דילוג לתוכן העיקרי

זקני העיר וארבע מיתות בית דין

קובץ טקסט

פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו בתיאור המקרה של בן סורר ומורה ובהבנת משמעותו. בשיעור זה נעסוק בשני פרטים הקשורים להליך הענישה שלו: אחריותם של זקני העיר, והסקילה – שהיא העונש המוטל עליו. לגבי שניהם נרחיב את היריעה כדי לראות תמונה כללית יותר של תפישת המשפט בספר דברים ובתורה כולה.

 

זקני העיר

אנחנו מוצאים את זקני העיר שותפים מרכזיים בדינו של בן סורר ומורה: "וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ" (דברים כ"א, י"ט-כ'). מיהם זקני העיר? מדוע דווקא זקני העיר? השאלה היא כפולה. האחת – היחס בין האחריות המקומית, הקהילתית – לבין האחריות הכללית, הארצית. מדוע המקרה מטופל ברמה המקומית ולא ברמה הארצית-מדינתית? השנייה – מדוע לא נאמר כאן פשוט שופטים? הרי בראש פרשת שופטים כתוב: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים ט"ז, י"ח). גם ברמה המקומית אפשר להפעיל בית משפט מקומי או מחוזי. מדוע, אם כן, זקני העיר?

לאורך התורה כולה מתבלט מעמדם המיוחד של זקני העדה. זקני העדה הם המנהיגים הרוחניים-דתיים של העדה, ויש להם גם סמכות לשפוט. המונח זקן מתאר במקומות רבים גיל מבוגר, אבל פשיטא שמעמד זקני העדה איננו נובע מגיל גרידא, אלא גם מסמכות מוסרית, חברתית ורוחנית. אמנם, פעמים רבות, וכך היה מקובל בעולם העתיק, היו זקני העדה בגיל גם ראשיה ומכובדיה. אנחנו מוצאים את מוסד הזקנים גם באומות שכנות, כגון: זקני מואב וזקני מדין. תפקודם של זקני העדה גם כשופטים עולה למשל ממינויים בצידו של משה רבנו: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו" (במדבר י"א, ט"ז), ותכלית תפקידם להיות עזר למשה בהנהגה ובמשפט. זקני העדה גם עולים עם משה רבנו להר סיני וחוזים במראות א-לוהים.

עם זאת, כיוון שהתורה בכלל וספר דברים בפרט מבחינים בין זקנים לשופטים במקומות רבים, ויש מקומות בהם מדובר בשופט ולא בזקן, כמו למשל: "וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים י"ז, ט'), יש טעם בבחינה מדויקת יותר של חלוקת התפקידים ומשמעותם, ומתוך כך נבין מדוע נדרשים כאן זקני העיר דווקא ולא שופטים.

תחילה נאמר: רק בספר דברים יש תפקיד מוגדר ומובהק לזקני העיר או זקני ישראל במסגרת החוק. לא בפרשת משפטים לא בפרשת קדושים ולא בקבצי חוקים אחרים בתורה אין אנו מוצאים את הזקנים כבעלי תפקיד. יש שופטים, אך לא זקנים. ספר דברים מדגיש את תפקידם של הזקנים דווקא. נבחן, אם כן, את המקומות בספר דברים בהם שותפים זקני העם או זקני העיר בהליכים משפטיים או חברתיים.

1. זקני העיר אחראים על עשיית הדין ברוצח במזיד הבא מעירם וברח לעיר המקלט: "וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת" (דברים י"ט, י"ב).

2. זקני העיר הם הגוף העיקרי הפועל בפרשת עגלה ערופה: "וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה" (דברים כ"א, ד'). אגב, זקני העדה כולה אחראים שם לחלוקת האחריות הראשונית: "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל" (דברים כ"א, ב') – הם קובעים על איזו עיר מוטלת האחריות ואז פועלים זקני אותה העיר.

3. בן סורר ומורה.

