דילוג לתוכן העיקרי

כי תבוא | תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה ובטוב לבב

קובץ טקסט
 
א. הקדמה
במהלך פסוקי הקללה בספר דברים (פרק כ"ח) הכתוב מנמק את הסיבות שגרמו לבוא הקללה על עם ישראל:
(מה) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.
(מו) וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.
(מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
(דברים, כ"ח, מה - מז).
שתי שאלות מתעוררות בקריאת הפסוקים הללו:
א. מה היחס בין הנימוק שמופיע בפסוק מה שקובע שהקללות באות היות ו"לא שמעת בקול ה' אלוקיך", לבין פסוק מז, שממנו משמע שעם ישראל עבד את ה' אך לא מתוך שמחה?
ב. הנימוק שמופיע בפסוק מז קשה מצד עצמו. האם העובדה שבני ישראל לא קיימו את המצוות בשמחה מצדיקה את בוא הקללות שמופיעות בפרשה?[2]
בשיעור זה נעסוק בשאלות אלו לאור תורתם של בעלי המוסר.
ב. השמחה בעבודת ה' כסימן לעבודה לשמה
ר' שמחה זיסל זיו (הסבא מקלם) מתמודד עם השאלות הללו. תחילה מציין ר' שמחה זיסל שקנייני החומר נבדלים מקנייני הרוח מבחינה כמותית ואיכותית:
...הענין כי זה דבר נקל להבין כי עניני עוה"ב[3] יקרים הרבה והרבה מעניני עוה"ז[4] בלי שום ערך ודמיון כלל, כי לבד האיכות אשר אין לנו שום השערה כלל, הלא בכמות שיש לנו השערה, הלא נקל לראות כי עניני עוה"ז הם רק חיי שעה, ואינם רק כשכירי יום...והנה כל קניני עוה"ז מושכר הוא לאדם. כי יבואו ימים וישובו לזולתו...
(אור רש"ז על חמישה חומשי תורה, מהדורת תשל"ז, חלק ב', עמוד קסה).
על ההבדל האיכותי אומר ר' שמחה זיסל ש"אין לנו שום השערה כלל"; ומבחינה כמותית קנייני החומר הם זמניים ולכן נחשבים כמושכרים לאדם, לעומת קנייני הרוח הנצחיים. האיכות המיוחדת של קנייני הרוח אמורה לבוא לידי ביטוי בחוויית האדם בשעה שהוא עוסק בעבודת השם:
והנה לפ"ז[5] האדם אשר ירגיש בנפשו כי יש לו התקשרות מעט לד', ולתורתו, לעבודתו, הלא זאת תשים התרוממות בנפש להיות טוב לב ושמח בחלקו הטוב, כמו האיש החלוש המרגיש בנפשו חלישות גדולה וכוחותיו וגבורותיו אינם אתו, מרגיש עצמו נרפה ונעזב...אח"כ[6] כשמרגיש בעצמו שנובע בו רוח חדש, רוח גבורה והתחזקות הלב ועיזוז המחשבה כאיש בריא, הלא יחדש בקרבו לעומת זה גילה וחדוה, כי יתעשת בקרבו רוח חיים, ומה כשירגיש האדם הרגש נפשיי להבין מה אדם ביקר לדעת ה' ותורתו, הלא בהכרח תתחדש בו שמחה עצומה, כי, (שם[7] פ' ט') "פקודי ד' משמחי לב" וכאשר ידיעת ה' יתחדש לבקרים ולרגעים, כן תתחדש השמחה לבקרים ולרגעים באין תכלית.
(שם).
לאחר ההקדמות הללו מגיע ר' שמחה זיסל להסבר הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב":
...וזהו כונת הפ'[8] תחת אשר לא עבדת' פי'[9] אל תתמה למה באו עליך הצרות ח"ו,[10] למה? כי לא עבדת את ה' א',[11] רק לבטנך עבדת, וכבודך...כל עבודת האדם האוהב עצמו, הכל לטובתו מכוין, או כבוד, או ריווח ממון, או שארי מדות, וא"כ[12] עבדת את עצמך' ע"כ[13] לך אל עצמך...ובקש עזר רק מעצמך; וסיים הפ' אות ומופת כי לא עבדת השי"ת[14] רק עצמך, והראיה שלא חדירת והרגשת בנפשך שמחה עצומה מרוב כל, יותר מרוב כל, כי הם הלא נחמדים מזהב ומפז רב, ולמה לא הרגשת בעבודת השי"ת, כאילו החלש הנוטה למות, ומתחדש בו רוח חזק רוח חיים, הלא הרוה ישוב נפשו וישמח, ככה היה לך להרגיש בעבודתך שתעבוד השי"ת, כי כל עבודה ועבודה הלא תוסיף ידיעה חדשה והרגש חדש, כדמיון העולה בהר כנ"ל, ולמה לא שמחת כבזה כעל כל הון, וע"כ כי לא עבדת ד' א', רק בטנך עבדת, כדברי בעל חובת הלבבות ז"ל, עבדנו בטננו ולא בוראנו...
