דילוג לתוכן העיקרי

תוספת שבת

קובץ טקסט

בשבועות הקרובים נעסוק בכמה נושאים מהלכות שבת, כאשר ההתמקדות תהיה בהלכות הנובעות מהציווי של "זכור", כלומר קידוש, נרות שבת וכדומה. השיעור השבוע יעסוק בנושא תוספת שבת.

כניסת השבת

קדושת השבת חלה בכניסתה, בין אם האדם ירצה בכך ובין אם לאו. כניסת השבת היא בתחילת הלילה, כאשר אנו חוששים שבין השמשות הרי הוא כלילה, ולכן, מבחינתנו, החל מהשקיעה - אנו במצב של שבת מדאורייתא.

הרגע המדויק של השקיעה תלוי במחלוקת ראשונים:

רבנו תם הבין שהשבת לא נכנסת בשקיעה אותה אנו רואים, אלא ישנה שקיעה מאוחרת יותר, המתרחשת שלושה מיל ורבע לאחר השקיעה הנראית. מהו מיל? קיימות כמה שיטות: שמונה עשרה דקות, עשרים ושתים דקות ועשרים וארבע דקות. כלומר, רבנו תם מבין שהשבת נכנסת בערך כשעה לאחר השקיעה הנראית.

לדעת רבנו תם יש השלכה הן לקולא והן לחומרא. מצד אחד, השבת נכנסת במועד מאוחר יותר מהשקיעה הנראית, אך מצד שני - השבת גם יוצאת מאוחר יותר. לפי השיטה החולקת, השבת יוצאת לאחר בין השמשות שזה שלושת רבעי המיל לאחר השקיעה, ואילו לשיטת רבנו תם, צריך לחכות זמן של ארבעה מיל לאחר השקיעה הנראית: שלושה ורבע עד השקיעה האמיתית, ועוד שלושת רבעי המיל עד לאחר צאת הכוכבים.

להלכה, רוב הראשונים פסקו כדעת רבנו תם, וכן פסק ה"שולחן ערוך" בסימן רס"א בסעיף ב':

"והזמן הזה שהוא שלושה מילין ורביע"

אמנם, הגאונים פסקו להקל בדבר, והגר"א האריך להוכיח בראיות כדעת הגאונים.

למעשה, רוב עם ישראל אימץ את שיטתו של הגר"א. עובדה זו היא עובדה מדהימה, כיוון שבפועל, רוב האנשים עושים מלאכה במוצאי שבת, בזמן שלפי רוב הראשונים ולפי ה"שולחן ערוך" יש חיוב סקילה על מעשים אלו.

מצד שני, אף אחד לא פוסק את דעת רבנו תם לקולא. כלומר, אף פוסק לא מקל לעשות מלאכה בערב שבת לאחר השקיעה הנראית. אמנם, בתשובתו של הרב פיינשטיין שנוטה להקל בשבות לצורך שבת בבין השמשות, ואילו לעניין זה הוא מאריך את בין השמשות כדעת רבנו תם, אבל מעבר לכך אין עוד קולות המתבססות על דעה זו.

צאת השבת

במוצאי שבת, ראינו שרוב העולם מקילים כדעת הגר"א, אך ישנם כאלו שמחמירים. הרב עובדיה כותב שספרדים צריכים להחמיר על עצמם ולהוציא שבת כרבנו תם.

מתי בדיוק יוצאת השבת לשיטת הגר"א?

לכאורה, השבת יוצאת בצאת הכוכבים, שזה שלושת רבעי המיל לאחר השקיעה. הגמרא, לעומת זאת, אומרת שהשבת יוצאת כאשר ניתן לראות שלושה כוכבים בינוניים, וישנם אחרונים שטענו שזמן זה הוא מאוחר יותר מאשר שלושת רבעי מיל לאחר השקיעה. לעומתם, טענו אחרונים אחרים שאלו הם זמנים זהים, אלא שאנשים רגילים לא רואים את הכוכבים. אם כן, מהו הזמן שבו רואים שלושה כוכבים בינוניים?