4. בפרשת מוציא שם רע מתברר המעשה מול זקני העיר.

5. זקני העיר אחראים על יישום הייבום או החליצה במקרה של סירוב האח לייבם.

דומה שניתן לחלק את כל המקרים בהם זקני העיר אחראים על הנעשה לשתי קבוצות: שני הראשונים (רוצח ועגלה ערופה), מפרשת שופטים, עוסקים במצבים מיוחדים של שפיכות דמים בהם הרוצח לא ידוע או נמלט שלא בצדק. שלושת האחרונים, מפרשת כי תצא, הם מצבים בהם הזקנים מעורבים בסוגיות שיש להם זיקה ברורה ליחסי המשפחה ולמצבים בהם צריך להגיב להתנהגות לא תקינה של אחד המעורבים ביחסי אישות או הורות.

נעיר תחילה על שאר הדינים בהם אין הזקנים מעורבים. כאשר מדובר על מצב משפטי רגיל שבו צריך לפעול, להעניש או להרוג, ההוראה היא בדרך כלל סתמית ומכוונת לשופטים, כלומר: לבעלי התפקידים הממונים על המשפט. כאמור, זקני העיר נדרשים לפעול או כאשר יש סוגיה של שפיכות דמים שקשורה למקומם, או לתיקון מצבי המשפחה. בתחום הראשון הזקנים מעורבים מפני  ששפיכות הדמים מטמאת באופן ממשי את האדמה שבה התרחש הרצח. פרשת עגלה ערופה היא עדות על כך שהאדמה סובלת מהדם הנקי הנשפך בה, ואם לא ייעשה מעשה של דין צדק, כלומר: הריגת הרוצח, או כפרה – עגלה ערופה, עלול להישפך שוב דם נקי. הזקנים פועלים במקרה זה כמי שאחראים לשלומה של העיר ולטהרתה הרוחנית, אחרי שנפגעה ממעשה רצח. כלומר – מעשה רצח דורש התערבות של הזקנים לא רק כשופטים, אלא כמי שמייצגים את העיר ונושאים באחריות על טומאת אותה האדמה בדם נקי. עובדה זו בולטת מאוד בנוסח התפילה שנושאים הזקנים לנוכח העגלה הערופה: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ... וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי" (דברים כ"א, ז'-ח').

בכל המקרים בפרשת כי תצא: בן סורר ומורה, מוציא שם רע וייבום, הזקנים פועלים מפני שמוסד המשפחה, שהוא המולקולה היסודית של החברה שזקני העיר הם מנהיגיה, עלול להיפגע או שכבר נפגע. הסירוב ליָבם הוא פגיעה בהמשכיות המשפחה, באדמה, ובאלמנה שנותרת ללא גואל. מי שהוציא שם רע איים על שלמות הבית הישראלי, ואם אמת היה הדבר הזה שסיפר, ודאי שזנות היא הפרה חמורה של קדושת המשפחה. בפרשת בן סורר ומורה, כפי שהוסבר בשיעור הקודם, המוקד הוא הפגיעה בסמכות ההורית שהיא תנאי להעברת המסורת והערכים של החברה, כלומר: לשמירת הברית עם ה' במובן הרחב.

אנחנו רגילים בעולם שלנו לכך שהיחיד שעובר עבירה מטופל תמיד על ידי גוף אחד – המדינה. בתווך אין מוסדות אחראיים המגשרים בין האינדיבידואל לבין המדינה שבאמת אין בינה לבין היחיד שום זיקה ממשית. במבנה שמציעה התורה מונחים בין היחיד, מחד גיסא, למדינה, מאידך גיסא, שני מוסדות משמעותיים מאוד: המשפחה, והקהילה-העיר המיוצגת על ידי זקני העיר. זקני העיר, כאמור, פועלים בכל מקום שבו הסוגיה החברתית-משפטית קשורה באופן ישיר למבנה החברתי של הקהילה-עיר, ושיש לה היבטים שאינם רק משפטיים, כלומר: שהדין איננו רק דרישה וחקירה ואחר כך ענישה, אלא הוא נוגע בסוגיות חברתיות, חינוכיות ורוחניות רחבות. כך, למשל,  פרשת בן סורר ומורה איננה נתפשת בכלים משפטיים גרידא, ואפשר להבין את המתרחש בה רק מתוך הבנת מערכת היחסים המורכבת בין היחיד-המשפחה – והחברה, כאשר בסופו של דבר החברה, ובמובן המדויק – זקני העיר המייצגים את הקהילה הממשית בתוכה חי אותו בן, הם האחראים על דינו.

