דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 76

תופר | 3

קובץ טקסט

 

פתיחה

שיעור זה יוקדש לסיטואציות שונות שעלו בפוסקים בדיני תופר. ראשית נעסוק בשאלה העקרונית ביסודות תופר, שבאה לידי ביטוי בדברי הראשונים שעסקו במקרים השונים. ננסה לעקוב ולנתח את דבריהם במקומות השונים, כדי לגבש את האופן שבו הם תפסו את גדרי תופר.

הידוק חוט

כתב בשיבולי הלקט:

"כתב רבינו ישעיה זצ"ל נראה לי שאלו שעושין נקבים בפי בתי ידים ויש להם חוט מחובר עם מחט שמכניסין באותן הנקבים ומהדקין על ידיהן בין אם היה הפתיל מושם בנקבים מערב שבת מרווח והידקו בשבת, בין אם הכניסו בנקבים בשבת - אין בו משום תופר. דתופר לא הוה אלא שרוצה בקיומו שיהא מהודק תמיד וכי רפה החוט קשה לו, והלכך כשמתחו חייב חטאת, אבל זה שאינו רוצה בהידוקו אלא בשעה שלובשו ובשעה שפושטו מרפה אותן אין בו משום תופר, ואינו דומה אלא למי שיש בבגדו לולאות וקרסין ומחברן יחד בשבת. וגם מפני המחט שהיא נקובה אין לאוסרו דמחט נקובה האסורה אינה אלא כשאינה מחוברת בבגד אבל זאת שמחוברת בפתיל והפתיל מחובר בבגד ואינו נפרד לעולם מותר והוא הדין לפתיל העשוי למנעלים[1]. ודוקא אם יש נקבים הוא דמותר אבל לתפור חוט אחד בבתי ידיו וכשפושטו מרחיבו וכשלובשו מותחו ומהדק בתי ידיו תפירה היא זו ואסור דמה לי תפירה יום אחד מה לי תפירה עולמית"

                                                           (סי' קח).

במבט ראשון דברי רבינו ישעיה נראים כסותרים: מתחילת דבריו נראה שהוא סבור שאין חייב משום תופר אלא כשרוצה בו שיהיה מחובר באופן קבוע ולא כשמהדק ופושט בהתאם לצרכיו, ואילו לבסוף מסיים שאין הבדל בין תפירה ליום אחד לבין תפירה עולמית.

לפיכך, נראה שעיקר החילוק הוא בין מצב שבו יש בבגד נקבים מתוקנים, ומכניסים החוט בתוכם, לבין תחיבת חוט לתוך הבגד עצמו. כשיש נקבים בבגד, אין זו מלאכת תופר כלל, כי הבגד עם הנקבים דומה ללולאות [כפתורים] אשר הינם חלק אינטגראלי מן הבגד, ואין ההידוק אלא פעולה בצורת לבישת הבגד, ואינה שייכת לתופר כלל ועיקר. אבל בבגד שאין בו נקבים סבור רבינו ישעיה, שהפעולה בזה היא פעולת תפירה ומה שרוצה להדקו ולפשטו אין זה אלא תפירה שרוצה אותה לזמן מוגבל, ועל כך הוא סבור שאף תפירה ליום אחד יש בה איסור תורה[2].

עוד נראה לי לומר בדברי רבינו ישעיה, שאף במקרה בו יהדק החוט בבגד שיש בו נקבים לעולם, ולא על מנת לשחרר את ההידוק כשפושט את הבגד, אין בכך משום תופר. כשם שמי שמכפתר את חולצתו, ואינו פותח את הכפתורים כשפושטו אינו תופר, כך גם המהדק את החוט בבגד מסוג זה (ומה שהזכיר בתחילת דבריו הידוק ופתיחה, אינו אלא לפרש שזוהי הסיבה שבדרך כלל נותנים נקבים בבגד).

דבר זה מצוי היום במעילים שיש להם נקב אחד בתחתית הבגד שדרכו עובר חוט שמהדקים אותו ופושטים לפי הצורך, ויש שמהדקים אותו בקביעות, ופושטים אותו בלי לשחרר את ההידוק. ונראה לי שפעולה זו מותרת לשיטת רבינו ישעיה כי אין זה תופר כנ"ל.

ולכאורה, אלו הם בדיוק הדברים שכתב הטור בשם רבינו פרץ:

"אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחים אותו ומתהדק, אסור למתוח אותו בשבת, אלא אם כן יהיו הנקבים שהחוט בהם רחבים קצת, ומתוקנים בתפירה בעיגול" (סי' ש"מ).

