דילוג לתוכן העיקרי

תורה יד | להמשיך שלום

קובץ טקסט
ר' נחמן מתייחס לחנוכה באמצע התורה ואלו הם דבריו: 
וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה, שֶׁמִּצְוָתָהּ לְהַדְלִיק סָמוּךְ לְפֶתַח הַבַּיִת (שבת כ"א ע"ב ובשו"ע או"ח סימן תרע"ב), כִּי הַדְלָקַת הַנֵּר הוּא בְּחִינַת הֶאָרַת הַכָּבוֹד, בְּחִינַת "וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ" כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן מִצְוָתָהּ לְהַדְלִיק סָמוּךְ לְפֶתַח הַבַּיִת, דָּא פִּתְחָא עִלָּאָה, בְּחִינַת יִרְאָה (עיין זוהר חדש פרשת כי תשא ובהקדמת הזוהר ז:, יא:) הַיְנוּ לְהַחֲזִיר הַכָּבוֹד לְשָׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ לַיִּרְאָה כַּנַּ"ל. וְאֵימָתַי עוֹלֶה הַכָּבוֹד? כְּשֶׁמַּחֲזִירִין בְּנֵי אָדָם בִּתְשׁוּבָה וְעוֹשִׂין בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה וְגֵרִים, שֶׁזֶּה עִקַּר כְּבוֹדוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁזְּמַן הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה שֶׁהוּא הֶאָרַת הַכָּבוֹד הוּא מִשְּׁעַת יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים, עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק (שַׁבָּת כא שם, ובשו"ע שם). יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים זֶה בְּחִינַת (דָּנִיֵּאל יב, ג): "מַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים", דְּהַיְנוּ שֶׁהֵם מַצְדִּיקֵי הָרַבִּים וְעוֹשִׂין בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה וְגֵרִים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מֵאִיר הַכָּבוֹד וְחוֹזֵר לְשָׁרְשׁוֹ שֶׁהוּא הַיִּרְאָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְשָׁלוֹם וְנִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת כַּנַּ"ל.
 וְזֶהוּ: עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק [הַשּׁוּק הוּא מְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים]. רֶגֶל זֶה בְּחִינַת "נִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף" הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ בַּעֲלֵי לְשׁוֹן הָרָע וּמַחֲלקֶת הַהוֹלְכִים וּמְרַגְּלִים וּמְדַבְּרִים רְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וְעוֹשִׂין מְרִיבָה וּמַחֲלקֶת בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בְּחִינַת (תְּהִלִּים טו, ג): "לא רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ" וְזֶהוּ שֶׁצְּרִיכִין לְהָאִיר וּלְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה סָמוּךְ לַפֶּתַח, דְּהַיְנוּ לְהָאִיר הַכָּבוֹד וּלְהַחֲזִירוֹ לְשׁרֶשׁ הַיִּרְאָה כַּנַּ"ל עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְשָׁלוֹם וִיבַטֵּל וִיכַלֶּה הַנִּרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. וְזֶהוּ: עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק שֶׁיִּתְבַּטֵּל בַּעֲלֵי לְשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת אֲשֶׁר רָגַל עַל לְשׁוֹנָם וְיִתְרַבֶּה הַשָּׁלוֹם בָּעוֹלָם. וְעַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם זוֹכִין לִתְפִלָּה, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לַשָּׁלוֹם הַכְּלָלִי, שָׁלוֹם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. וַאֲזַי כְּשֶׁזּוֹכִין לַשָּׁלוֹם הַכְּלָלִי, אֲזַי יִתְבַּטֵּל כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן מִן הָעוֹלָם, כִּי כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן שֶׁבָּעוֹלָם הוּא מֵהֶעְדֵּר הַשָּׁלוֹם. כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹן הַמּוֹכֵר וְהַקּוֹנֶה שָׁוֶה כִּי זֶה רוֹצֶה לִמְכּר וְזֶה רוֹצֶה לִקְנוֹת וְאִם הָיָה רְצוֹנָם שָׁוֶה לא הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה שׁוּם מַשָּׂא וּמַתָּן. נִמְצָא שֶׁכָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן וְהַסְּחוֹרוֹת הוּא רַק עַל יְדֵי בְּחִינַת מַחֲלקֶת, שֶׁאֵין שָׁלוֹם בֵּין הָרְצוֹנוֹת. וְזֶה בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית יג, ז): "וַיְהִי רִיב בֵּין רעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רעֵי מִקְנֵה לוֹט, וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ", כְּנַעֲנִי בְּחִינַת סוֹחֵר, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק (הוֹשֵׁעַ יב, ח) : "כְּנַעַן בְּיָדוֹ" וְכוּ', הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת רִיב וּמַחֲלקֶת, בְּחִינַת "וַיְהִי רִיב" וְכוּ', עַל יְדֵי זֶה: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ", עַל יְדֵי זֶה יֵשׁ סוֹחֲרִים וּמַשָּׂא וּמַתָּן בָּעוֹלָם. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלוֹם הַמֻּפְלָא בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי" אֲזַי יִתְבַּטֵּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (זְכַרְיָה יד, כא): "וְלא יִהְיֶה כְּנַעֲנִי עוֹד" כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, הַיְנוּ שֶׁמִּצְוָה לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק הַיְנוּ בְּחִינַת שָׁלוֹם שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַחֲזָרַת הַכָּבוֹד כַּנַּ"ל עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן כַּנַּ"ל. וְזֶהו עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, שֶׁלּא יִשָּׁאֵר שׁוּם רֶגֶל בַּשּׁוּק כִּי יִתְבַּטֵּל כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם כַּנַּ"ל.
כדי להבין את דברי ר' נחמן יש לחזור לתחילת התורה ולהבין את יסודות דבריו:
א. לְהַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁרְשׁוֹ, הַיְנוּ לַיִּרְאָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים כח, נח): "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד".
כבוד הוא תגובת העולם אל האדם, וכשתגובה זו באה מעצמה, באופן ספונטני וכן, ללא כח וללא חנופה – הרי שיש בכבוד הזה משוב חיובי לאדם, מעין חבוק שהוא מקבל מן העולם על מעשיו. היענות של העולם אליו, הבעת נאמנות והצטרפות לפעלו. 
אולם, אין כמעט בנמצא אדם שלא פועל מתוך רצון מוקדם לתגובה זו מצד העולם. כמעט ואין מי שלא מצפה לכבוד מהעולם, או לפחות פוזל לעברו. באופן כזה או אחר, בגלוי או בסמוי, בגסות או בעדינות, מפעיל האדם כח על המציאות מתוך רצון לאלצה לתגובה מסוימת. לא צריך לרדוף אחר תשואת הקהל או "למכור כרטיסים" בכח, כדי להיות רודף כבוד. על מנת להיות רודף כבוד די בפזילה קטנה. כל בעל חנות שרוצה שהלקוח שלו יהיה מרוצה, כל איש שמבקש מחברו דבר מה ורוצה שהוא יענה לו בחיוב, כולם באופן כזה או אחר מבקשים כבוד. 
כולם כך חוץ מהקב"ה! הקב"ה איננו תלוי בעולם ועל כן איננו רודף כבוד ודווקא בשל כך אפשר לומר רק לגביו, ש"כבודו מלא עולם" ו"מלוא כל הארץ כבודו". אין דבר בעולם שאיננו משבח ומפאר את שמו. בלי מלים, בלי מחוות חיצוניות, רק בעצם היותו, בהיענותו לצו הבורא שבראו, ובצייתו לחוקי הבריאה המופלאים, מאדיר כל יצור בעולם את שמו ואת כבודו של הקב"ה.
אך כשהאדם רודף אחר הכבוד הוא יוצר סכסוך בעולם. רדיפתו אחר הכבוד מביעה תלות בעולם, ועל כן יוצרת מערכת יחסים של אינטרסים. שיתוף פעולה אינטרסנטי הינו מעטה יפה, אך דק, לפירוד ועוינות סמויים. מעטה של כבוד חיצוני בלבד, מלחמה סמויה, שמעטה הכבוד רק מעניק לה "כללי משחק" מוסכמים, אך בשורש העניין עדיין מצויה המלחמה והתחרות.
