תלמוד תורה לנשים

 

סוגיה במסכת קידושין לומדת מן הפסוקים שנשים פטורות מלימוד תורה. נקודת המוצא של הסוגיה הוא הפסוק המצווה על לימוד תורה: "ולִמדתם אֹתם את בניכם" (דברים י"א, יט). מכאן למדה הגמרא (קידושין כט ע"ב) שהאב מצֻוֶה ללמד את בנו, ולא את בתו; וכן גם האֵם אינה מצֻוָה ללמד את בנה, ואף אינה חייבת ללמוד תורה בעצמה.

במשנה במסכת סוטה טוען בן עזאי שחייב אדם ללמד את בתו תורה (אמנם בגלל טעם צדדי, ואף תמוה מעט); אך רבי אליעזר חולק עליו בתוקף, ולפי דעתו לא רק שאין אדם חייב ללמד בתו תורה, אלא שהדבר אסור: "רבי אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תיפלוּת" (סוטה פ"ג מ"ד). ובירושלמי נאמר משמו של רבי אליעזר: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד).

הרמב"ם בפירוש המשניות ביאר שתיפלות היא "השווא ודברי ההבל". לעומתו, מפירוש רש"י ומהתוספות לסוגיית הגמרא במסכת סוטה (כא ע"ב) משתמע שתיפלות היא לשון תשמיש; ואז אמירתו של רבי אליעזר חמורה הרבה יותר.

חכמי הדורות הציעו הסברים שונים לדבריו הקשים של רבי אליעזר. מדוע אדם שלימד בתו תורה, כאילו לימדה תיפלות? הדבר תלוי, כמובן, בהסבר המילה "תיפלות". רש"י הסביר: "שמתוכה היא מבינה ערמומית, ועושה דבריה בהצנע" (רש"י, סוטה כא ע"ב, ד"ה כאילו). רש"י, שהבין ש"תיפלות" היא לשון תשמיש, ביאר שלימוד תורה עלול לפתוח בפני האישה אופקים חדשים של תחכום וערמומיות, שהיא עלולה להשתמש בהם לצורך זנות.

הרמב"ם, שהבין ש"תיפלות" כוונתה לדברי הבאי והבל, פירש באופן מתון יותר:

"צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן"

                   (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה א', יג).

לדעת הרמב"ם, החשש הוא שנשים יזלזלו בלימוד התורה, ולא ינהגו בו בקדושה הראויה וברצינות הנדרשת.

להלכה, רוב הפוסקים הכריעו כרבי אליעזר, שאישה אינה רק פטורה מתלמוד תורה, אלא שאסור ללמדה תורה. בין פוסקים אלו בולט הרמב"ם, שלפסקו הייתה השפעה רבה, כפי שעוד נראה.

 

הרמב"ם, כאמור, פסק כרבי אליעזר, אך הוסיף הבחנה שאינה מופיעה במשנה:

"אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה - אינו כמלמדה תפלות"       (רמב"ם שם).

קשה להבין מניין למד הרמב"ם את האבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. הפרשנים העלו כאן הצעות שונות מתוך סוגיות הגמרא. הרב קאפח טען: "נראה ברור כי לרבנו היה מקור שאינו בידינו כיום".[1] בכל אופן, השולחן ערוך (יו"ד רמ"ו, ו) ציטט את לשון הרמב"ם.

 

בספר חסידים נפסק כי אדם חייב ללמד את בנותיו מצוות מעשיות המחייבות אותן, "כגון פסקי הלכות". ונימק את דבריו: "שאם לא תדע הלכות שבת - איך תשמור שבת?! וכן כל מצוות, כדי לעשות להיזהר במצוות" (ספר חסידים, מהד' מרגליות, סימן שיג).

המהרי"ל התנגד לסברה זו, וטען שהנשים יוכלו לדעת כיצד לקיים המצוות הנוגעות להן על פי מסורת מעשית, ללא לימוד עיוני; ובמקום הספק יוכלו לשאול מורה הוראה (שו"ת מהרי"ל, סימן קצט). אך הרמ"א פסק בזה כנגד המהרי"ל: "ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה" (רמ"א יו"ד רמ"ו, ו).