 

ארבע מיתות בית דין

המשנה במסכת סנהדרין קובעת:

"ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק רבי שמעון אומר שרפה סקילה חנק והרג זו מצות הנסקלין"   (סנהדרין ז', א).

הסכימו כל החכמים שמערכת הענישה בתורה כוללת ארבע מיתות, ונחלקו רק בהבנת חומרתן. החכמים סוברים שסקילה חמורה מכולן, ומיתת הרג – היא מיתה בחרב/סייף, חמורה ממיתה בחנק. רבי שמעון סובר שהשריפה חמורה מן הסקילה והחנק חמור מן ההרג. במשנה לא נתבאר טעמה של המחלוקת. לאמיתו של דבר מיתה על ידי שריפה ועל ידי סקילה מפורשות בכתוב בכמה מקומות בתורה, ומיתה בסיף מפורשת לכל הפחות בעיר הנידחת. מיתת חנק לא נתפרשה, וחז"ל הבינו שבדרך כלל כאשר התורה מחייבת מיתה סתם הכוונה היא למיתה בחנק.

הרמב"ם מנה בסה"כ על פי המשנה 36 הרוגי בית דין, אך לאמיתו של דבר הם מתחלקים לקבוצות מובהקות ומספרם המהותי קטן יותר. מרובים מכולם הם הנסקלים, וביניהם עברות מרכזיות שבדיני העריות, עובדי עבודה זרה למיניהם, ומחלל השבת, ומיוחדים בהם הם המקלל אביו ואמו ובן סורר ומורה.

מועטים מכולם הם הנהרגים: הרוצח ומי שבעיר הנידחת.

הנשרפים מנויים על ידי הרמב"ם כעשרה, אך לאמיתו של דבר הם רק שניים: בת כהן שזינתה ואדם השוכב עם אשה ובתה, וכל השאר הם פרטים של המקרה השני. הנחנקים הם שישה – מתחומים שונים.

רבים מהנזכרים בכלל רשימות הנסקלים או הנשרפים לא נאמר במפורש בתורה אלא שדינם מיתה, וחז"ל דרשו זאת באחת מדרכי המדרש שבידם, כך שבחינה של פשוטו של מקרא תציג בפנינו תמונה שונה של חייבי מיתות בית דין, ואפשר גם של משמעותם. כיוון שאיננו עוסקים כאן בחז"ל, נעיר רק הערות קצרות על דרכם בסוגיה. כפי שראינו, השיטה העיקרית בחז"ל מבחינה בין המיתות השונות לפי רמת חומרתן, ואף שקשה לאמוד את רמת חומרתו של מוות, ייתכן והדברים קשורים באורכו של התהליך, ברמת הסבל, באופן המסוים שבו הוא פוגע בגוף ובביזיון הקשור בו. ייתכן גם שלכל אחת מן המיתות יש משמעות סמלית שונה, ואפשר שמשמעות זו קשורה למהותה של העברה. כיוון מחשבה זה עולה מגמרא המופיעה במסכתות כתובות וסוטה, לפיה גם אחרי שבטלה סנהדרין עדיין נשארו מיתות בית דין מן השמים. וכך אומרת הסוגיה:

"והאמר רב יוסף, וכן תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין, ארבע מיתות לא בטלו; דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה – או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה – או נופל בדליקה או נחש מכישו, ומי שנתחייב הריגה – או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו, ומי שנתחייב חנק – או טובע בנהר או מת בסרונכי"   (כתובות ל.).

