ברכות | דף לב | תפילת משה

הסוגיה הראשונה בפרק החמישי עוסקת בכוונה הנדרשת בתפילת העמידה. במסגרת זו, שיבצו עורכי התלמוד סוגיות אגדה ארוכות המשלימות ומחדדות נושא זה. שתי האגדות המרכזיות עוסקות בשני מתפללים: חנה, ומשה רבינו.

הגמרא בדף ל"ב מתארת את תפילתו של משה רבינו בתיאורים נועזים ביותר. הגמרא קובעת כי משה "הטיח דברים כלפי מעלה", היא מתארת כיצד "תפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו", ואף "מאיים", כביכול, על הקב"ה באומרו: "עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל". תעוזתו של משה נשאה פרי, ואף כאן מפליגים חז"ל ומתארים שהקב"ה "הודה" לדבריו, ויתר על כן: "מלמד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, החייתני בדבריך".

אחד הקשיים המרכזיים ביותר בעולם התפילה הוא הפיקפוק הנטוע בליבו של המתפלל בנוגע לקבלת התפילות. בשעת התפילה איננו רואים את הקב"ה שמולו אנו עומדים, והדבר עלול להוביל לחולשה. אפשר, שזו הסיבה לכך שחז"ל מציגים את תפילתו הסוערת של משה רבינו, אשר זכה להפנים את עומק חוויית העמידה לפני ריבון העולמים, ומתוך כך פתח בתפילתו שערי שמיים, וקרע את רוע הגזירה.

תפילתו של משה רבינו מתאפיינת במסירות נפש. משה השקיע את כל כוחותיו בתפילתו, ובלשון הגמרא: "עד שאחזתו אש של עצמות". עניין מסירות הנפש בתפילה תופס מקום מרכזי בהגותו של אדמו"ר הזקן מחב"ד. באופן כללי, מסירות הנפש עוברת כחוט השני לאורך ג"ן הפרקים שבספר התניא, ונקשרת באופן בולט מאוד לעבודת התפילה. כך, למשל, נכתב בפרק מ"א בתניא:

"וזהו שתקנו בתחלת ברכות השחר קודם התפלה 'א-להי נשמה ... ואתה עתיד ליטלה ממני' - כלומר מאחר שאתה נפחתה בי ואתה עתיד ליטלה ממני, לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך לייחדה באחדותך ... והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך ... והנה בהכנה זו של מסירת נפשו לה' יתחיל ברכות השחר".

הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם הקב"ה, אשר נוצר בשעת התפילה, מוביל את האדם למסירות נפש, כלומר להתעלות הנשמה מעל לגוף הגשמי שבו היא אחוזה. התפילה היא ההזדמנות להתרוממות הרוחנית מעבר לשיגרת חיי המעשה, ולדביקות עילאית בה' יתברך. גם את זאת, כאמור, למדנו מתפילתו של משה רבינו.

נסיים בתיאור מרחיק לכת נוסף ביחס לתפילתו של משה רבינו, אשר מתקשר לענייני דיומא. כך נאמר בגמרא:

"ויחל משה את פני ה' ... ורבא אמר: עד שהפר לו נדרו".

הימים הנוראים בפתח, ואחד מן השיאים שבהם: תפילת "כל נדרי" בליל יום הכיפורים. בזוהר הקדוש (ראה, למשל, פרשת פנחס דף רנ"ה) מובע רעיון דומה לזה שבגמרא שלפנינו: תפילת כל נדרי באה להתיר, למעשה, את הנדר שנדר מלך העולם להגלות את ישראל מאדמתם, ובכך לבטל את עונש הגלות.

מה פשר הקביעה כי הקב"ה "משועבד", כביכול, לנדר, ויש צורך להתירו? נראה לבאר, שהדרך שבה מנהל הקב"ה את העולם היא דרך של שכר ועונש. על פי הנהגה זו, יענשו ישראל בעונש גלות על שהמרו את פי ה'. עונש זה הוא נדר של ממש, שכן כך ברא הקב"ה את עולמו. בכדי להתיר את אותו נדר, יש צורך בשינוי של ממש מצד ישראל. ההתקרבות לה', ההזדככות וההתקדשות לקראת יום הכיפורים, היא היוצרת, למעשה, את היתרו של הנדר, ובכוחה לגאול את ישראל מגלותם. זהו כוחה הגדול של תפילת כל נדרי, ובהחלט ייתכן שגם את זאת למדנו מתפילתו של משה רבינו.