בעל שו"ת בית הלוי העלה כאן אבחנה מרכזית (בית הלוי ח"א, סימן ו). לדבריו, החובה המוטלת על נשים ללמוד את המצוות השייכות להן אינה חלק ממצוות תלמוד תורה, אלא רק היענות לצורך מעשי: אם לא ידעו, לא יוכלו לקיים; וזוהי מטרתה הבלעדית של חובת הנשים ללמוד. בדומה הגדיר זאת האבני נזר, שכתב שנשים חייבות ללמוד ענייני המצוות השייכות בהן, לא מחמת מצוות תלמוד תורה, אלא מחמת אותה מצווה פרטית שבה הן חייבות. לדוגמה, אישה חייבת ללמוד דיני שבת, לא כחלק ממצוות תלמוד תורה, אלא כתחילת קיום מצוות שבת (אבני נזר יו"ד סימן שנב).

רש"ר הירש הרחיב את היקף הלימוד הנכנס בגדר המצוות השייכות לנשים:

"נשים אינן חייבות להיות למדניות, להיות בקיאות במדרשי הלכה, כי בזה יעסקו בעיקר האנשים. אולם הבנת המקרא ואותה ידיעה הדרושה ליראת ה' המביאה לשמירת מצוות קפדנית ולקיומיהן השלם, היא שייכת לעיצוב הרוח והלב של בנותינו, בדיוק כמו של הבנים"                 (סידור תפילות ישראל, עמ' ע).

נראה שרש"ר הירש מסתמך כאן על ההיתר הקלאסי של הדינים השייכים לנשים. אלא שהוא טוען שבקטגוריה זו נכללת כל "ידיעה הדרושה ליראת ה', המביאה לשמירת מצוות קפדנית". כלומר: הלימוד הנחוץ לנשים אינו מצטמצם להשגת האינפורמציה הנחוצה לשמירת המצוות, אלא מיועד גם ליצירת המוטיבציה הנחוצה לכך. זוהי הרחבה משמעותית ביותר.

ברוח זו יש להבין גם דברים שכתב הרב משה פיינשטיין:

"משניות שהוא תורה שבעל פה ציוו חכמים שלא ילמדום, והוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה, ורק פרקי אבות משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות"                      (שו"ת אגרות משה יו"ד ג סימן פז).

האגרות משה מאושש את האיסור בדבר תלמוד תורה לנשים. אמנם, גם הוא מזכיר את הצורך ללמד את הנשים פרקי אבות - "משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות". אין הוא מעצים את היקף תחום הלימוד, כפי שמשתמע מדברי רש"ר הירש; אך גם בדבריו יש הרחבה של המינימום הנחוץ ללמד לנשים, כך שיכלול גם לימוד שבא "לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות".

 

הפרישה כתב שהמגבלה המופיעה בהלכה אוסרת על אחרים ללמד נשים, אך אינה אוסרת על אישה ללמוד בעצמה (פרישה יו"ד רמ"ו ס"ק טו). הוא דייק משלושה ביטויים המופיעים בדברי הרמב"ם בהקשר זה. ראשית, הרמב"ם ציין שאם אישה למדה תורה - יש לה שכר; שנית, לדברי הרמב"ם חכמים ציוו שלא ילמד אדם את בתו תורה (כפי שאכן התנסח רבי אליעזר), ולא אמרו דבר על זכותה ללמוד בעצמה; שלישית, הרמב"ם כתב "שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד" - ומכאן, שיש נשים שאכן דעתן מכוונת, ואינן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי.

מכל אלו מסיק הפרישה את המסקנה הבאה: אסור לאדם ללמד את בתו, מחמת החשש שמא תוציא דברי תורה לדברי הבאי, "כי הוא אינו יודע מה שבלבה". אך אישה שרוצה מעצמה ללמוד, עצם המוטיבציה הזו כבר מעידה שאינה מכלל אלו שמוציאות דברי תורה להבאי, ולכן לא רק שהיא רשאית ללמוד, אלא שגם יש לה שכר על כך.