לכל מוות יש איפוא אפיון משלו, הוא נחווה באופן שונה ומתפרש באופן שונה, ומסתבר שהמוות הולם את העבירה. כך נראה בקצרה בשיטת חז"ל.

נתבונן כעת באופן מדויק יותר בתיאור עונשי המוות בתורה. כבר אמרנו שמיתת חנק איננה נזכרת בתורה כלל, ובכל מקום שנאמר "מות יומת" סתם פירשו חכמים שמדובר בחנק אלא אם יש מדרש המלמד אחרת. כבר בגמרא הציעו הצעה אחרת, שמיתה סתמית שבתורה יכולה להיות כל אחת מהמיתות, והתורה לא הקפידה שם על מיתה מסוימת. ובאמת נראה שמיתת חנק היא עונש מוות בסיסי, שאין לו אפיון או מטרה נוספת מעבר למוות. נתמקד אם כן בשלוש האחרות.

מיתת סייף נזכרת בתורה במפורש רק פעם אחת, בעיר הנדחת:

"הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב"   (דברים י"ג, ט"ז).

במקרה של עיר הנידחת, שם מדובר בהריגה רבתי של יושבי העיר כמעין פעולה מלחמתית, ואפשר שגם לפי טבע הדברים, אם תהיה התנגדות, היא תהיה בפועל כזו. הציווי על הריגה בחרב מובן מתוך ההקשר הריאלי, כאילו נאמר: הלחם בה ותכה אותה. הריגה בחרב, שהיא סייף, היא ציווי על פעולה מלחמתית. חז"ל למדו שגם רוצח נהרג בסייף. הלימוד בגמרא (סנהדרין נב:) הוא קשה ואיננו מכוון לפשוטו של מקרא. נראה שמסורת הייתה בידם, ואולי אפשר לחזק זאת ממיקומה של פרשת רוצח בדברים, הסמוכה לדיני המלחמה. באמת הריגת הרוצח מיוחדת בכך שיש בה מידה כנגד מידה על עברתו, ומטבע הדברים זו פגיעה חזרה בדרך שבני אדם פוגעים זה בזה – כלומר – בחרב.

מיתת שריפה נזכרת בתורה פעמיים בספר ויקרא: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כ"א, ט'), "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ', י"ד). חז"ל הרחיבו לעוד פרטים הדומים למקרה השני, אולם בתורה אין יותר משני אלה. קשה לעמוד על המבחין בין שני מקרי זנות או ערווה אלה לאחרים, שהם חמורים לא פחות. מצאנו, אמנם, בסיפור יהודה ותמר שהוא אומר אחרי שחשף את זנותה לכאורה: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית ל"ח, כ"ד), ונראה שפעל על פי החוק העתיק שהיה מקובל אז, שהרי לפי התורה הייתה תמר לכל היותר זקוקת יבום ולא היה לה דין שריפה. אפשר ודין שריפה בויקרא הוא המשך של הדין העתיק. כיוון אחר הוא שיש לשריפה משמעות של כיליון מוחלט, הפיכת הדבר לאפר שאין לו המשך, ככתוב: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ" (דברים כ"ט, כ"ב), ועוד מצאנו שבגד עם צרעת נשרף כליל כיוון שיש בו "צרעת ממארת": "וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי..." (ויקרא י"ג, נ"ב). ואולי המסר העולה מן השריפה שהיא מיתה שקשורה דווקא למקרי זנות או גילוי עריות, שליחסים כאלה לא יהיו תולדות לעולם, ושום פרי לא יצמח מהם.

