דילוג לתוכן העיקרי

תולדות עבודת ה' במזבחות | 107 | איסור הבמות | 83

בשיעור זה בכוונתנו להשלים את עיוננו במחצית השנייה של ימי המלך יהואש, לאחר מותו של יהוידע הכהן הגדול. חלק זה כאמור מפורט רק בדברי הימים ולא בספר מלכים.

 

הקשר נגד זכריה

בנוסף להשתחווית שרי יהודה למלך יהואש והפיכת עצמו לאלוה כפי שהוסבר בהרחבה בשיעור הקודם, ולאחר בדק הבית הגדול והחזרה לבית ה', אומר הכתוב:

"וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת: וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה' וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ"   (דברי הימים ב כ"ד, י"ח-י"ט).

קורה כאן שינוי בהתנהגותם המהווה ממש את היפוך מהפכת יהואש בחיי יהוידע הכהן. תחילה מדובר על נטישת בית ה' ועבודתו הקבועה.[1] לאחר מכן חוזרת העבודה הזרה לאשרים כפי שראינו בימי מעכה אם אסא מלך יהודה וכן לעצבים.

הכתוב לא מפרט באיזה סוג עבודה זרה עבדו מבין השניים. דבר זה כנראה מביא את המלבי"ם בפירושו לבאר זאת על רקע הפיכת יהואש את עצמו לאלוה: "עצבים: דמות דיוקנו של יהואש ואשרים שנטעו לשמו" (המלבי"ם דברי הימים ב כ"ד, י"ח).

הכתוב מציין את הקצף על יהודה וירושלים באשמתם:

"כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַה' נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד כִּי עָזְבוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים"   (דברי הימים ב כ"ד, כ"ד).

התגובה ישירה והיא מתרחשת על פי הפסוקים ככל הנראה לאחר שחלפה שנה מרצח זכריה ("וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם" (דברי הימים ב כ"ד, כ"ג)) והקב"ה שולח בהם נביאים[2] על מנת שישיבו את העם. כלומר ישנה התייחסות נבואית ישירה למעשיהם של בני ממלכת יהודה, אך העם אינו שומע את דברי התוכחה ("וְלֹא הֶאֱזִינוּ" (דברי הימים ב כ"ד, י"ט)). הכתוב אחר כך מציין את תוכחת זכריה בן יהוידע:

"וְרוּחַ אֱ-לֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱ-לֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה': וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ"   (דברי הימים ב כ"ד, כ'-כ"ב).

רוח נבואה לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן.[3] הכתוב מדגיש כי הוא עומד מעל לעם. המעשה מתרחש בחצר בית ה' מה שמלמד כי בית ה' לא ניטש באופן מוחלט והוא היה עדיין מקום בו העם עלה והתכנס. הוא מתרה בעם ואומר כי כשם שהם עזבו את ה', ה' יעזוב אותם. עקרון זה של מדה כנגד מדה חוזר על עצמו בדברי הנביאים.

כך נבא שמעיהו הנביא אל רחבעם ושרי יהודה שנאספו אל ירושלים מפני שישק: "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד שִׁישָׁק" (דברי הימים ב י"ב, ה'); וכך נבא עזריהו בן עודד לפני כל יהודה ובנימין :"ה' עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ וְאִם תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם וְאִם תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזֹב אֶתְכֶם" (דברי הימים ב ט"ו, ב').

 

הקשר נגד יהואש

נחזור לקשירת הקשר נגד זכריה בן יהוידע. ביטוי זה מזכיר את קשירת הקשר בו האשימה עתליהו את יהוידע הכהן עצמו כשהמליכו את יהואש בלא ידיעתה. כביכול הכתוב רומז בהקשר זה על עומק כפיות הטובה. אז יהוידע הכהן הציל את יהואש והמליך אותו בניגוד לרצונה של עתליהו; ואילו כאן יהואש מצוה על קשירת קשר זה כנגד בנו זכריה.

מעבר לחילול ה' הנורא בעצם הריגת נביא, העובדה כי הרג זה מתרחש בחצר בית ה' ובאותו המקום בו החיה יהוידע את יהואש והעניק לו את מלכותו רק מעצימה את כפיות הטובה הנוראה: "וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ" (דברי הימים ב כ"ד, כ"ב) – חיים ומוות בחצר בית ה'.

השלמת הפרשה בפשטי הפסוקים הינה בתיאור מותו של יהואש בעקבות עליית חיל ארם על יהודה וירושלים:

"וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת..."   (דברי הימים ב כ"ד, כ"ה).