 

ר' שמואל אקוולטי (איטליה, המאה הט"ז), פסק כי האיסור חל על לימוד לנערה צעירה, שיש לחשוש לחכמתה. אך אין כל איסור ללמד אישה בוגרת, אשר הוכיחה את חכמתה ואת רצונה הטהור:

"אמנם, הנשים אשר נדבה לבן אותנה לקרבה אל המלאכה המלוכה, מלאכת ה', מצד בחירתן בטוב... הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן להדרן לאדרן לסדרן, לחזק ידיהן" (מעיין גנים, איגרת י).

דברים דומים כתב גם החיד"א (טוב עין, סימן ד).

 

החפץ חיים כתב שבדורנו יש לנהוג בחינוך הבנות באופן שונה מאשר בדורות קודמים:

"ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות [= מסורת האבות] היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך'; בזה היינו יכולים לומר שלא תִלמד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה; דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד', ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו"                      
(חפץ חיים, לקוטי הלכות - סוטה, פרק ג, עמ' 21-22).[2]

החפץ חיים מזהה שינוי דרמטי מבחינת הנכונות להמשיך את דרך האבות. באופן מעניין ביותר, הוא מתמקד גם במאפיין יסודי של החיים המודרניים - הניידות הגיאוגרפית, אשר מביאה לכך שאדם אינו ממשיך לגור במקום שבו מתגוררים (והתגוררו) אבותיו, וממילא גם סר מדרכי ההתנהגות של אבותיו. במציאות כזו, אי אפשר לסמוך עוד על "קבלת האבות", ויש להחליפה בלימוד מסודר. ראינו לעיל שלדעת המהרי"ל נשים יֵדעו את ההלכות הנוגעות להן מתוך מסורת בעל פה ולא מתוך לימוד מסודר; החפץ חיים עומד על כך שהמנגנון הזה אינו יעיל עוד. עם זאת, הוא מדגיש כמטרת הלימוד לא את עצם הכרת פרטי ההלכה, אלא את המוטיבציה לחיות על פי דרך היהדות.

יש לשים לב שהחפץ חיים מצדד בלימוד נשים רק מחוסר ברירה, כדי שלא "יסורו לגמרי מדרך ד'". בהתאם לכך, הוא מגביל את חומר הלימוד לדברים שנראים לו המינימום ההכרחי: תורה שבכתב ו"מוסרי חז"ל".

הרב אהרן ליכטנשטיין מרחיב הרבה יותר את היקף החומר שיש ללמד לנשים בדורותינו:

"לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים' (בהווסד 'בית יעקב') שאם הרמב"ם אומר שצריך ללמד לגר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית - על אחת כמה וכמה... הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב, ורבות מגיעות לאוניברסיטה, ושם - ולא רק שם, אלא בחברה בכלל - באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות. כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת.                                                 
אני מקבל בהחלט את תפיסת ה'בית הלוי' שלאשה יש צורך בתלמוד תורה כדי שמבחינה מעשית תדע מה לעשות... לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ"ל... 
אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא... אני גם לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית. בהלכה בכל זאת יש הבדל בין מקום האיש ובין מקום האשה בנושא זה, ובסופו של דבר התפקוד בחיים שונה. אבל אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו ולהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה"ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי.[3] וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו"                                                        

(הרב א' ליכטנשטיין, בתוך: האשה וחינוכה, עמ' 158-159).         