 

הסקילה

מה באשר לסקילה? בויקרא לא נזכרת לשון סקילה אלא לשון רגימה. בכל המקרים מדובר בחטאים כלפי שמיא: מולך, אוב וידעוני, המקלל. בבמדבר נוסף המקושש מחלל השבת. אפשר שהרגימה מאפיינת ענישה שמתאימה למי שחטא חטא חמור כלפי ה'. בספר דברים נוספים עובד עבודה זרה ומסית ומדיח הנדונים בסקילה. אבל נוספו שם גם בן סורר ומורה, וגם זנות של נערה המאורסה: האיש והאשה. כלומר: בדברים המכנה המשותף איננו חטאים כלפי שמיא דווקא. האם יש מכנה משותף אחר?

דומני שהתשובה חיובית. על ארבע עברות בסך הכל מעניש ספר דברים בסקילה: מסית ומדיח, עבודה זרה, בן סורר ומורה ונערה המאורסה. בכל העברות הללו קובעת התורה את מטרת הענישה: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ", כלומר: חוץ מחומרת העברה במובן האישי, היא נתפשת כרע הפוגע בחברה ומוטל על החברה לבער את הרע. אמנם, יש עוד כמה עברות (כגון: המנאף עם אשת איש, נביא שקר, גונב איש ומכרו, זקן ממרא) שגם עליהן נאמר: ובערת הרע מקרבך, ולא נאמר בהן עונש סקילה, וצ"ע.

ובכל אופן, באותן עברות שנאמר בהן עונש סקילה תמיד נאמר בהן "ובערת הרע מקרבך". נעיין בתיאור מעשה הסקילה בתורה:

על מסית ומדיח: "יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה... וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ" (דברים י"ג, י'-י"ב).

על עובד ע"ז: "וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא... אֶל שְׁעָרֶיךָ... וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ" (דברים י"ז, ה'-ז').

בן סורר ומורה: "וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ... וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת" (דברים כ"א, י"ט-כ"א).

נערה המאורסה: "וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים" (דברים כ"ב, כ"ד), ולפני כן: "וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה" (דברים כ"ב, כ"א).

המאפיין המובהק של מיתת הסקילה הוא פומביותה והשתתפות העם במעשה, העם כולו או אנשי העיר הרלוונטית. דומה שפרסום ההריגה הוא ערך אחד של הסקילה – בשביל ההרתעה, והערך השני הוא ההשתתפות הפעילה של הציבור בענישה, שמשמעותה היא "ביעור הרע", כלומר: הסקילה תופיע במקרה שבו הענישה חורגת מגבולות עשיית הצדק האישי ומופיעה כתביעה מהציבור לביעור הרע, כאשר באופן סמלי במעשה הסקילה יכול כל אחד ואחד לאחוז אבן בידו ולרגום בה את הנסקל.

בפרשת בן סורר ומורה ממנה יצאנו, משמעותה של הסקילה ברורה. כפי שאמרנו, בן סורר ומורה נדון בעיקר בגלל האיום שהוא מהווה על החברה, והריגתו יותר משהיא עונש, שהרי הבן לא עשה מעשה חמור המחייב עונש כה חמור, משמעותה היא ביעור הרע על ידי החברה שצופה בחוסר האונים של ההורים.

 

עונש המוות בספר דברים ובספרי ויקרא-במדבר

עונש השריפה איננו נזכר כלל בספר דברים. מקום מרכזי יש לעונש הסקילה שמופיעה כאמור מספר פעמים. אם נתבונן בספר דברים לבדו נמצא שמפורשות בו, הלכה למעשה, רק שתי מיתות: מיתה סתמית, רגילה ("מות יומת" וכדו') ומיתת הסקילה. אופן המיתה הרגיל איננו מפורש, ודעת חז"ל שמדובר בחנק – מציעה פירוש פשוט למקרא, אם כי אפשר לומר כי באשר התורה לא פירטה את המיתה, היא הביעה את דעתה שלאופן המיתה אין חשיבות (כפי שראינו למעלה). הריגה בחרב נזכרת רק בהקשר הייחודי של עיר הנידחת, ומובנת מתוך האופי הציבורי והמלחמתי של הריגה זו. מכאן, שלפי ספר דברים לבדו תורת הענישה של התורה איננה מגוונת כל כך, כפי שהיה נדמה בהתחלה, והיא מציעה רק שני סוגים של עונשי מיתה: המוות הרגיל, כעונש גרידא, והמוות הפומבי, הציבורי – בסקילה. מכאן מובנת גם שיטת החכמים במשנה שלדעתם סקילה היא המיתה החמורה ביותר, לא מחמת רמת הכאב או הסבל, אלא בגלל המרכיב הציבורי שיש בה, ומשום שהיא מתוארת בתורה כביעור הרע. כמו שראינו כבר כמה פעמים, חידושו של ספר דברים קשור במרכזיות שיש למימד החברתי בעיצובו של הדין, ובמקרה זה – העונש.

