דילוג לתוכן העיקרי

תענית | דף כו | נשיאת כפיים בתפילה

סוגיית הגמרא הראשונה בפרק הרביעי עוסקת בנשיאת כפיים בתעניות. מדברי הגמרא עולה שמעיקר הדין ראוי לשאת כפיים בכל תפילות היום: שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. עם זאת, חז"ל תיקנו שלא לשאת כפיים בתפילת מנחה, מחשש לשכרות, והגמרא מתלבטת ביחס לנשיאת כפיים בנעילה. הראשונים כאן (ראה ברש"י, בתוספות וברמב"ן, וברמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפיים יד, א-ב) קיבלו, באופן כללי, את הכרעת הגמרא, שנושאים כפיים בנעילה אך לא במנחה, והוסיפו, על פי מסקנת הגמרא, שכאשר מתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה נושאים כפיים, משום שדינה כנעילה.

כאמור, עיקר הדין בסוגייתנו הוא שנושאים כפיים בכל תפילות היום. לכאורה, המסקנה העולה מכך היא שנשיאת כפיים מהווה חלק בלתי נפרד מן התפילה. אמנם, בתפילת ערבית אין נושאים כפיים, כנראה משום שמעיקר הדין תפילת ערבית רשות, ואין בה חזרת הש"ץ, אך בכל תפילה אחרת נושאים כפיים. הירושלמי כאן מדגיש את הקשר המהותי שבין נשיאת כפיים ובין התפילה, וקובע:

"ולא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה".

מה פשר הזיקה שבין נשיאת כפיים לתפילה? מהמשך הדיון בירושלמי ניתן להבין שהעניין עשוי להתפרש בשתי דרכים:

"מניין לנשיאות כפים? 'כה תברכו את בני ישראל'. עד כאן בשחרית, במוסף – 'וישא אהרן את ידיו אל העם', המקרא הזה מסורס הוא, והלא לא צריך לומר אלא 'וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים' ואחר כך 'וישא אהרן את ידיו וגו'', אלא מלמד שבירידתו למזבח היה נושא את כפיו ומברך את העם".

הירושלמי מציין שני מקורות לנשיאת כפיים, ונראה שאכן יש שתי הלכות השונות במאפייניהן – נשיאת כפיים בשחרית ונשיאת כפיים במוסף. נשיאת הכפיים בשחרית היא מדין ברכה גרידא, וחכמים קבעו שהמקום המתאים לברכה זו הוא בחזרת הש"ץ, אגב התפילה הציבורית. לעומת זאת, נשיאת כפיים בתפילת מוסף קשורה לעבודת המקדש. המקרא המצוטט מפרשת שמיני מלמד כי יחד עם הקרבת הקורבנות נשא אהרן הכוהן את כפיו וברך את ישראל, וכאמור, הברכה היא חלק מן העבודה.

בעל קרן אורה (סוטה לז ע"א) מתחבט בשאלה עקרונית:

"והיה נראה קצת דחיוב מצווה זו בגבולין לאו דבר תורה הוא, דכתיב 'ושמו את שמי' – שמי המיוחד לי, והיינו בבית הבחירה דווקא, אבל לא בגבולין. אבל מסתפינא לומר כן, ומדברי הרמב"ם ז"ל וודאי לא נראה כן, דכתב סתמא דמצוות עשה לברך את ישראל בכל היום".

נראה שספק זה מבוסס על שתי ההלכות שהזכרנו: יש ברכה המהווה חלק מן התפילה, וממילא נוהגת בכל מקום באשר הוא, ויש ברכה הקשורה במהותה לעבודה, והיא, על פי הצעת הקרן אורה, נוהגת מדאורייתא רק במקדש.

כידוע, הכוהנים נוהגים לעלות לדוכן בברכת "רצה", ברכת העבודה, וכוהן שלא עקר רגליו לעלייה לדוכן בשלב זה – שוב לא יעלה. חיבור ברכת כוהנים לברכת העבודה מלמד על הקשר בין השתיים. הריטב"א בסוגייתנו ציטט דעה שהקצינה את הדברים אף יותר:

"ומפני שאין ברכת כהנים במנחה של יום הכפורים כמו שאמרנו, נהגו בקצת המקומות [שאין אומרים] בברכת עבודה של תפלת המנחה 'רצה ה' אלהינו' אלא 'אישי ישראל ותפלתם', ובנעילה, שיש שם ברכת כהנים, אומרים 'רצה', ודעתם לומר שאין אומרים 'רצה' אלא בתפלה הראויה לנשיאות כפים, ולפיכך אין אומרים אף בשאר הימים 'רצה' במנחה.        
ויש נוהגים בהיפך...".

המנהג שמביא הריטב"א קובע שברכת רצה אינה אלא מבוא לברכת כוהנים, וכאשר הכוהנים אינם נושאים כפיהם – אף אין מברכים ברכה זו. הריטב"א מזכיר שאין זה המנהג המקובל בינינו, ונראה שאנו אכן נוהגים לראות את ברכת כוהנים גם כברכה עצמאית, המהווה חלק בלתי נפרד מן התפילה, ולא רק כברכה שבמהותה קשורה לעבודת המקדש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)