים טהורות

ב) ביצים טהורות שיצאו מבטן אמם בטרם עת.

מין בעל החיים - בין טמא לטהור

מערכת הרבייה של עופות, זוחלים ודגים, מבוססת על הטלת ביצים, המשמשות כבית הגידול לביצית המופרית. לאחר תקופת הדגירה, מתפחת הביצית לכדי אפרוח העתיד לבקוע ממנה. הביצה העולה על שולחנו של אדם, היא ביצה הנמצאת בתקופת הבינים, בה בתוך הביצה קיים תא מופרה שטרם הגיע להתפחות מלאה. מרבית עיסקנו בשיעורים הבאים יהיה בהגדרת מעמדה ההלכתי של מערכת זאת.

בפי חכמים מוגדרת הביצה בשלב זה של חייה 'ביצה גמורה', ונפתח את דיונו במעמדה של ביצה גמורה ממין בעל חיים טמא.

כפי שהעירו כבר הפוסקים, בימינו מרבית הביצים המיועדות לצריכה אנושית בעולם המערבי הם ביצי תרנגולים, אולם לצד התרנגולים קיימים גם מיני בעלי חיים נוספים המטילים ביצים, אשר ביציהם נאכלות בידי אדם כדוגמת יענים.

מהו המקור לאיסור אכילתה של ביצה טמאה? הגמרא במסכת חולין מביאה את דרשתו של חזקיה:

"'ואת בת היענה' - וכי בת יש לה ליענה? אלא איזו זו ביצה טמאה"    (סד:).

ע"פ דרשתו של חזקיה ביצה טמאה אסורה משום שהיא נחשבת חלק מגוף הבהמה הטמאה, וכשם שהיענה אסורה באכילה כך ביצתה. הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות מביא טעם שונה לאיסור זה:

"וביצי עוף טמא אסורין מן התורה. אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו, על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב. והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות".

בהמשך דבריו מסייג הרמב"ם את הדברים וכותב שאף ע"פ שביצה אינה נחשבת בשר ממש, מעמדה הוא לפחות כמעמד של 'חצי שיעור'. מהי משמעותה של הבחנה זו שעושה הרמב"ם?

לדעתי, הדבר נובע מתפיסתו של הרמב"ם את הביצה. לתפיסתו, הביצה היוצאת מן החיה היא יחידה העומדת בפני עצמה, כדבריו של רב הונא בר רב אשי (ביצה ה:) 'ביצה עם יציאתה נגמרה'. לאמור הביצה לאחר יציאת ממעי האם, היא יחידה העומדת בפני עצמה. מאחר והתא החי שבתוכה לא הגיע לכדי שלמות, הוא מוגדר כחצי שיעור, שממשו אסור אך לא פליטתו. נסביר את הדברים:

כדי להבין את הדברים נעיין בסוגיה במסכת חולין (צד:), שם דנה הגמרא מה דינה של ביצה טהורה שהתבשלה יחד עם ביצה טמאה. מדבריו של רב אידי בר אבין נראה שאין הביצה הטמאה אוסרת את הטהורה^[1], והטעם לדבר הוא המימרא המקובלת 'כי מיא דביעי בעלמא'. במילים אחרות הביצים בבישולם מפליטות טעם אחיד, בין אם המדובר בביצה טמאה ובין אם המדובר בביצה טהורה^[2].

בהקשר זה, הראשונים התלבטו רבות בבירור היחס בין דברי רב אידי בר אבין לדברי לירושלמי בתרומות ממנו משמע כי ביצים טהורות שנתבשלו עם ביצים טמאות כשרות רק כאשר הביצים נתבשלו בקליפתם. להלכה השו"ע (יו"ד סי' פ"ו) מכשיר את הביצים רק אם הם נתבשלו בקליפתם, ואילו הרמ"א כותב שבמקום הפסד מרובה ניתן להקל כפוסקים המתירים גם במקום שחסרה הקליפה.

הרמב"ם (מאכלות אסורות פט"ו הלכות יט-כ) לא חילק בין המצבים השונים, והתיר כל ביצה טהורה שנתבשלה עם טמאה. לדעתי, הוא פסק כשיטת הבבלי אך לא מטעמו, שכן לדעתו כל האיסור האכילה בביצה טמאה הוא משום חצי שיעור ולכן במקרה שלנו של בישול ביצים טמאות עם טהרות מאחר ומדובר בהפלטה של טעם גוף שאינו איסור ממש אלא מעין 'חצי שיעור' נקל ונאמר כי הפלטה אינה אוסרת. הנפקא מינה תהיה במקרה בו ידוע לנו כי התא המופרה בביצה התפתח לכדי יצור חי. במקרה זה הביצה מוגדרת כביצת טרפה וככזאת היא עולה במדרגתה ואין נחשבת כחצי שיעור, אלא כשיעור ממש, ולכן היא אוסרת את הביצים שהתבשלו עמה במידה ואין שישים כנגדה.        