לפי ספרי ויקרא-במדבר מיתת השריפה מופיעה כאופציה שלישית. ר' שמעון סבר שהופעתה של מיתה זו, והתוצאה החריפה שלה – שריפת האדם (לפי פשוטם של דברים ולאו דווקא לפי פירוש חז"ל) מצביעה על היותה חמורה ביותר.

 

התלוי

מיד אחרי פרשת בן סורר ומורה אנו קוראים על דין התלוי:

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה"   (דברים כ"א, כ"ב-כ"ג).

במי מדובר, ומדוע דינו נזכר כאן מיד אחרי בן סורר ומורה? ראינו כי בן סורר ומורה נסקל. אם כך, עלינו להניח שהתליה איננה העונש שהוטל עליו, אלא פעולה שנעשית אחר כך. כך תרגמו המתרגמים:

"וַאֲרוּם אִין יְהֵי בִּגְבַר חוֹבַת דִּין קְטוֹל וְיִתְחַיֵּיב אַטְלוּת אַבְנִין וּבָתַר כְּדֵין יִצְלְבוּן יָתֵיהּ עַל קֵיסָא"   (תרגום יונתן דברים כ"א, כ"ב).

וכך פירש רש"י לפי חז"ל:

"ותלית אותו על עץ – רבותינו אמרו, כל הנסקלין, נתלין, שנאמר "כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי". והמברך ה', בסקילה"   (רש"י דברים כ"א, כ"ב).

ופירוש זה 'תלוי' בשני דברים: האחד, בסמיכות הפרשיות ובהבנה שמי שנסקל הוא שנתלה, הבנה שיש בה היגיון פנימי, שהרי מגמת ההרתעה מופיעה בסקילה, ונמשכת בתלייתו של ההרוג בראש חוצות ("וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" (במדבר כ"ה, ד')) כדי לאיים על הציבור. השני, בכך שהמילים: "כי קללת א-להים תלוי", מובנות לפי חז"ל כחוזרות לרישא של הפסוק ומסבירות במבט לאחור מדוע נתלה זה – מפני שקילל את ה'. הרי למדנו בויקרא כ"ד שעונש המקלל הוא סקילה, ומכאן – "כל הנסקלין נתלין" (סנהדרין ו', ד').

אלא שלפי פשוטו של מקרא דברים אלה קשים, שכן מדובר באיש אחר לגמרי, לא בבן סורר ומורה: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת", וחטאו הוא אחד החטאים המחייבים מיתה, ולאו דווקא סקילה, ולפי דברי רש"י העיקר חסר מן הספר. זאת ועוד, המילים: "כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי" במיקומם בפסוק נראות כמסבירות מדוע לא מלינים את נבלתו, ולא, כפי שפירש רש"י, מדוע הוא נתלה.