ה'שלחן ערוך' (שם סעיף ז) פסק דין זה להלכה. ה'מגן אברהם' על אתר הוסיף:

"ואם נמלך לפעמים להניחה כך לעולם, אסור להדקן בשבת" (שם ס"ק יב).

דברים אלו קשים במקצת. שהרי רבינו ישעיה דימה דין זה לקרסים ולולאות, וכי גם שם נאסור כשרוצה להניחה לעולם?!

ונראה לענ"ד שאף ל'מגן אברהם' אין זה איסור תורה של תופר, אלא איסור דרבנן בלבד מפני שנראה כתופר כשאינו  מתירו כשפושטו[3]. מקרה זה אינו דומה לכפתורים ורוכסנים שצורתם מוכיחה עליהם, שאינה תפירה.

ייתכן שדברי המ"א נובעים מדברי היראים, שכתב:

"ואותם שיש נקבים וחבלים בבגדיהם והחבלים קבועים ומהדקים אותם חושש אני לו מחטאת ואינו דומה למתיחת חבלים או רצועות שהודקו בצוארו [שלשם] סופו להרפותו ולהוציא את ראשו ואם חבלי בגדים מהודקים שאינו יכול לצאת אלא בהרפותו מותרים כחבלי הידוק צואר ואם חבלי הידוק רחבים שמוציא ראשו בעודם מהודקים ונמלך פעמים להניחם כן לעולם אסור כחוט של תפירה"                                           (סי' רע"ד, הובאו בב"י שם).

נראה מדברי היראים שהוא סבור שגם חבלים הקבועים בנקבי הבגד, הם חלק ממלאכת תופר ואינו מדמה אותם כלל לקרסים. נראה מדבריו כי הוא מחלק בין תפירה ע"מ לשחררה כשפושט הבגד, שהיא מותרת מפני שאינה תפירה אלא ליום אחד, לבין תפירה שנמלך להניחה כך, כשהיא מהודקת, שהיא תפירה לעולם[4]

אמנם, אפשר לפרש אחרת את דברי היראים, ולומר כי הוא אינו מחלק בין תפירה ליום אחד לתפירה עולמית, שמסתבר שהוא מן המחמירים בשאלה זאת, כפי שנטינו לומר בדעתו, בתחילת דיוננו במלאכת תופר. ונראה שעיקר החילוק שלו הוא שאם מהדק ומשחרר בתמידות ללבישה ולפשיטת הבגד, אין זה תופר אלא פעולת הידוק, אמנם, אם נמלך לעיתים להניחו מהודק, הרי זה נחשב תופר אף אם החוט נמצא בנקבים. ועיין בדברי המאירי שכתב:

"ויש אוסרין מכאן שלא להדק חוט של בית הזרוע הנקרא קורדאר ואיני רואה מכאן טענה כלל שאין זה תפירה אלא הדוק בעלמא לבד ולנוי"                                                 (שבת עה.).

מדבריו נראה שכל הידוק של חוט מותר לפי שאינו תפירה אלא הידוק.

העולה מדברינו, שיש שלוש שיטות:

  1. כל הידוק מותר [מאירי].
  2. הידוק של חוט בנקבים מתוקנים – מותר, ואם מניחו לפעמים מהודק אסור מדרבנן משום סרך תופר [רבינו ישעיה].
  3. הידוק בנקבים מותר אם משחררו כשפושט הבגד, ואם נמלך להשאירו מהודק חייב חטאת [יראים, והצענו בדבריו שני הסברים: חילוק בין תופר ליומו לתופר לעולם, וחילוק בין מהדק לתופר, כשנקודת המבחן היא האם משחרר ההידוק כשפושט הבגד].

בשלחן ערוך והאחרונים הכריעו כשיטת רבינו ישעיה. אמנם, המתירים בתפירה שאינה של קיימא, יתירו אף כאן בהידוק חוט אפילו אינו מתוקן בנקבים אם אינו מהדקו לעולם [עיין לעיל תופר א', בשיטות הפוסקים בזה].

תחיבת מחט בבגד

 כזכור, הגמרא בשבת הקשתה על המשנה הקובעת כי התופר שתי תפירות חייב:

"והתופר שתי תפירות:  והא לא קיימא! אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא שקשרן"         (עד:).

