תענית | דף יט | מיעוט גשמים לאחר המקדש

בעיוננו אתמול עסקנו במחלוקת הראשונים בדין תענית על שאר פורענויות, ועמדנו על הייחודיות שבעצירת גשמים, שאיננה נזק כלכלי גרידא, אלא גם ביטוי להסתרת פנים. כפי שראינו, ייתכן שממד מיוחד זה בעצירת גשמים מתקיים רק בארץ ישראל, ולא מחוצה לה.

רעיון קרוב ניתן למצוא גם בסוגייתנו. כך שנינו בברייתא (יט ע"ב):

"אמר רבי אלעזר בן פרטא: מיום שחרב בית המקדש נעשו גשמים צימוקין לעולם – יש שנה שגשמיה מרובין ויש שנה שגשמיה מועטין, יש שנה שגשמיה יורדין בזמנן ויש שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן".

הפירוש הפשוט בדברי ר' אלעזר בן פרטא הוא פירושו של רש"י:

"צמוקין – שיורדין בקושי".

כלומר, הגשמים לאחר שחרב בית המקדש יורדים בצמצום ובקושי רב, ולא בכמות מספקת.

אלא שבפירוש זה יש קושי משמעותי, שכן על פיו ר' אלעזר בן פרטא לכאורה סותר את דבריו מיניה וביה. בתחילה הוא קובע שמיום שחרב בית המקדש כמויות הגשמים קטנות, אך בתוך כדי דיבור הוא מוסיף וכותב שיש שנה שגשמיה מרובין, ואף מוסיף וממשיל זאת במשלים די אופטימיים. אם לאחר החורבן יש בהכרח מיעוט גשמים, הכיצד ייתכנו גם שנים טובות?!

ואמנם, לאור דברי הפתיחה ניתן לבאר באופן שונה את טענתו של ר' אלעזר בן פרטא. ייתכן שלדעתו חורבן המקדש מהווה שיא של הסתר פנים. המשמעות המרכזית של הסתר הפנים היא האקראיות השלטת בעולם, בהעדר השגחה פרטית. ר' אלעזר בן פרטא סבור שכל עוד ישראל יושבים בארצם ושרויים על אדמתם, הגשמים אכן מהווים ביטוי לקשר ולשפע א-לוהי. אך משחרב המקדש, הגשמים נעשו צמוקים, כלומר התרוקנו מן התוכן הפנימי שבהם, וכעת אינם אלא תופעת טבע אקראית – יש שנה גשומה ויש שנה שחונה.

ביאור זה, שבוודאי הוא "על דרך הדרש", משתלב היטב בסוגיה נוספת. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף כ"ה) למדנו:

"ואמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב, שנאמר 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב' – בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם גשמים יורדין מאוצר טוב, בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם אין גשמים יורדין מאוצר טוב".

נראה שפשר הביטוי "גשמים שאינם מאוצר טוב" מקביל לדברינו הנ"ל. אין הכוונה שהגשמים אינם יורדים, אלא שהם יורדים שלא מאוצר טוב, אלא מאוצר של אקראיות טבעית, בלא השגחה פרטית.

אפשר לראות כך גם את קורותיהם של אבותינו במדבר. החטאים והאתגרים בשנה השנייה ובשנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים מלמדים אותנו פרק על חיים בצילה של השגחה פרטית וצמודה. בעולם כזה תגובותיו של הקב"ה למעשי האדם ישירות יותר ומהירות יותר. ניתן "לראות באצבע" את יד ה' המשגיחה על עמו, לטוב ולמוטב. במשך אלפי שנות גלות הלכה ראייה זו והוקהתה, ועם ישראל נשאב יותר ויותר לחיים של טבע, שבהם אכן אין השגחה כה גלויה וברורה. חזרתנו לארץ ישראל ותפילותינו לבניין בית המקדש הן הביטוי לרצון לחדש ימינו כקדם ולראות את יד ה' המשגיחה עלינו בהשגחה פרטית וגלויה.