ביצה הנתונה במעי אמה- בין פרווה לבשרית

נעבור כעת לדון בשלב מוקדם יותר בחיי הביצה, והוא השלב בו הביצה מחוברת לגוף החיה המולידה. הגמרא בביצה, מביאה שמועה אודות מעמדה של הביצה בתקופה זו: "ביצה עם יציאתה נגמרה" (ו:).

לכאורה ע"פ קביעה זו, היינו צריכים לומר שכל עוד הביצה טרם יצאה, אין היא נחשבת 'ביצה גמורה' אלא כחלק מגוף האם. אלא שמדברי הגמרא בחולין (סד:) מצטיירת לנו תמונה מורכבת יותר.

הגמרא בחולין דנה בדין גיעולי ביצים, והפוסקים הביאו אופציות שונות להסבר המנוח גיעולי ביצים. ע"פ שיטה אחת, גיעולי ביצים אלו הביצים המחוברות לגוף שנפלטו בטרם עת (לשיטה זו, פירוש מילה געולי הינו נפל)^[3]. ואילו ע"פ שיטה אחרת, גיעולי ביצים הן ביצים טמאות שהתבשלו עם ביצים טהורות^[4].

נראה כי הפוסקים נטו לקבל את הפירוש הראשון כי גיעולי ביצים הן נפלי ביצים, ובין פוסקי אשכנז מצאנו חלוקה בין שני סוגים של נפלים: ביצים שאינם מעורים בגידים, וביצים שנפלו מן האם ומעורים בגידים. במידה והביצים מעורים בגידים, אסור לאוכלם ונחשבים הם לדעת הטור כאבר מן החי, לאמור כאשר הפיזי לא נותק עד סופו נחשבים הביצים כחלק מגוף האם ולכן האוכלם כאוכל אבר מן החי. אולם במידה והביצים התנתקו מן הגידים, מותרים הם באכילה שכן הם נחשבים ליחידה בפני עצמה.

בהקשר זה, הש"ך (סי' פ"ו ס"ק ט), הקשה קושיה ייסודית בדין ביצים. בנוגע לחלב פרות הגמרא דורשת כי הוא הותר רק בגלל דרשת הכתוב 'ארץ זבת חלב ודבש', ובלעדיו היה נאסר מדין אבר מן החי. א"כ נשאלת השאלה מדוע לא הביאה הגמרא דרשה להיתר אכילת ביצים? הש"ך מתרץ שכל היוצא מן החי אך אינו מעורה בו, אינו נחשב כחלק מהגוף החי, ולכן שונה ביצה מן החלב. בעוד הביצה פורשת מן הגוף החי, החלב מעורה בו ולכן נדרשה דרשת מיוחדת.  

במידה ונשחטה התרנגולת ונמצאו בה ביצים, עתה גם אם הביצים מעורות בגידים, מותר לאוכלם שכן הם ניתרים בשחיטת האם. אלא שיש להבחין בין שני מצבים:

• הביצה היא ביצה גמורה, קרי יש בה חלבון וחלמון. במקרה זה הרי היא ככל ביצה ונחשבת פרווית.
• בביצה נתגלה חלמון לבדו. הביצה נחשבת כבשרית, אולם ניתן לאכול מאכלי חלב אחריה בלא שהייה. מציאותו של החלמון לבדו, מעידה כי הביצה שלפנינו הגיעה לשלב התפתחות מתקדם, שכן שכן בתהליך יצירת הביצים בחלוף זמן מתמעט החלבון ונותר החלמון שעליו מתפתח התא העוברי.

מעמד הביניים שייחדו חכמים לביצה בשלב זה של התפתחותה כלא פרווית אך מאידך לא בשרית, מסמלת את מגמתם הכללית של חכמים בהלכות ביצים. על פי מגמה זו, לביצה יש מעמד עצמאי, מה שהיה מזון המשמש את העובר ומותר באכילה, הופך עם הזמן לייצור חי המחייב שחיטה.