על כך כתב ה'קרבן נתנאל':

"משמע דעיקר קושיית הש"ס דלא הוי אב מלאכה, אבל פטור אבל אסור הוא. ולכן תמה אני מאין נוהגין העולם שתוחבין עם מחט שקורין שטעקנאדל בל"א הקרייז עם המלבוש שקורין שופצ"א בל"א, הא הוי שתי תכיפות, וכן הנשים בפראג שמחברין השלייא"ר עם מחטים הללו הא הוי שתי תכיפות"

                                 (קרבן נתנאל על הרא"ש שבת ז', נ).

לעומתו, ה'אגרות משה' סבר שאין זה עניין לתופר כלל:

"מה שמחברות הנשים תכשיטין לבגדיהן ע"י פין אם יש בזה חשש תפירה בשבת, היה נראה לע"ד בפשיטות שאין בזה שום חשש... דלא כל החבורין הם שייכים למלאכת תפירה, אלא חבור כהא דתפירה דמשוה שני חלקי בגד כבגד אחד ממש כמו שהיה נארג ולכן התולדה שלה הוא רק מדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו כדכתב הרמב"ם בפ"י משבת הי"א, שהוא דבק שנעשו בזה שני הניירות והעורות כנייר אחד ועור אחד. אבל בהא דקשירה ופריפה וקרסים וכפתרים אף שנתחברו ע"י זה שני חלקי הבגד הוא חבור שאינו עושה אותם כבגד אחד אלא לעולם הם שני חלקים אך שנעשו מחוברים זל"ז שזה הוא חבור אחר שאינו שייך למלאכת תפירה"                           (או"ח ב, פ"ד).

בהמשך דבריו הוא מוסיף כי אפשר שאף ה'קרבן נתנאל' לא תמה אלא על מצב שחיברו את התכשיט לבגד לזמן ארוך:

"שהיה דרכן להניח כן שיהיו ביחד בגד אחד ואפשר גם שלא יסלקו לעולם אלא בעת שיצטרכו לתקן".

לכאורה, עיקר הויכוח בזה הוא בשני מוקדים:

  • המוקד הראשון קשור למהות מלאכת תופר - נראה כי ה'קרבן נתנאל' נוטה להניח שכל חיבור שני דברים באמצעות דבר שלישי הוי תופר. לעומתו, ה'אגרות משה' סבור שרק חיבור כזה שהופר את הדברים המחוברים ליישות אחת גמורה, הוי תופר, אבל שני דברים המחוברים יחד, ונשארו שני דברים אין זה תופר.
  • המוקד השני קשור לויכוח גדול שנתגלע באחרונים (אליו רמז ר' משה פיינשטיין), ונוגע לשאלה אם שייך תופר על ידי תחיבת מחט עצמה או שמא בעינן דווקא חוט ולא מחט. הר' פינשטיין הביא ראיה לזה מירושלמי לפי פירושו שם:

"ועיין בירושלמי פ' כלל גדול ה"ב שאיתא התם תפרו לבגד החוט חבור לבגד ואינו חבור למחט, ולכאורה לא מובן... ולכן נראה לפרש דמחדש דצריך שיהיו השתים והשלש תפירות מהחוט לבד אבל אם היו בצרוף המחט פטור דהמחט לא מצטרף משום דתחיבת מחטין אינה תפירה ונשארה תפירה אחת שפטור, משום דרק החוט נעשה חבור לבגד בתפירה ולא המחט. וא"כ הוא ראיה מירושלמי שליכא ענין תפירה בתחיבת מחטין אף לצירוף וכ"ש כשכולה הוא מן מחטין, דלא כתמיהת הקרבן נתאל"    (שם).

והנה, כאמור, בנקודה זו דן באריכות בשו"ת גינת ורדים[5], ונחלק בזה עם הרב השואל שם אם תפירה על ידי מחט בלא חוט נחשבת שינוי גמור להתירה בשבת או לא, כי אין דרך תפירה בכך. עיקר מסקנתו מובאת בשערי תשובה:

"ועיין בגינת ורדים (סימן י"ז י"ח י"ט) מה שמקמטין בגד על ידי תפירת מחט ארוך או שראשה א' עב, ותוחבין פעמים ושלש עד שמספיק לקמוט כמו תפירה אם מקיימין אותם כן כגון בגדי נשים שמניחין כן בארגז מקומט על ידי מחט שלא תצטרך להטריח שנית ודאי אסור לעשות כן בשבת אך אפילו לתחום שולי הבגדים למעלה בשעה שעוסק בעבודתו או בשעת הילוך ע"י תחיבת מחט אעפ"י שאח"כ חוזרת ושומטת המחט אין להתיר, זולתי לדעת הר"ר יואל דמתיר בתפירה שאינו להתקיים. וחכם אחד חולק והוא חוזר והשיב לו ומסוף דבריו משמע שאין להחמיר בתחיבה זו כ"א בעושה ע"ד שיתקיים" (שם ס"ק יא).