לפי כך נראה יותר לפרש את הדברים כהילוכם הפשוט, ולא על דרך ההמשך לפרשת בן סורר ומורה, אלא על דרך הניגוד. בן סורר ומורה – נסקל, וזה דינו. ואין לעשות עימו דבר חוץ מזה. אבל, כי יהיה באיש חטא אחר שיש בו משפט מוות. ואיזה מוות? מוות רגיל, לא סקילה, וכבר אמרנו – בספר דברים: או סקילה או מוות. ומהו המוות הרגיל: "וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ" – כך דרך העולם מאז ומתמיד, שתולים את חייבי המיתה על העץ וחונקים אותם. כלומר: לפי פירוש זה התורה מציעה כאן במפורש את האופן בו מתבצע עונש המוות הרגיל – תלייה שהיא חנק. באשר תליתָ את הנדון למוות על העץ וכך הרגת אותו על פי דין, אסור להלין אותו על העץ וחובה לקבור אותו ביום ההוא. מהי ההווא אמינא? התלייה מרתיעה ומאיימת, ומוסיפה ביזיון לאותו אדם שעבר עברה חמורה שעונשה מיתה, או גם אפשר שיש רווח חינוכי לתלייה המתמשכת. כל זה נאמר דווקא בהקשר שבו עונש המוות ביסודו לא נדרש להיות פומבי, והארכת התלייה יכולה להשיג מטרה משנית זו. על כך אומרת התורה כי יש בכך פגיעה בכבוד הא-ל אם יישאר אדם תלוי על העץ. קרובים לפירושינו דברי הרמב"ן:

"ועל דרך הפשט יאמר כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ לגודל חטאו, אעפ"כ לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה. ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת הא-להים בארץ הקדושה, כי שם צוה את הברכה חיים עד העולם"   (רמב"ן דברים כ"א, כ"ב).

הרמב"ן מבין כפי שכתבנו שאין מדובר בעונש הסקילה, אלא בעונש מוות אחר. אמנם, לדעתו התלייה איננה העונש אלא המשכו, והוא מסביר כי אין ביזיון גדול יותר מביזיון התלייה לאדם: "אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה", ולכן צוותה התורה שלא תהיה נבלת האדם מונחת על פני האדמה ותטמא את האדמה. הרמב"ן בדבריו קושר את הרישא והסיפא של הפרשייה כאחד. התורה כותבת: "ולא תטמא את אדמתך", והרמב"ן מבין שביזיון האדם, אפילו הרוג בית דין, הוא ביזיון וטומאה לאדמת הקודש, שם ציווה ה' ברכה וחיים ולא קללה ומוות. לכן, קללת האדמה לה היא מינה ובה גם ביזיונו של הא-להים.

הרמב"ן מוסיף ומבאר על פי דרך זו שתי פרשיות במקרא. יהושע תלה את מלכי כנען ואז הוריד אותם מהעץ:

"וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב: וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻם אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר נֶחְבְּאוּ שָׁם וַיָּשִׂמוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת עַל פִּי הַמְּעָרָה עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה"   (יהושע י', כ"ו-כ"ז).

מלכי כנען נתלו ואז הורדו מן העץ, כמצוות התורה כאן. ואף שאינם יהודים, היסוד הוא אחד – שתליית האדם על פני הארץ נראית כקללת האדמה שעליה הוא נתלה, אפילו יהיה זה אויב ישראל.

אמנם, בשמואל ב כ"א מסופר שבני שאול הוקעו על העץ על ידי הגבעונים זמן רב, ובהרשאתו של דוד, וזה לכאורה שלא לפי חוק התורה. על כך משיב הרמב"ן שדוד לא ציווה אותם על כך, אלא נתן לגבעונים רשות לעשות כרצונם, ובאמת היה בכך ביזיון להם, ורצה בכך ה' שיהיה זמן רב יותר, כדי להראות קבל עם ועדה את חמלתו על הגרים, הגבעונים:

"וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי: וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים: וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה: וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל"   (שמואל ב כ"א, ח'-י"א).