אולם ר' נחמן לא מתבלבל מתמונת העולם הזו, כיוון שידוע לו שבשורשו, העולם רוצה בשלום. יודע הוא  שכלי הנשק במלחמה הסמויה הזו אינם אלא כלי הגנה בלבד, אמצעי התגוננות מפני עולם התלות אליו נקלע האדם ברדיפתו אחר הכבוד. אולם, בתוך תוכו רוצה העולם בשלום. רוצה הוא לקבל את המרחב ,להיות ללא תלות וליצור מערכות יחסים כנות, פתוחות ונטולות אינטרסים. לכן פותח ר' נחמן את התורה במלים "להמשיך שלום בעולם", שכן הוא יודע שאת השלום יש "להמשיך" – להרחיב את קיומו העקרוני הקיים בשורשם של הדברים. להוריד את השלום הזה ממקומו ההיולי והמופשט למציאות הממשית. "המשכת שלום" משמעה שהשלום העקרוני מצוי וישנו, ויש אך "להמשיכו" לעולמות התחתונים. 
ר' נחמן פותח את דבריו באיתור שורש זה, תוך כדי הבחנה מאין באה המלחמה לעולם: "להמשיך שלום בעולם, שצריך להעלות את כבוד הקב"ה לשורשו, היינו ליראה". השלום העקרוני הופר בגלל רדיפת הכבוד, אולם ניתן לחזור למקום עקרוני זה ולהמשיך משם שלום על ידי החזרתו של הכבוד מרדיפתו אחר העולם; על ידי הפסקת התלות בעולם היוצרת מערכות יחסים אינטרסנטיות וממילא תככים וקנוניות בעולם. החזרת הכבוד הזו תהיה העלאתו של הכבוד לשורשו העליון, בו העולם "מכבד" את הקב"ה ללא אינטרס, והקב"ה, מצידו, מנהל עימו מערכת יחסים ללא תלות וללא כח. שורש זה הנטוע אצל ה' מזרים בעורקי המציאות כולה תנועה של מערכות יחסים הנובעות מתוך כבוד הדדי וכבוד לצו האלוקי הנלווה לכל נברא. יראת שמים תהיה המקום בו האדם פועל מתוך כך שהוא מכבד את המסר האלוקי הזה ונענה אליו. לא מתוך כפיה אלא מתוך הכרה באמת ובטוב שיש בו. היענות אמיתית המצטרפת לצו העליון ולמוסר היוצא ממנו. 
*
מסר פשוט זה של יראת שמים ובשורה של שלום בעולם הוא לטענתו של ר' נחמן טורף עניינו של חנוכה. במבט ראשוני נראה שהמסר המרכזי של חג החנוכה הוא הפוך משלום – לכאורה מדובר בחג המקדש את המלחמה, כשהוא מעלה על נס את גבורת המכבים, שנלחמו כנגד עריצותם של היוונים. אולם למעשה נראה כי מלחמתם של המכבים נבעה מהבנתם העמוקה ששתיקה כנגד היוונים לא תהיה שלום, אלא הסכמה עם מלחמה סמויה. שיתוף פעולה עם גינוני כבוד מעושים מאחוריהם מסתתרת מלחמה. כנגד מלחמה זו יצאו המכבים להילחם בגלוי למען השלום העליון והשורשי יותר. 