נראה, שהוא סבור שיש להתיר אף בשלוש תחיבות אם אינו עושה כן להתקיים, וכדעת רבינו יואל שמתיר תפירה שאינה של קיימא. לשיטת האגרות משה נראה שאין זה עניין תפירה כלל ויש להתיר בכל גווני.

ומכל מקום, נסתפקתי במי שנפרם לו התפר בשולי מכנסיו ומהדקו בסיכת ביטחון, שנראה לי פשוט להתיר אם עושה כן ליומו. שהרי ל'אגרות משה' אין זה עניין תפירה, ואף ל'גינת ורדים', אם אינו עושה לקיום נטה להקל. אבל אם מתכוון להשאיר שם הסיכה להחזיק הבגד בקביעות, יש להחמיר בזה לענ"ד, ואפשר שאף ה'אגרות משה' יודה בזה לאיסור שמעתה הרי זה הופך ליחידה אחת, אך כיוון שאין דרכו בכך, נראה שאסור רק מדרבנן.

מדבקות רב פעמיות, סקוצ'ים וכיו"ב

כתב הרמב"ם:

"המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב"          (הל' שבת פ"י, הלכה יא).

יש לעיין בשיטות הדבקה שונות המקובלות היום, שהן במהותן מאפשרות הדבקה רב פעמית. הדבר מצוי במדבקות של שקיות מזון למיניהם, וכן בטיטולים, או סקוצ'ים המצויים בבגדים, או במקום שרוכי נעליים. והנה, לענ"ד כל זה אינו בכלל תופר משתי סיבות מרכזיות:

  • על פי היסוד שקבע ר' משה פיינשטיים ב'אגרות משה' הנ"ל, שאין זה דבר ההופך את שני החלקים ליישות אחת, ולכן אין זה חיבור של תפירה.
  • ועוד נראה לי שכל חיבור שמיועד בקביעות לפתיחה ולסגירה, ובנוי ועשוי מתחילה באופן זה שהוא מאפשר זאת, הרי הוא ככפתורים ורוכסנים, שאין בסגירתם ובפתיחתם משום תופר או משום קורע[6].

ובשולי הדברים נדגיש כמה מסקנות למעשה בזה:

  1. מותר להשתמש היום בחיתולים חד פעמיים בשבת, ולענ"ד אין צורך לפתוח ההדבקה מערב שבת, כיוון שאין זה לא בגדר תופר ולא בגדר קורע, שאינה אלא ככפתורים. אמנם, יש להיזהר  כשזורקים את החיתול לאחר השימוש בו שלא להדביקו, כי הדבקה זו כבר נעשית במקום שלא ניתן לפתחו  בלי לקרוע, וגם אין זה הדבקה לזמן ואין בה שום צורך, וראוי להימנע מכך.
  2. מותר להשתמש בסיכות ביטחון או במחטים המיועדים לכך [שאינן מוקצה] לחיבור מכפלות או קישוט לבגד בשבת, ובלבד שלא ישאירנו שם לעולם, שבזה יש מקום לחוש לאיסור תופר לחלק מן הפוסקים.
  3. לעניין פתיחת שקיות מזון וכיו"ב, עיין בזה להלן במלאכת קורע.
  4. זוגות גרביים או כפפות וכיו"ב, הנמכרים בחנויות כשהם מחוברים זה לזה באמצעות חוט פלסטי, בדרך כלל הם בתחיבה אחת, ואין זה תפירה של תורה, אולם מבואר במשנת כלאיים, שהוא איסור דרבנן. אמנם, אפשר שיש להתיר משום שלא נתפרו זה לזה כדי שיהיו אחדים אלא כדי שלא יאבדו זה מזה. קצת יש להשוות מקרה זה לדיון הרמ"א על הבגדים המחוברים הבאים מן הכובס, שבזה נחלקו הקדמונים מצד תפירה שאינה של קיימא. ובנידוננו שהוא רק תחיבה אחת, יש אף יותר מקום לסמוך להקל בזה, גם לשיטות המחמירות בתפירה שאינה של קיימא, הכא שהוא דרבנן, יש לסמוך בזה על המקילין. ואין לחייב בזה מצד מכה בפטיש כפותח בית הצוואר בשבת, ששם לא נגמרה מלאכת הבגד כלל עד פתיחת בית הצוואר, וכאן כבר נשלם הבגד לגמרי וחובר יחד רק לצורך מכירתו כיוון שנמכר בזוגות.