הרב טיקוצ'ינסקי כותב שזה כעשרים ושמונה דקות לאחר השקיעה. בשם ה"חזון איש" מובא שהזמן הזה הוא שלושים וחמש דקות לאחר השקיעה, ומבדיקות מדעיות עולה שהזמן עד שניתן לראות שלושה כוכבים בעין רגילה הוא שמונה עשרה דקות בלבד. להכרעה למעשה נתייחס לאחר שנעסוק בנושא המרכזי והוא תוספת שבת.

תוספת שבת

עד עתה עסקנו במצב הנוצר ללא התערבותו של האדם. הגמרא ביומא בדף פ"א ע"ב אומרת:

"הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מניין? תלמוד לומר "מערב עד ערב". ואין לי אלא יום הכיפורים, שבתות מניין? תלמוד לומר "תשבתו". ואין לי אלא שבתות, ימים טובים מניין? תלמוד לומר "שבתכם". הא כיצד? כל מקום שנאמר שבות - מוסיפין מחול על הקודש."

מקור הדין של תוספת שבת נלמד מדין של תוספת יום הכיפורים.

לעומת זאת, הגמרא במסכת מועד קטן בדף ד' ע"א אומרת:

"אמר רבן גמליאל ובית דינו, מדאורייתא בטיל להו. מאי טעמא? גמר שבת שבת משבת בראשית - מה להלן היא אסורה, לפניה ולאחריה מותרין, אף כאן היא אסורה, לפניה ולאחריה מותרין."

הגמרא לומדת שלאחר החורבן אין דין תוספת שביעית מדאורייתא מכך שאין דין תוספת בשבת. נחלקו הראשונים בהסבר הסתירה הזו.

רוב הראשונים נוקטים שמדאורייתא אכן ישנו דין של תוספת שביעית, ומתרצים את הגמרא במועד קטן בכל מיני אופנים. לדוגמא, התוספות במועד קטן מסביר שכוונת הגמרא שאין תוספת גדולה בשבת ולכן אין אף בשביעית תוספת שביעית שהיא תוספת גדולה מאוד.

לעומת זאת, הרמב"ם אינו מזכיר את הדין של תוספת שבת. ה"מגיד משנה" אמנם טוען שדעת הרמב"ם היא שיש דין תוספת שבת מדרבנן, אך ה"כסף משנה" סובר שלדעת הרמב"ם אין כלל דין של תוספת שביעית. כנראה שהרמב"ם הבין שהסוגיות ביומא ובמועד קטן חולקות זו על זו, והוא פסק כמו הסוגייה במועד קטן.

ניתן לבאר את מחלוקת הראשונים הזו על פי טעמי השבת. מהתורה עולים שני טעמים לשבת: זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. לפי הטעם של זכר ליציאת מצרים, התורה בעצם קובעת זמן למנוחה, ולכן בהחלט אפשר להוסיף על הזמן הזה. אבל לפי הטעם של זכר למעשה בראשית, כל תוספת גורעת, כי הקב"ה שבת את שביתתו בדיוק בכניסת השבת ולא לפני זה.

מהו אופייה של תוספת השבת, האם היא נועדה כדי לברוח מהספק, או שיש בה דין חיובי כלשהו? מדברי הגמרא ניתן לראות כיוונים שונים לשאלה זו. רש"י בחומש בראשית על הפסוק "ויכל א-לוהים ביום השביעי" מסביר:

"בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקדש, אבל הקדוש ברוך הוא, שיודע עתיו ורגעיו - נכנס בו כחוט השערה."

נראה שרש"י הבין שעניינה של תוספת שבת הוא יציאה מהספק. מדברי הר"ן בביצה בדף ל' ע"א משמע שזוהי תוספת עם משמעות חיובית. הר"ן מנסה לבאר כמה זמן צריך להוסיף בתוספת זו, והוא טוען שאדם צריך להוסיף יותר ממה שהיה מוסיף לולא הדין הזה על-מנת לצאת מהספק. משמע מדבריו שהתוספת היא מעבר לזמן שמוסיפים כדי לצאת מהספק, והיא בעלת משמעות חיובית בפני עצמה.