היוונים התייחסו אל האדם כאל יצור פוליטי (ראה ב"פוליטיקה" של אריסטו א, ב) וכל תרבותם הייתה מעין ניסיון מתמשך לעצב את הפוליטיקה הזו. איך ניתן ליצור על ידי הפולטיקה את הכללים הנכונים כדי שחברה תוכל לחיות בשלום. אולם לדידם של המכבים שלום זה הינו שלום מעושה. גינוני כבוד בלבד שאינם יורדים לעומק הרצון של בני האדם לחיות בשלום זה עם זה. חוקי הדימוקרטיה עוזרים אמנם לשמור על "כללי המשחק", אך מאחוריהם מסתתרת הרבה פוליטיקה של אינטרסים ותככים. היא נראית אמנם כאמיתית כלפי חוץ ומדברת בשם ערכים של אמת, צדק ומוסר, אולם חדי העין והלב יכירו שבעצם מדובר כאן בהצגה בלבד. לא לשווא היוונים הם שהמציאו את התיאטרון והוא זה שהפך לסמל הביטוי האומנותי הנעלה שלהם. הישיבה הפאסיבית מול ה"מסך" הינה ביטוי לשלום המלווה בעונג מן התכנים העולים מן הבמה, אך רק מכירת הכרטיסים שלפניה מגלה את האינטרס הכספי החבוי מאחוריו. ר' נחמן משווה את תרבות יוון לשוק. מוכרח שיהיו כללי משחק הוגנים למשא ומתן שבין באיו. אבל הכל יודעים שבסופו של דבר מדובר בתחרות. 
חנוכה בא לבשר בשורה של שלום אמיתי, עמוק יותר, פנימי ואיתן וזה המצוי קודם כל בבית – בהתקשרות החופשית והנאמנה שבין בני הזוג והמשפחה. התקשרות שאין בה כללים ובודאי שלא גינוני כבוד מעושים. יש אמנם כללים בכל בית, אך הם אינם מחביאים שום אינטרס ושום תחרות. הקופה בבית היא אחת והכל ניזונים ממנה. והשאלה הנשאלת (והיא נשאלת בכל בית עד היום) – מי יאיר למי, הבית לשוק או השוק לבית. אין מנוס מקיומו של שוק בעולם, אך האם כלליו וגינוניו ראויים שייכנסו הביתה? 
העמדת נר חנוכה בפתח הבית מאירה כלפי חוץ את הכבוד האמיתי, את השלום. מנסה היא להקרין לעולם השוק החיצוני כללים אחרים. התנהלות שאין בה אינטרס ותחרות. כללים של חסד ועזרה הדדית, של משפחה. כך צריך להיראות שוק יהודי. בשורה זו היא בשורה עולמית של "שלום עולמי וכללי", כלשונו של ר' נחמן. בשורת ימי המשיח, בהם יגור "זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", כפי שמצטט ר' נחמן. זמן בו האנשים יתפרקו מכלי נשקם, "וכתתו חרבותם לאתים" (ישעיהו ב, ד). לא רק מכלי הנשק הגלויים אלא גם מהסמויים, אלה שמסתתרים מאחורי גינוני הכבוד למיניהם. שלום אמיתי! ביטול המשא ומתן אליו קורא ר' נחמן, הוא קריאה לשיח מסוג אחר בין בני האדם, שיח ללא אינטרס, שיח של כבוד אמיתי ללא משחק. נר חנוכה יחכה לכל הבאים בשוק עד שתכלה רגלם ממנו, כדי לבשר להם את בשורתו, כדי לסמן להם מה העיקר.
את רגלם של ההולכים בשוק משווה ר' נחמן להולכים ומרגלים ומדברים דברי רכילות ולשון הרע, בחינת "לא רגל על לשונו". ר' נחמן יודע שמאחורי כל גינוני הכבוד של שוק האינטרסים והכוח, יש הרבה תככים והרבה דיבורים שאינם נשמעים בשוק אך חודרים הביתה, שם מרגישים כל באי השוק חופשיים דיים לשחרר את לשונם ולומר את אשר על ליבם. שם נאמרת כל האמת. מי שרוצה שביתו יהיה נקי מכל אלה, שבתוך ביתו ישמרו על לשון נקיה ועל כבוד הדדי, שיפעלו מתוך טוב וחסד, יימנע מלכתחילה משיח של שוק זה ומגינוניו. כך הוא לא יראה צורך לאחר מכן לשחרר את חרצובות לשונו ולשחרר את כל האמת אשר אצר בקרבו לפני כן בהיותו בשוק. כדי לזכור כל זאת, מדליק היהודי נר כל עוד יש "רגל בשוק". 