מעשה החסד של רצפה בת איה נאמן לרוח התורה ולרגש המוסרי והאנושי הנכון גם כלפי מי שראוי להוקיע אותו. וכך ביאר הרמב"ן:

"ועל דעתי הענין בבני שאול המוקעים (ש"ב כא), מפני שלא היו תלויים בב"ד של ישראל ולא מיד ישראל כלל אבל דוד נתנם לגבעונים לעשות בהם כרצונם והם אשר הוקיעום, ולא רצו לקברם לפרסם נקמתם מהם והנשארים ישמעו וייראו. וכאשר נתך עליהם מים מן השמים אז ידע דוד שנמחל עוונם, ונעתר אלהים לארץ כי פקד ה' את הארץ במטר ויכלה הרעב, ואז צווה וקברו אותם עם אבותם לכבוד המלכות, לא לחיובו כלל, שלא נצטוינו אלא שלא נטמא אנחנו את הארץ במי שנתלה אותו. והנה ה' לא רצה עונם בתלייתם מיד, להודיע כי ה' אוהב גרים כדברי רבותינו (יבמות עט.)"   (רמב"ן, דברים כ"א, כ"ב).

לא נוכל לסיים את ביאור פרשיה קצרה זו, המתוחה בין חובת ביעור הרע וענישת החייב מיתה, ללא רחם, לבין כבוד האדם וכבוד הא-להים הבא לידי ביטוי בהגבלת הזכות להרתיע ולאיים, כדי לא לפגוע בכבוד האנושי והא-לוהי, בלי להביא דברי חכמים במשנת סנהדרין, שרש"י הביאם כאן בלשונו:

"כי קללת אלהים תלוי – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו "וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת" (מלכים א ב', ח')"   (רש"י דברים כ"א, כ"ג).

המשמעות של קללה זו, שרש"י מפרשה מלשון הקלה וזלזול בכבוד, שתי פנים לה, והפן האחת היא מראה של השנייה. ישראל עשויים בדמות דיוקנו של אביהם שבשמים כביכול. זלזול בכבודו של אדם הוא ממילא זלזול בכבודו של המלך, וזלזול בכבודו של מלך הוא מיניה וביה זלזול בכבודו של אדם. הפגיעה בצלם א-לוהים היא פגיעה בכבוד ה', ואין להפריד בין כבודו של האנושי לכבודו של הא-לוהי.

 

סיכום ומבט נוסף לעומק

הדרישה החמורה של התורה שלא לפגוע בצלם א-להים שבאדם שלא לצורך מופיעה כאן דווקא בהקשר של אדם שחטא בחטא חמור ונהרג בגללו במיתת בית דין. עונש המוות הוא עונש מצוי בתורה, ואנינות הטעם ועדינות הנפש של בני דורנו בבחירת עונשים "הומניים" איננה מאפיינת את דרכה של תורה שבכתב, שנלחמת ברע בכל האמצעים, ומכריזה שיש חטאים מסוימים שהם רעים עד כדי כך שאין להסתפק בפחות מביעורם וביעור האדם החוטא בהם.[1] ההומניזם של התורה תובע מלחמה ברע, כדי שהחיים האנושיים יהיו ראויים לשמם. אבל המלחמה הזו היא מלחמה שאיננה שוכחת את ערכי היסוד שלה, ולכן התורה שמה גבול מדויק לענישה, גם כשנדרשת ענישה חמורה. גם מי שנתלה בעקבות עברה הראויה לעונש מוות, הוא אדם, וכבודו כאדם שנברא בצלם א-לוהים מוגן על ידי האיסור: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ". אי-קבורתו של הנידון למוות היא בזיון לצלם א-לוהים ולכן גם בזיונו של א-לוהים. יהושע בן נון מצד אחד, והשפחה רצפה בת איה, מצד שני, בטאו שניהם במעשיהם את היחס הנכון לאדם, גם אויב או מי שחטא בחטא חמור.

 


[1]   מגמה כזו יש למצוא, אולי בדרכם של חכמים (ראה במסכת מכות) שתיארו סנהדרין המשתמשת בהוצאה להורג אפילו פעם בכמה שנים כחבלנית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)