הרא"ש ועוד כמה ראשונים פוסקים שצריך להוסיף מעט, כמה דקות. לאור זה, כדאי להוסיף בין חמש לעשר דקות.

ה"משנה ברורה" בסימן רס"א כותב שצריך להוסיף עשרים דקות, מדוע? משום שחוששים אף לשיטת דעת היראים שסבור שכניסת השבת מתרחשת שלושת רבעי המיל לפני השקיעה. הרב עובדיה ב"יביע אומר" כותב שלא צריך לחשוש לשיטה זו.

המנהג היום הוא להוסיף עשרים דקות, אבל זה לא מעיקר הדין. בירושלים נהגו להוסיף ארבעים דקות על פי דעה בשיטה מקובצת בביצה, המצריכה חצי שעה זמנית לפני השקיעה, וזה מגיע במצב המקסימלי לארבעים דקות. הרב עובדיה חולק על דין זה ואומר שלא צריך להוסיף ארבעים דקות.

מדברי הגמרא ביומא שראינו לעיל, עלה בצורה מפורשת שדין תוספת שבת הוא הן בכניסת השבת והן ביציאתה. כשם שהדין בכניסתה הוא מספר דקות - כך גם הדין ביציאתה. בלוחות השונים, צאת השבת היא בין שלושים ושש לארבעים דקות לאחר השקיעה. הזמן הזה כולל הן את תוספת השבת והן את הזמן עד שנראים שלושה כוכבים. כמה מתוך זה תוספת וכמה מתוך זה הוא הזמן עד ראיית הכוכבים? דבר זה תלוי, כמובן, לפי איזה שיטה הולכים בדבר הזמן עד שנראים הכוכבים. לנקודה זו ישנה השלכה מעשית במקרה שקיים צורך לעשות מלאכה לפני צאת השבת, ונראה שניתן להקל עד עשר דקות לפני מה שכתוב בלוחות. טעם נוסף לאיחור זה מובא באחרונים, והוא שבגהינום יש הפסקה בשבת, ובמוצאי שבת הגהינום חוזר לפעול, והזמנים שם נקבעים על פי הזמנים הנקבעים על הארץ.

לגבי תפילת ערבית, צריך להעיר שאין שום קשר בין דיוננו עד כה לבין תפילת הערבית במוצאי שבת. גם אם מוציאים את השבת ארבעים דקות לאחר השקיעה, אפשר להתפלל ערבית לפני ואפילו בשבת עצמה, מפלג המנחה, כמו שניתן לעשות במקרה הצורך ביום רגיל. מי שמתפלל בזמן כזה, יאמר בתפילה אתה חוננתנו, ולאחר התפילה יעשה הבדלה ללא נר, מכיון שעדיין אסור לעשות מלאכה, וללא בשמים, שהרי עדיין לא נפרד מהנשמה היתרה.

כיצד ייתכן לעשות הבדלה כשעדיין שבת? נראה לומר, שכיוון שהרעיון הוא להבדיל בין הקודש לחול, אפשר לעשות זאת בסמוך לקו התפר. יש פה הכרזה על ההבדל הזה, ולא מעשה המחיל את ההבדל הזה. אמנם, כתב הב"ח בשם המהרש"ל שלכתחילה לא לעשות הבדלה או לסיים את תפילת הערבית לפני צאת השבת.

כיצד מקבלים את השבת?

בכניסת השבת, כדאי לפרוש ממלאכה מוקדם יותר, משום שאם אדם עושה מלאכה קצת לפני השקיעה, והולך להתפלל מנחה הוא יהיה בבעיה. מצד אחד הוא צריך לקבל שבת לפני השקיעה אך מצד שני הוא צריך להתפלל מנחה של חול, ואם הוא יקבל שבת - הוא לא יוכל להתפלל מנחה של חול. על כן, עדיף לגמור את תפילת המנחה כמה דקות לפני השקיעה, ואז לקבל את השבת לפני השקיעה.

כיצד מקבלים את השבת?