נר זה מוצב בפתח, אותו מכנה ר' נחמן "פתחא עילאה" ומקשר אותו למידת היראה. אכן, היראה היא פתח, פתח אל האחר, אל האינסוף, אל מה שמעבר לי. היראה היא היכולת של האדם לסגת אחורה ולומר לעצמו לא. כמוה כפתח העשוי מהיכולת של הבנאי ש"לא" לבנות במקום מסוים קיר, אלא להשאיר בו חלק חסר. כשם  שבבית מדובר ביכולת חיונית, שהיא המאפשרת כניסה ויציאה אליו, כך גם היראה מאפשרת למסרים שמחוצה לאדם להיכנס אל תוכו, אולם כל זאת לא היה אפשרי ללא קירות הבית המסננים כניסה זו ומווסתים אותה. קירות הבית אם כן, לא רק מגוננים על שלום הבית מפני זרים שיכנסו אל תוכו, אלא אף מעמיקים את הקשר בין באי פתחו. מתוך כך שלא כל אחד נכנס לבית, הרי שמי שכבר נכנס עושה זאת מתוך בחירה וקשר פנימי. הקירות הם שנותנים גם משמעות לפתח. כך גם יראת השמיים הינה אמירת 'הן' למסרים מן השמיים אך בד בבד אמירת 'לאו' למסרים ארציים המשכיחים ומטשטשים את המסרים השמיימיים הללו.
היוונים לעומת זאת, יצרו עולם ללא קירות. שאיפתם להסביר את "הכל" בנתה זהות ללא "אחר", שברה את קירות הבית והעמידה את האדם כביכול ב"שוק" הזהויות ללא הגנה. בכך התנגדו היוונים לא רק לבית המקדש אלא לרעיון הבית בכלל. שאיפתם של היוונים הייתה להסביר את היש כולו באמצעות העמדתו על דבר אחד (מגמה הקרויה "רדוקציוניזם"; "הכל אש", לדברי הרקליטוס, "הכל מים", על פי תאלס, תורת הקבוצות בלוגיקה האריסטוטלית המכלילה כל דבר לקבוצה ועוד, כפי שמאפיין רוזנצוויג את הפילוסופיה היוונית (כוכב הגאולה עמ' 47). אולם שאיפה זו, שמטרתה הייתה להגיע ל'אובייקטיבי' כביכול, השאירה את האדם ללא קירות וללא הגנה, וממילא נותר והתעצם הצורך לנווט את ה'שוק' הזה שנותר. גינוני הכבוד שלהם לא היו אלא אילוץ למציאות ללא בית. התלות באחר לא נוצרה אלא בגלל שהם לא ידעו לשים קיר מפריד בינו לבינם, ומשום כך לא יכלו ליצור מערכת יחסים חופשית עימו. מערכת יחסים של בחירה, של קשר עמוק, של שייכות ואהבה. זהו שלום אמיתי –  שלום של בית, ולא רק חוקים מאולצים על מנת  להסדיר את תנועתם של ההמונים בשוק. הצבת הקירות היא גם זו שמעניקה משמעות לפתח. העמדת נר חנוכה בפתח הבית כנגד השוק הינה לא רק מסר של שלום בית לבאי השוק, אלא גם הדרכה איך מגיעים אליו. או כפי שפותח ר' נחמן את דבריו: "לְהַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁרְשׁוֹ הַיְנוּ לַיִּרְאָה". זאת אומרת: אם ברצונך בשלום אמיתי, דע גם לשים קירות המגוננים על זהותך שלך. לשם כך אל תשכח את בורא העולם ואת מסריו, שהם היחידים שבאמת החופשיים מכל תלות. זהו עומק המסר של המכבים למתייוונים, בדיאלוג נדיר שעורך ר' נחמן בין אתונה לירושלים. אלו ואלו מדברים בעד השלום. אולם אצל היוונים זהו שלום ללא בית, בעוד אצל המכבים זהו שלום בית. ניתן לומר שעד היום הדיאלוג הזה נמשך. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)