אחר כך מצוינים המקשרים עליו – זבד בן שמעת העמונית ויהוזבד בן שמרית המואבית. מחד מופיע עניין קשירת הקשר שוב בפעם השלישית (מוזכר במותו פעמיים) וישנה בזה סגירת מעגל מן הקשר בהמלכת יהואש דרך הקשר בהריגת יהוידע הכהן ועד הקשר בהריגת יהואש עצמו.

ביחס לזה מאלפת הערת חז"ל ביחס למותם של יואש ע"י נציגי עמון ומואב במכילתא בשלח נאמר כך: "יבואו אלה כפויי טובה וייפרעו מן יואש כפוי טובה" (מכילתא בשלח מסכתא דעמלק, א). עד כאן התייחסנו לפשט הפרשה ממנה זועקת כפיות הטובה הנוראה של יהואש בבנו של מי שהציל אותו מידיה של עתליהו. מעבר לכפיות הטובה כלפי יהוידע הכהן ובנו, עצם המעשה של הריגת נביא בצו המלך הינו חמור ביותר ומבטא את תפיסת המלך יהואש כשליט כל יכול השולט על מה שנעשה בבית ה' וכן על דבר ה' לעם ישראל.

בסופו של דבר אין ספק כי המחצית השנייה של מלכות יהואש לאחר מות יהוידע הכהן מהווה את ההיפוך הגמור של המחצית הראשונה באותם שני המימדים העיקריים שנתחדשו על ידי יהוידע הכהן: חידוש מלכות בית דוד המתוקנת וחידוש עבודת ה'. ביחס למלכות, המלך נוהג כאלוה השולט בכלל זרועות השלטון כולם. ביחס לבית ה' מתחדשת עבודה זרה בממלכה ובמובנים רבים ניטש בית ה'. התוצאות של המעשים קשות ביותר. מלך ארם בא אל יהודה ואל ירושלים, יחד עם עזיבת ה' על ידי המלך והעם גוררת באופן ישיר את עזיבת ה' את מלכות יהודה וירושלים על כל תוצאותיה הקשות, כולל מותו של המלך יהואש.

 

יהואש אצל חז"ל

חז"ל בביאוריהם השונים הוסיפו נופך משמעותי לאירועים בימי יהואש. אחת ההבנות על הרקע להריגת זכריה בנו של יהוידע הכהן היא מה שהובא במדרש שיר השירים: "בא יואש להכניס צלם בהיכל עמד זכריה על פתחו של היכל ואמר לו: אין אתה מכניסהו עד שאתה הורגני, עמד והרגו" (מהדורת גרינהוט ג', ב'). המדרש מתאר את רצון המלך יהואש להכניס צלם להיכל, לא רק לעבוד עבודה זרה באופן כללי אלא להכניס פולחן זר להיכל עצמו. התנגדות זכריה על פי המדרש היא שהביאה להריגתו. מדרש זה מבטא באופן מובהק את הבנתנו את אופן התנהגותו של יהואש כמלך כל יכול המעוניין להכניס צלם להיכל ולהיות הוא השליט אף בבית ה' עצמו.

אחד הביטויים היותר עזים לחומרת הריגת כהן ונביא בבית ה' הינו התיאור המופיע בפתיחתא כג למדרש איכה רבה. וכך לשונו:

""וְהוּא מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ" (יחזקאל כ"א, כ"ח) זה עונו של זכריה הדא הוא דכתיב "וְרוּחַ אֱ-לֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם" (דברי הימים כ"ד, כ') וכי מעל ראשי העם היה דאת אמר 'מעל לעם' אלא שראה עצמו גבוה מכל העם חתן המלך וכהן גדול ונביא ודין התחיל מדבר גדולות הדא הוא דכתיב "וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱ-לֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן [בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה']" (דברי הימים כ"ד, כ'-כ"א) ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל דכתיב "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא י"ז, י"ג) ברם הכא "כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה" (יחזקאל כ"ד, ז') וכל כך למה "לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם" (יחזקאל כ"ד, ח')...

""נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע [לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת]" (יחזקאל כ"ד, ח') שבע עברות עשו ישראל באותו היום הרגו כהן ונביא ודיין ושפכו דם נקי וחללו את השם וטמאו את העזרה ויום השבת ויום הכיפורים היה.

