דילוג לתוכן העיקרי

תענית | דף כז | המעמדות בקורבן התמיד

הגמרא (כז ע"א) דנה ביסודו של דין המעמדות בהקרבת התמיד:

"אלו הן מעמדות. ומה טעם תיקנו מעמדות – לפי שנאמר 'צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי' והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות. על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים, של כוהנים ושל לוים ושל ישראלים. הגיע זמן משמר לעלות – כוהנים ולוים עולין לירושלים".

בגמרא מבואר שמכיוון שקורבן התמיד נחשב כקורבן של כלל ישראל, ואי אפשר להקריב קורבן בלא שהבעלים יעמדו על גביו בשעת ההקרבה, יש צורך בנציגות של עם ישראל שתתכנס בכל יום בשעת הקרבת התמיד.

אולם מדוע יש צורך בכך שהבעלים של הקורבן יעמוד על גביו? רש"י במסכת סוטה (ח ע"א) הסביר זאת כך:

"ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו, ונפקא לן בספרי מ'תשמרו להקריב לי במועדו'".

מדברי רש"י עולה שחובת העמידה היא דין במעשה ההקרבה של הקורבן, הקובע שההקרבה צריכה להיעשות תחת עינו הפקוחה של הבעלים השומר עליו. כך משמע גם מדברי רש"י בסוגייתנו (כז ע"א ד"ה מעכבין):

"מעכבין את הקרבן – אם אין מעמד מכולן בירושלים, כדתנן על כל משמר היה מעמד בירושלים, של כהנים לוים וישראלים. כיון דכולהו בעלים בעינן דליהוי כמוהו על גבי עבודה".

אומנם, אפשר גם לראות את המעמד באופן אחר, וזאת מתוך דברי הירושלמי כאן (ד, ב):

"אמר רבי יונה: אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון. 'אם יהיו כל ישראל עולין לירושלים' לית כתיב, אלא 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך'. אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין, והא כתיב 'ואספת דגנך' – מי אוסף להם את הדגן? אלא שהתקינו הנביאים הראשונים כ"ד משמרות, ועל כל משמר ומשמר היה עמוד בירושלים, של כהנים ושל לוים ושל ישראל".

הירושלמי מעלה על דעתו אפשרות שכל ישראל יהיו "יושבין ובטילין", ולכאורה לא ברור כיצד העובדה שישבו בטלים תועיל לשמירה על הקורבן. נראה ללמוד מכך שהירושלמי רואה את העמידה לא כחובת השגחה על הקורבן, אלא כדין בבעלים. כאשר מכפרים על אדם ומקריבים עליו קורבן, הוא מחויב להיות ממוקד בדבר ולא להסיח את דעתו. האופן הטוב ביותר לעשות זאת הוא לעלות לירושלים, אך נראה כי ברובד נמוך יותר הוא יכול להסתפק בישיבה בטלה.

ייתכן שבשאלה זו נחלקו שתי הדעות המובאות במאירי (כז ע"א):

"כהנים לויים וישראלים וכלי שיר הם הם מכשירי הקרבן ומעכבים הקרבן, ומגדולי המפרשים פירשו שלא יפסל הקרבן בשביל לויים וישראלים וכלי שיר ולא נאמר עליהם שמעכבים אותו אלא שממתינים להם עד שיהיו לשם".

נראה שלפי הדעה הראשונה העמידה היא דין בהקרבת הקורבן, ואילו לפי הדעה השנייה ייתכן שההקרבה היא חובה של הבעלים, שאיננה משפיעה כלל על ההקרבה.

שאלה זו עשויה לבוא לידי ביטוי גם במקרה שבו קיים פער בין המקריב למתכפר. דוגמה לכך היא אדם שהקדיש את עולתו לבדק הבית. במקרה כזה המקריב הוא הגזבר של בדק הבית, ואילו המתכפר נשאר הבעלים. ה'כלי חמדה' (פנחס ד) כותב בפשטות שבמקרה כזה הולכים אחר המתכפר, והוא זה שצריך לעמוד על הקורבן, ומשום כך הוא מקשה כיצד ייתכן שרש"י בתמורה (לב ע"ב) כתב שהגזבר עומד על הקורבן. אומנם, לפי דברינו נראה שרש"י (לשיטתו לעיל) רואה את העמידה על הקורבן כחלק ממעשה ההקרבה, ומשום כך דורש שהמקריב הוא זה שיעמוד. זאת בניגוד לכלי חמדה, שהבין את העמידה כנובעת מהכפרה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)