ה"משנה ברורה" פוסק שצריך לקבל את השבת במפורש או באמירת הקטעים המעידים על כך שהאדם קבל את השבת כגון "מזמור שיר ליום השבת" או הפיוט "לכה דודי". ברוב בתי הכנסת, הפיוט "לכה דודי" נאמר לאחר השקיעה, ולכן חובה על כל אדם לומר לפני השקיעה באופן מפורש שהוא מקבל את השבת. ניתן לעשות זאת לאחר שסיים את תפילת הלחש של מנחה, אם רואה שלא יספיקו לסיים את חזרת הש"ץ לפני השקיעה. יש דיון בפוסקים אם באמירת שבת שלום האדם מקבל את השבת.

בבתי כנסת שמתפללים מנחה מאוחר, והאדם לא יספיק לקבל שבת לפני השקיעה, סוברים רוב הפוסקים שעדיף שיתפלל ביחידות ובזמן. אמנם, ב"שולחן ערוך הרב" ובשו"ת "אז נדברו" יש לימוד זכות על אותם האנשים שמתפללים מנחה ומסיימים לאחר השקיעה.

לסיום, נעיר מספר הערות חשובות בנושא הזה של תוספת שבת.

קיימת מחלוקת האם אפשר להישאל על תוספת שבת. כלומר, האם זה כמו נדר, ואף אם אדם קיבל שבת - הוא יוכל ללכת לחכם שיתיר לו את הנדר.

ה"לבוש" פוסק שדין זה הוא מדין נדר, ועל כן ניתן להתירו, ה"פרי מגדים" מסתפק בדבר, ו"ערוך השולחן" וה"מגן אברהם" פוסקים שזה לא מדין נדר, ולכן אי אפשר להתירו.

להלכה מקובל שאי אפשר להתיר את זה, וכך פוסק הרב פיינשטיין. הרב עובדיה, לעומת זאת, פוסק שזה כן מדין נדר, ולכן בעל יכול להפר לאשתו ולאפשר לה לעשות מלאכה גם אם היא כבר קיבלה את השבת.

נקודה נוספת עולה מתשובת הרשב"א, הטוען שאדם שקיבל את השבת - יכול לומר לאדם שלא קיבל את השבת לעשות עבורו מלאכה כלשהי. מה הסברא?

ה"מגן אברהם" מסביר שכיוון שאותו אדם היה יכול שלא לקבל את השבת, וכך לעשות מלאכה, לכן הוא יכול לומר לאדם אחר.

ה"טורי זהב" מסביר שאין איסור אמירה בשבת, אלא רק בדברים האסורים על כל ישראל.

ייתכן לומר שהנפקא מינה בין שני ההסברים הנ"ל היא האם אשכנזי יכול לומר לספרדי לעשות מלאכה שהרי מצד אחד אותו אדם אשכנזי חייב לקבל עליו את השבת והוא לא יכול להתחמק מזה, אבל מצד שני אין זה איסור על כל ישראל.

דין זה נפסק ב"שולחן ערוך" בסימן רס"ג:

"יש אומרים שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה - מתר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה."

הרמ"א שם מוסיף:

"וכל שכן במוצאי שבת - מי שמאחר להתפלל במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מתר לומר לחברו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו, להדליק לו נרות ולבשל לו, ומתר להנות ולאכל ממלאכתו."

נקודה אחרונה היא החקירה היסודית בדין זה של תוספת שבת, האם השבת מתרחבת על יום שישי ועל מוצאי שבת, או שזוהי יחידה עצמאית עם דינים משלה החלה בסופו של היום השישי, ובתחילתו של מוצאי השבת. ה"מנחת חינוך" ועוד אחרונים דנו בארוכה בחקירה זו. אחת הנפקא מינות המרכזיות לחקירה זו היא האם נשים חייבות בדין זה. אם זוהי הרחבה של שבת - הנשים חייבות כשם שחייבות בשאר מצוות השבת, אבל אם זוהי יחידה עצמאית, בהחלט ניתן להגדירה כמצוַת עשה שהזמן גרמא, ועל כן נשים יהיו פטורות מדין זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)