 


[1]   מדבריו נראה שמותר להכניס שרוכים לנעליים בשבת כיוון שיש נקבים המתוקנים לכך, אבל אין להכניס שרוכים לנעליים חדשים בפעם הראשונה בשבת, משום מכה בפטיש, שהוא מתקן מנא, עיין בזה מג"א שיז/ז, ובא"ר שם הוסיף שאין להכניס שרוכים חדשים בנעל ישנה, וההיתר הוא רק בשרוכים ישנים לנעל ישנה, וצ"ע.

[2]   עניין תפירה לזמן מוגבל נידון למעלה בתופר א'.

[3]   ועיין עוד שו"ת גינת ורדים בנקודה זו:

"אמנם מה דכיילי ברישא דמלתא בטעמו של התר שמלבד טעם קביעות הנקבים עוד הוסיף לתת טעם אחר לומר דתופר לא הוי אלא שרוצה בקיומו שיהיה מהודק תמיד וכו' הכי פירושו לפי דבעניני שבת טפי מחמרינן ואפי' בכה"ג שעשוין הנקבים ראוי היה לאסור משום סרך תופר לכן מוסיף עוד לתת טעם דבנדון זה ליכא למיגזר יען דנמצא בענין זה שינוי אחר ואמר דתופר לא הוי אלא ברוצה בקיומו כו' ורצה לומר דאורחא דעלמא דתופר לא הוי אלא שרוצה בקיומו כו' ואע"ג דגם בתפירה שאינו רוצה בקיומה יש בה משום תופר כגון שלל הכובסין ותפירת בית הצואר מ"מ רובא דתפירה הכי הויא שרוצה בקיומא תמיד ולכן המותח חוט של תפירה חייב חטאת על כן בהתחבר בנדון זה שני טעמים טעמו של עיקר ההיתר לפי שעשוין הנקבים וטעם שלא לאסור משום חומרא וגדר הוא מפני שתפירה זו אינה כרובא דתפירות דקפדי בהן שיהיו מהודקים תמיד א"כ אין לפקפק בהתר זה לא מצד הדין ולא מצד חומרא שאין זה אלא כמין לולאות וקרסים" (סי' יז).

     והיינו שאם משאירם יותר יש לאסור מדרבנן משום סרך תופר.

[4] ומה שכתב היראים שהוא חושש לו מחטאת, ולא החליט הדבר לגמרי, אפשר שהוא משום שלעיתים נמלך להשאירו מהודק, אבל אם היה ברור שהוא מניחו כך לעולם היה מחייב אותו חטאת בפשיטות, וצ"ע. להסבר זה יש לפנינו מחלוקת כפולה בין ר' ישעיה ליראים: לרבינו ישעיה יש חיוב גם בתפירה ליום אחד, והידוק בגדים בנקבים המתוקנים אינו בכלל תופר כלל, והיראים סבור איפכא, שגם הידוק בנקבים יש בו משום תופר, והידוק ליומו מותר. וצ"ע בזה כי שיבולי הלקט הביא דברי שניהם,  זא"ז , בלא להעיר מאומה. וראה עוד גינת ורדים הנ"ל שהיטה את היראים לגמרי לכיוון רבינו ישעיה, והוסיף שהיראים לא התכוון באמת לחוש לו מחטאת אלא לכל היותר לאסור מדרבנן, וצ"ע, שאינו משתמע כן בדברי היראים.

[5] נרמז באגרות משה שם, ובשערי תשובה ס"ק יא, עיין בסי' יז-יח.

[6]   ובתשובות הראשונות שנכתבו ע"י הפוסקים בעניין טיטולים חד פעמיים, דנו הרבה בזה מצד שיטת רבינו יואל בעניין תפירה שהיא לזמן ולא העלו נקודה זו שאין זה תפירה כלל, משום שרק מאוחר יותר, ייצרו את המדבקות הרב פעמיות, ובמקצת המקרים יש היום סגירה כעין סקוצ', וכל זה נלענ"ד שאינו שייך לתופר כלל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)