יש לשים לב שמבחינה עקרונית הרב ליכטנשטיין משלב שני יסודות שונים שראינו. הוא מתייחס לשינוי הנסיבות בדורנו, שבו כדי לגדל אישה יראת שמים ושומרת מצוות יש צורך בלימוד תורני רב ומעמיק. אך בדברי החפץ חיים גורם זה מתפרש כמעין היתר של שעת דחק. אצל הרב ליכטנשטיין, לעומת זאת, משתמע שהשיקול הזה משתלב בדברים שראינו בשם בית הלוי וחכמים נוספים, שנשים חייבות בלימוד תורה כדי שיגיעו לידי קיום מצוות, גם אם אינן חייבות בלימוד תורה כחובה עצמאית. הרב ליכטנשטיין טוען שבדורנו בלי לימוד מעמיק הנשים לא יגיעו לידי חיים יהודיים מעשיים, ואזי יסוד זה עצמו מחייב אותנו להרחיב מאוד את היקף תלמוד תורה לנשים. כלומר: לדעת הרב ליכטנשטיין, המציאות כיום אינה בהכרח תובעת מאתנו סטייה מהנורמה המקובלת לגבי תלמוד תורה לנשים, אלא מגדירה מחדש נורמה זו. בדורנו, כדי שאישה תגיע למדרגה שעליה דיבר ספר חסידים - "כדי לעשות להיזהר במצוות" - עליה ללמוד באופן רחב ומעמיק. הרב מוסיף ומעיר שתפקידן של נשים, כמחנכות הדור הבא, גם הוא דורש היקף ידע רחב.

מבחינה מעשית, הרב ליכטנשטיין מגיע למסקנות מרחיקות לכת. גם הוא מכיר בכך שמבחינה עקרונית ההלכה אינה מכוונת את האישה לחיים של התמסרות ללימוד גמרא עיוני, מעמיק ואינטנסיבי. אך הוא בהחלט קורא לתת לנשים ליטול חלק בלימוד גמרא ברמה גבוהה. אפשר להשוות זאת לדברי הרב אברהם שפירא, אשר התיר ללמד נשים משניות העוסקות בדינים הרלוונטיים להן, אך הדגיש: "ומותר ללמד [= משניות] בלי פלפול וסברות... וכשלומדים את המשניות הללו צריך לסיים, כפי שנכתב ברמב"ם ובברטנורא, 'הלכה כפלוני'".[4] הרב שפירא נצמד ללשון הפוסקים, אשר מתירים לנשים ללמוד רק דינים השייכים בהן. ואף שהוא מרחיב היתר זה גם ללימוד המשנה, הוא מדגיש שהלימוד צריך להיות באוריינטציה של פסיקה למעשה, ולא של לימוד עיוני.

הרב חיים דוד הלוי, כאשר דן בשאלה זו, צידד בעמדה הדומה מאוד לדברים שראינו בספר מעיין גנים: שהאיסור הוא רק ללמד בנות קטנות, אשר "אין איש יודע את כוונתן ויציבות דעתן". אבל אין כל איסור ללמד בנות גדולות, שנפשן חשקה בתורה מתוך "רצון כנה ללמוד תורה ממש" (עשה לך רב ב, סימן נב). אך אחר כך הוסיף עוד יסוד להיתר, המתקשר לשינוי העתים:

"נראה שבזמנים הראשונים, כאשר הייתה האשה עקרת בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכולה חכמה... תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת... אבל בזמננו, שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה ייגרעו דברי תורה"    (שם).

יש לשים לב שהוא משתמש בשיקול של שינוי העתים וחליפות הזמנים באופן שלישי, השונה מן החפץ חיים והרב ליכטנשטיין כאחת. החפץ חיים דיבר על תמורות הזמנים כמתיר של שעת הדחק. הרב ליכטנשטיין הזכיר את שינוי הדורות כמחולל שינוי בהיקף ההיתר של "כדי לעשות להיזהר במצוות". הרב הלוי טוען שעם שינוי העתים נעלם לגמרי טעם התקנה האוסרת של רבי אליעזר. לפי דבריו, בדורותינו אין כל טעם באיסור על תלמוד תורה לנשים, והתקנה כלל לא התייחסה למציאות מעין זו.

 

כפי שראינו, רבים מחכמי דורנו הגיעו למסקנה שבתקופתנו יש להתיר לנשים ללמוד תורה. אפשר להבחין בדבריהם בדרגות שונות של השלמה עם מצב זה, החל מראיית המצב כשעת הדחק, וכלה בטענה שעל נשים מעין אלו שבדורנו, כלל לא חל איסורו של רבי אליעזר.