"וכיוון שעלה נבוזרדאן התחיל הדם תוסס אמר להם מה טיבו של דם זה אמרו לו דם פרים ואילים וכבשים שהיינו שוחטין מיד שלח ואייתי דמי זבחים ולא אדמו ליה אמר להם אין אמריתו מוטב ואם לאו סריקנא לבשריהו דהנהו אינשי במסרקי דפרזלא אמרי ליה מאי נימא לך נביא הוה דהוה מוכח לן קמינן עליה וקטליניה והא כמה שני דלא ניח דמיה אמר להו אנא מפייסנא ליה אייתי קומיה סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה וקטלינהון עד שהגיע דמם לדמו של זכריה לקים מה שנאמר "פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (הושע ד', ב') ועדיין הדם תוסס אייתי בחורים ובתולות וקטל עילויה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן וקטל עילויה ולא נח אייתי שמונים אלף פרחי כהנה וקטל יתהון עד שהגיע דמם לדמו של זכריה ועדיין היה הדם תוסס אמר זכריה זכריה כל טובים שבהם אבדתי ניחא לך דליכלינהו לכלהו כדאמר ליה הכי מיד נח בההיא שעתא הרהר לעשות תשובה בנפשיה ואמר ומה אם על נפש אחת כך ההוא גברא דקטל כל הנהו נפשתא על אחת כמה וכמה ערק ושדר פרדשנא לביתיה ואגייר"   (מדרש איכה רבה, פתיחתא כג).

נדגיש כאן כמה מדברי המדרש.

בניגוד למפורש בתורה כי עלינו לכסות את הדם של הצבי והאיל, בשפיכת דם זכריה נשאר הדם לא מכוסה. וכפי שמתאר הנביא יחזקאל בתוכחתו על ירושלים:

"כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר: לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת"   (יחזקאל כ"ד, ז'-ח').

הנביא מנמק את אי-כיסוי הדם בכדי להעלות חמה ולנקום נקם. בעקבות זאת בא האויב לירושלים ושפך על הדם הגלוי דם נוסף של הרוגים רבים עד ששקט. על פי המדרש זכריה נהרג בעזרת הכוהנים, ובאותו יום ישראל עברו שבע עברות: הרגו כהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי, וחללו את השם, וטמאו את העזרה, והריגה זאת התרחשה ביום השבת וביום הכיפורים.

על פי חשבונם של חז"ל[4] מהריגת יהואש ועד החורבן למעלה ממאתים וחמישים שנה בהן דמו של זכריה מבעבע ולא שוקט. עד שבא נבוזרדאן שר צבא נבוכדנצר מלך בבל לירושלים ונכנס לבית המקדש וראה את הדם תוסס. אז גילו לו שמדובר בדם נביא וכהן שהוכיח את עם ישראל ולא קבלו את תוכחתו. כל הניסיונות להפסיק את תסיסת הדם לא הועילו – לא דם סנהדרין גדולה ולא סנהדרין קטנה, לא דם בחורים ובתולות ולא דם של תינוקות של בית רבן ולא דם שמונים אלף פרחי כהונה. ולאחר ששאל נבוזרדאן את זכריה האם הוא מוכן שכולם ייהרגו נח הדם.

במגילת איכה נאמר "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא" (איכה ב', כ') פסוק זה נדרש על הריגת זכריה – כהן ונביא – במקדש עצמו. המדרש מתאר את ההשפעה מרחיקת הלכת של הריגת הכהן הנביא בבית המקדש עד כדי תסיסת דמו מעל מאתיים וחמישים שנה. דבר הבא לבטא את האכזריות הנוראה של המעשה ואת זיקתו הישירה של מעשה זה לחורבן בית ה' בסופו של דבר. בכך השלמנו את עיוננו בימי המלך יהואש. בשיעור הבא נדון בעזרת ה' במלכות אמציהו בנו.

 

[1]   וכפי שניתן לדייק מן הפסוק לעיל " וַיִּהְיוּ מַעֲלִים עֹלוֹת בְּבֵית ה' תָּמִיד כֹּל יְמֵי יְהוֹיָדָע" (דברי הימים ב כ"ד, י"ד).

[2]   הכתוב אינו מבאר את שמם. חז"ל דורשים כי הכוונה לנביאים אלישע ויונה. וכך ביאור הגר"א בהגהותיו לסדר עולם רבה כ.

[3]   הרמב"ם במורה נבוכים ב פרק מה, מונה את זכריה בן יהוידע (וכן את עזריהו בן עודד בימי אסא וכן את יחזיאל בן זכריהו בן בניה בן יעיאל בן מתניה הלוי בימי יהושפט כנביאים מן המעלה השנייה.

[4]   קהלת רבה י', ד'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)