(שם, עמודים קסה - קסו).
עבודת ה' לא מתוך שמחה היא סימן לכך שהאדם לא עובד את ה' אלא את עצמו, שהרי עבודת ה' אמורה להיות מלווה בשמחה מתמדת של עיסוק בקנייני הרוח. לפי ר' שמחה זיסל, פירוש הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" הוא שהקללה באה עקב כך שעם ישראל לא עבד את ה' אלא את עצמו, והראיה לכך היא שהוא לא עבד א ה' בשמחה. הסברו של ר' שמחה זיסל לפסוק נותן מענה לשתי השאלות שבהן פתחנו: גם לפי פסוק מז העונש בא בגלל שבני ישראל לא עבדו את ה'; והסיבה לקללה אינה העבודה שלא בשמחה מצד עצמה אלא שהעבודה שלא בשמחה מעידה שבני ישראל לא עבדו את ה'.
ג. השמחה בעבדות ה' כסימן למצבו הרוחני של האדם
בספר לב אליהו מובאת שיחה של ר' אליהו לאפיין שעוסקת בנושא עבודת ה' בשמחה. ר' אליהו פותח את השיחה בציטוט מדברי רבנו יונה גירונדי:
כתב הרר"י ז"ל בשערי תשובה..."ודע כי נפש הרשע, אשר כל תאוותה לחפצי הגוף בחייו, ונפרדת תאוותה מעבודת הבורא יתברך, ונבדלת משרשיה - תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאוותה. ויהי תולדתה בטבע העפר - לרדת ולא לעלות, אבל יעלוה למרום לדין ולמשפט, ולראות איך החליפה מרום בשאול - כאשר יעלו את האבן על ידי כף הקלע, ואחרי עלותה למרום - תרד בטבעה למטה לארץ, כאשר האבן חוזרת ונופלת לארץ אחר הזריקה, שנאמר (שמואל-א' כ"ה, כ"ט): 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו', ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע' וכו'", ע"כ.[15]
(לב אליהו, ירושלים תשס"ה, חלק ב', עמוד שי).
רבנו יונה מתאר את עונשה של נפש הרשע שניתק את עצמו בימי חייו משורשיו הרוחניים ועסק כל ימי חייו בתאוות הגוף: לאחר שהנפש תעלה למרום למשפט על מעשיה, היא תיפול חזרה לארץ אל מקום תאוותה ככף הקלע.
על דברי רבנו יונה מעיר ר' אליהו את ההערה הבאה:
הנה המתבונן בדברי הרר"י אלו, יראה ברור כי אין כוונתו על אלו הכסילים הרשעים הגמורים - שאינם עוסקים כלל בעבודת השי"ת, ורק אל הרע ואל כל היותר רע עיניהם נשואות. באלו - לא הוצרך הרר"י להאריך ולהזהיר בלשונו הזהב: "ודע כי נפש הרשע וכו' תרד במותו למטה לארץ וכו'"! אלא ודאי על אלו אשר יש לטעות בהם ולומר עליהם כי ישרים הם - ולא בני כף הקלע, על אותם האנשים דיבר הרר"י, הכריז ואמר: "ודע כי נפש הרשע אשר כל תאוותו לחפצי הגוף בחייו, ונפרדת תאוותה מעבודת הבוי"ת"[16] - כלומר: אדם אשר מקיים את המצות, מתפלל ג' פעמים ביום, ומברך ברכה על כל דבר הצריך ברכה - כאכילה ושתיה, והרי הוא עובד את השם, אלא שכל עבודת השם אצלו בלא תאוה, רק מצות אנשים מלומדה[17] - היינו שמתפלל ומברך ומקיים המצות באותן הרגשות שהרגיש בהיותו ילד, כאשר לימדו אותו אבותיו לעשותם, כן הוא הולך ועושה בלא שום שינוי לא במעשה ולא במחשבה...וכשם שכשהיה ילד מובן שכל מחשבתו היתה על צעצועיו ומשחקיו, וקיום המצות לא עשאם אלא כדי להפטר מעונש ולגמור אותם בכדי שיוכל לחזור לעסקיו - כך אדם זה, מתוך הרגלו שהתרגל מנעוריו - הוא עושה כן גם עתה לאחר שנתבגר ונתגדל בשנים ונהיה לבר דעת, חוטף - באמצע עסקיו וטרדותיו בעניני עולם הזה - קצת גם עולם הבא לפי דעתו, במצות ומעשים טובים, ותפלה, וברכות על כל דבר, וכל זה בלא הנאה ותענוג - רק הרגל נעשה טבע שני, והולך הוא יום יום כפי הרגלו...