ברצוני להדגיש כאן נקודה שבעיניי היא מרכזית. מה תוקף האיסור שמכונן רבי אליעזר? כמה פוסקים הכריעו כנגד רבי אליעזר; אמנם, רוב הפוסקים הכריעו שהלכה כמותו. אך האם אכן רבי אליעזר קבע איסור מוחלט וחד-משמעי?

הרב חיים דוד הלוי טען כי לכאורה מלשון רבי אליעזר במשנה בסוטה אפשר להבין שאין מדובר באיסור גמור על לימוד תורה לנשים, אלא רק ב"מורת רוח". אך ציין שלא כך פירשו הפוסקים, ובראשם הרמב"ם (עשה לך רב ב, סימן נב). אמנם, ד"ר אביעד הכהן ניתח את לשונו של הרמב"ם, הפותח את דבריו בלשון "ציוו חכמים [שלא ילמד אדם את בתו תורה]". הכהן הוכיח שכאשר הרמב"ם משתמש בביטוי זה - "ציוו חכמים" - אין כאן הוראה הלכתית מחייבת, אלא הוראה מוסרית, "חיוב המסור ללב" (השווה, למשל: "ציוו חכמים: מאד מאד הווי שפל רוח" [הלכות דעות ב', ג]).[5] עמד על כך אחריו גם פרופ' יהודה לוי, אשר לדבריו "אין דברי רבי אליעזר אלא דברי עצה".[6]

יש לשים לב גם ללשונו של רבי אליעזר: "כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תיפלוּת" (סוטה פ"ג מ"ד); "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד). שתי האמרות הללו אינן מנוסחות כהוראה הלכתית. על דברי הירושלמי העיר המאירי: "ובתלמוד המערב אמרו דרך גוזמא" (סוטה יט ע"ב). והאם דברי המשנה אינם "דרך גוזמא" (ודאי לפי פירושו של רש"י, ש"תיפלות" היא לשון תשמיש)? ניסוח בלשון גוזמה כזו, אף הוא מרמז על איסור השייך לתחום המידות יותר מאשר להלכה הצרופה, המתנסחת בלשון משפטית מדויקת.

אופיו המיוחד של האיסור על תלמוד תורה לנשים מתברר גם מתוך עיון בדברי חכמינו בנוגע להיקף האיסור. ר' שמואל אקוולטי בספרו מעיין גנים, שצוטט קודם, הבין שהאיסור אינו חל על אישה חכמה, אשר הוכיחה את חכמתה ואת המניעים הטהורים שלה ללימוד. הרב חיים דוד הלוי הבין שהאיסור אינו חל על נשים המורגלות בעיסוק אינטלקטואלי. חכמים נוספים הגבילו את איסורו של רבי אליעזר בדרכים נוספות. המגבלות הללו אינן דומות למגבלות שמפתחים חכמי ההלכה תדיר אגב דיונם בהלכה מסוימת. בהקשר שלנו, כל המגבלות נושאות אופי דומה: הן מסייגות את איסורו של רבי אליעזר, כך שהיקף הדין יחפוף את טעם הדין - הרצון להימנע מהשפעות שליליות של תלמוד תורה על נשים.

כאשר מדובר בדין הלכתי שאופיו הוא פורמלי, אנחנו מקבלים כמובן מאליו פער בין טעם הדין לבין ניסוחו הפורמלי. גם אדם שהצום גורם לו תענוג עילאי, חייב לצום בתשעה באב. טעם הדין אינו מתקיים באדם זה, ואנו משלימים עם זאת. כאשר חכמים שונים מתעקשים שוב ושוב להתאים את הביטוי המעשי של הלכה מסוימת לטעם הלכה זו, דומה שאין מדובר באיסור הלכתי שצביונו פורמלי, אלא בהוראה כללית שהיא תלוית מקום, זמן והקשר, ויש בה הנחיה של מדיניות חינוכית יותר מאשר איסור נחרץ. אותה הנחיה חינוכית התאימה לנשים שחיו בזמנו של רבי אליעזר, אך לא בהכרח מתאימה לנשים שלנו.