דילוג לתוכן העיקרי

תולדות הדומות לאב באופי הפעולה ובתכליתה

בשבוע שעבר ראינו את דברי הרב שלמה פישר שליט"א בדבר שני סוגי התולדות במלאכת מוחק: תולדה מצד הדמיון באופי הפעולה (כמו מחיקה שלא על מנת לכתוב), ותולדה מצד הדמיון בתכלית הפעולה (כמו מחיקת כתם דיו). למעשה, הרב שלמה פישר הוציא מכך עיקרון כללי בנוגע לתולדות במלאכות שבת.

כידוע, נחלקו התנאים בדינה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. מדאורייתא, לכל מלאכה יש תכלית מסויימת, שרק העושה אותה לתכלית זו - חייב מעיקר הדין. לדוגמא: תכלית מלאכת מכבה היא השימוש באפר, וכאשר אדם מכבה נר כדי שלא יהיה אור (ולא כדי להשתמש באפר) - הוא עושה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לדעת רבי יהודה (וכך פסק הרמב"ם), מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, ואילו לדעת רבי שמעון (וכך פסקו הרבה ראשונים אחרים), מלאכה שאינה צריכה לגופה היא רק איסור דרבנן.

כעת, הרב שלמה פישר חידש שהכלל של מלאכה שאינה צריכה לגופה אמור רק על אבות מלאכה, וכן על תולדות הדומות לאב באופי הפעולה. לעומת זאת, תולדות הדומות לאב בתכלית הפעולה - אין בהן מלאכה שאינה צריכה לגופה, שכן מלאכה כזו אינה דומה לאב כלל: כל איסורה של התולדה נובע מדמיונה לאב בתכלית שלשמה היא נעשית, ואם היא נעשית לתכלית אחרת (כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה) - היא אינה אסורה כלל.

דוגמא לחידוש זה מופיעה בדברי הר"ן בשבת (מא ע"א באלפס) ביחס לסחיטה, האסורה בשבת משום תולדה של מלאכת דש. לדברי הר"ן, מותר לסחוט בשבת לאיבוד, ואין כאן מלאכה שאינה צריכה לגופה. לדבריו, אילו הסחיטה הייתה אב מלאכה - היה אסור גם לסחוט לאיבוד, שכן זו הייתה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. אך כיוון "שסחיטה זו אינה אב מלאכה, אלא תולדה היא... ובודאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה שהוא נסחט ממנה, דהיכא שאינו צריך לו - לא דמי לדש כלל, ואמאי מיחייב?!".

למעשה, קיימים גם אבות-מלאכה שמבוססים על תכלית בלבד. דוגמא לכך מופיעה בדברי ה"מגיד משנה" (הל' שבת י', יז), שכתב שמי שאינו מתכוון לגמור לעשות כלי - אינו עובר משום "מכה בפטיש", אפילו אם הוא עשה מעשה שסיים את הכלי. מלאכת "מכה בפטיש" היא מלאכה שכל מהותה היא בתכליתה - השלמת הכלי, ולכן כאשר תכלית זו נעדרת - אין עוברים משום "מכה בפטיש".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)