(שם, עמודים שי - שיא).
ר' אליהו מוסיף להבהיר את הפחיתות שבעבודת ה' מתוך הרגל ושגרה וללא כוונה:
ומי לא יבין כי כל זה אינו מעשה בן אדם, שהרי אפשר להרגיל גם בהמות חיות ועופות לדברים שונים! ישנם סוסים אשר מרגילים אותם לרקוד לפי המנגינה אשר מנגנים לפניהם, והרואים מתפלאים מאד מהיופי והדיוק שבריקודם, אבל אין בזה שום שכל - רק הרגל שהדריכו אותם בעליהם לכך ! וכן נמצאים בעולם כלבים מיוחדים - שמובילים עיורים בכל מקום אשר יורו להם, וכיוצא בזה הרבה דברים,
האם תאמר שהאדם שהוא מלך הבריאה, והוא היחיד בנבראים שיכול לבחור בטוב או ברע - יעשה מעשים מתוך הרגלו כבהמה וחיה - ותו לא מידי ?
(שם).
בהמשך מגדיר ר' אליהו, לאור דברי רבנו יונה הנ"ל, את ההבדל המהותי בין עבודת ה' בשמחה לבין עבודת ה' "כמצוות אנשים מלומדה":
ודע, כי נפש האדם - קשורה בשרשים רוחניים למעלה בשמים, ומגיעים ער למטה בעומק עפר הארץ...והרי הנפש היא החיה באדם, כלומר: היא הנותנת לו החיות, הנאה ועונג בחייו עלי אדמות. נמצא, אם האדם מתנהג כתורה וכמצוה - במחשבה, בדיבור, ובמעשה - מתחזקים השרשים הרוחניים וכח העפר מן האדמה מתבטל להם, והאיש עולה למעלה - דרגה אחר דרגה - ונושא פירות יפים וטובים, ואז כל חיותו והנאתו הוא בענינים הרוחניים - דהיינו בעסק התורה ומצות ומעשים טובים.
אבל אם הוא פונה בהפכו, לעניינים החומריים של עפר מן האדמה, ונותן נפשו בהם - הרי הוא נטבע בתוכם, והקשרים הרוחניים מלמעלה - נעשים חלשים ורפויים, ומתבטלים בתוך כח עפר מן האדמה, ונמצא הנפש חיה שלו נהנית ומתאוה רק לענייני החומר, אבל בדברים הרוחניים - הרי הוא עושה בלי חיות ותענוג, רק כאילו כפאו שד...וזהו מ"ש[18] הרר"י: "כי נפש הרשע כל תאוותו לחפצי הגוף בחייו, ונפרדת תאוותה מעבודת הבוי"ת"! ולפעמים נופל אדם זה בעבירות חמורות ביותר - עד שמפסיק ח"ו לגמרי את השרשים מלמעלה, והיינו כרת - שנכרתים השרשים מלמעלה, ועי"ז[19] נכרת גם חייו למטה - וכמ"ש[20] (במדבר ט"ו, ל"א): "הכרת תכרת הנפש ההיא מעמיה", וזהו מה שכתב הרר"י עוד: "ונבדלת משרשיה"! ומכיון שניתק הרשע קשריו עם שרשיו שלמעלה, והכניס נפשו בתוך חומר עפר מן האדמה - "לכן תרד נפשו גם במותו למטה לארץ אל מקום תאוותה, ויהיה תולדתה כטבע העפר לרדת ולא לעלות, אבל יעלוה למרום לדין ולמשפט וכו', ואחרי עלותה למרום תרד בטבעה למטה לארץ כאשר האבן חוזרת ונופלת וכו', שנאמר: 'והיתה נפש אדוני וגו' ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע'"...
(שם, עמוד שיב).
האדם נברא בין שני קטבים. מצד אחד הנפש, ששורשה בעולמות הרוח; ומצד שני הגוף, שהוא עפר מן האדמה. כאשר האדם מעמיד במרכז הווייתו את עולם הרוח, הוא מחזק את זיקתו לשורשו הרוחני. כאשר האדם מחובר לשורש הרוחני הוא מוצא עונג וקורת רוח בעבודת השם ובעשייה הרוחנית. אולם, האדם יכול לשקוע בעולם החומר ולהחליש את זיקתו לשורשיו הרוחניים, וממילא הוא לא ימצא עונג וקורת רוח בעשייה הרוחנית. המצב החמור ביותר הוא כאשר אדם כורת את עצמו משורשו והתוצאה תהיה שעולם הרוח יהיה זר לו לחלוטין.  
וכך מנסח ר' אליהו את ההבדל בין עבודת השם של האדם שמעמיד במרכז הווייתו הקיומית את עולם הרוח, לבין עבודת השם של האדם שמעמיד במרכז הווייתו הקיומית את עולם החומר:  
והנה, האדם אשר הולך ישר דרכו, הוא קשור בשרשיו חזק למעלה בעולמות הרוחניים העליונים, ושם הרי "עז וחדוה במקומו" (דה"י[21] א' ט"ז, כ"ז) - לכן האיש הזה תמיד בשמחה, ובפרט בעת עבודתו להשי"ת: בתורה, ותפלה, וקיום המצות - "פקודי ד' ישרים משמחי לב" (תהלים י"ט, ט'), וכלל גדול הוא, שכל העומד לפניו יתברך - לא תיפגם ולא תיגרע במאומה הגילה והשמחה - על אף הפחד והרעדה עמהם גם יחד! וכן כתוב (תהלים ק', ב') : "עבדו את ד' בשמחה - באו לפניו ברננה". אבל הנכנס בים התאוה - מנתק קשריו מלמעלה ויורד למטה, העין לא תשבע - והנפש לא תימלא, "לתאוה יבקש נפרד וגו'" (משלי י"ח, א'), והרי הוא מלא תמיר בעצבות על מה שלא השיג בעבר - ובדאגות למה שהוא רוצה להשיג בעתיד, ונמצא קרח מכאן ומכאן! (וזה סימן מובהק לאדם באיזה מצב הוא נמצא ברוחניות...). ולכן, מדה כנגר מדה, כמו שבחייו נשקע בעניני עוה"ז כל היום - בעפר מן האדמה, ורק בעת עמדו בתפלה או בקיום איזה מצוה העלה את נפשו בכח הקדושה שבמקור נפשו - לרגעים תבחננו - אבל כשהפסיק מעשה המצוה מיד ירד פלאים ושב לאיתנו הראשון, כמשל האבן שנזרק למעלה בכף הקלע וכשפסק כח הזריקה למעלה נופל האבן מעצמו למטה, כן גם במותו תיקלע נפשו בתוך כף הקלע...
(שם, עמוד שיג).
את האמור לעיל ר' אליהו מבאר בהסבר הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", וגם על פי דרכו נפתרות השאלות שהעלינו בתחילת השיעור: פסוק מז קובע שהעונש בא בגלל שבני ישראל לא עבדו את ה', בדומה לפסוק מה; והעבודה ששני ישראל לא עבדו את ה' בשמחה היא סימן למצבם הרוחני הירוד.
מקובל לחשוב שבניגוד לחסידות, שדגלה בעבודת השם מתוך שמחה, בעלי המוסר דגלו בעבודת השם שבאה מתוך רצינות וכובד ראש שלא מתוך שמחה. בשיעור זה ראינו שגם בעולמם של בעלי המוסר יש מקום חשוב לעבודת השם מתוך שמחה. מבחינה זו בעלי המוסר שותפים למורי החסידות שנלחמו בכל כוחם כנגד הקיום הדתי השגרתי של "מצוות אנשים מלומדה".
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   דברים, כ"ח, מז.
[2]   יש לציין כי ניתן להבין את פסוק מז על רקע הפסוק הבא, פסוק מח:
וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ.
דהיינו, שהעונשים לא באים בגלל שעם ישראל לא עבד את ה' בשמחה, אלא בגלל שעם ישראל לא עבד את ה' ("תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך" [מז]) כאשר מצבו הכלכלי והמדיני היה טוב ("בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"[שם]), הוא יענש ויעבוד את אויביו ("ועבדת את איובך אשר ישלחנו ה' בך" [מח]) ויהיה במצב כלכלי רעוע ("ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל" [שם]). כך נראה גם מפירוש רש"י לפסוק מז. עם זאת, נראה שהגמרא בערכין (יא.) הבינה מן הפסוק שיש לעבוד את ה' בשמחה, וכך בוודאי הבינו הרמב"ם (הלכות שביתת יום טוב, ו', כ).
[3]   עולם הבא.
[4]   עולם הזה.
[5]   לפי זה.
[6]   אחר כך.
[7]   תהילים.
[8]   הפסוק.
[9]   פירוש.
[10]            חס וחלילה.
[11]            אלוקים.
[12]            ואם כן.
[13]            על כן.
[14]            ה' יתברך.
[15]            עד כאן.
[16]            הבורא יתברך.
[17]            ישעיה, כ"ט, יג.
[18]            מה שאמר.
[19]            ועל ידי זה.
[20]            וכמו שאמר.
[21]            דברי הימים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)