דילוג לתוכן העיקרי

תרומה | תרומת החובה

קובץ טקסט

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, א-ג, ח).

"... והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים. ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה ה' לעשת אתה" (שמות ל"ו, ג-ה).

התורה מספרת לנו על פרץ של רוחב לב, על נדיבות. לא זו בלבד שבני ישראל הביאו את החומרים הנדרשים לבניין המשכן בהתנדבות, אלא שהם גם הביאו יותר מהנדרש. התורה מתייחסת לעובדה זו באופן חיובי מאוד.

רש"י בתחילת פרשתנו מסביר (על פי הגמרא במסכת מגילה דף כט ע"ב), כי בכל אחת משלושת הפעמים שהמילה "תרומה" חוזרת על עצמה ישנה התייחסות לתרומה אחרת שהייתה לצורך המשכן: מחצית השקל לאדנים - תרומת חובה, מחצית השקל של קרבנות הציבור - תרומת חובה, ותרומה של שאר החומרים הדרושים לבניין המשכן - נדבה ללא שיעור קבוע. המהר"ל (בספר גור אריה) מתקשה בפירוש זה: הלוא התורה מספרת רק על התרומה שהובאה למשכן מרצון, ואין התייחסות בפסוקים לשאר התרומות! והוא מתרץ: ההיגיון נותן שהציווי על מחצית השקל (תרומת חובה) קדם לקריאה אל בני ישראל לנדב חומרים מרצונם. אלמנט הכפייה הכרחי לבניית המשכן. אילו הקריאה להתנדב הייתה קודמת לציווי, בני ישראל היו מביאים את כל מה שדרוש לבניין המשכן, ומחסלים בכך את הצורך בציווי (ראה גור אריה).

פירושו של המהר"ל מכיל מסר חשוב. נדיבות לב, עבודת ה' הבאה מתוך האדם, הנה מרכיב חשוב וחיובי בתודעה הדתית רק אם היא מושרשת בתחושת מחויבות. חומרי הגלם לבסיס הפיסי של המשכן באו מתרומת חובה, לא ממעשה אלטרואיסטי.

התורה מתארת את קבלת התורה על ידי בני ישראל כקבלה מרצון: "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז). למרות זאת, חז"ל מתארים את קבלת התורה כקבלה שנעשתה בכפייה: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א). קבלה מרצון, כל כמה שהיא בעלת ערך חיובי, אינה מספיקה לבדה. הקב"ה דרש מבני ישראל מחויבות מוצקה.

התרבות המערבית, בייחוד זו שצמחה באמריקה, דוגלת באינדיבידואליזם ובבחירה חופשית. לשיטתה, אין דבר המצדיק פגיעה בזכויות הפרט. לרעיון זה ישנן השלכות גם בעולם הדתי. אנשים מקיימים מצוות ומנהלים אורח חיים דתי רק מפני שהם חפצים בכך, ולא בגלל תחושה שהם חייבים לנהוג כך.

בנוסף, אנשים מתחמקים ממחויבות לחברה ולמשפחה. הייתי פעם בבית כנסת באמריקה שהיו בו ילדים מעטים. כששאלתי לפשר העניין, התברר לי שרוב המתפללים הם רווקים. הם לא התחתנו משום שלא רצו לקבל עליהם מחויבות. בחברה הישראלית, מדברים על הירידה במוטיבציה לשרת בצבא. אנשים אינם מרגישים חובה להגן על הארץ. מחויבות מדיפה ריח כפייה.

"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כ"ז, ד). דוד המלך מבקש כי ישיבתו בבית ה' תהיה ישיבה של קבע, אך בה בשעה הוא מבקש לשמר את ההתרגשות וההתפעלות של אדם המבקר במקום כלשהו בפעם הראשונה. גם אנחנו צריכים לשאוף ללמוד תורה בהתלהבות, להגיע לבית המדרש באותה שמחה כאילו זו הפעם הראשונה שאנו נכנסים אליו. אולם ישנם ימים שאנו מתעוררים בבוקר ללא הכמיהה הזו לבית המדרש. ובכל זאת, עלינו להמשיך ללמוד!

תרומת הנדבה של בני ישראל הייתה בעלת ערך חיובי מאוד, אך למרות זאת רש"י מונה תרומה זו כתרומה השלישית, לאחר תרומות החובה. התרומה הראשונה - לאדנים - באה להורות כי מחויבות היא הבסיס לכל בניין המשכן ולעבודת ה'. התרומה השנייה - התרומה לקרבנות הציבור - מסמלת את המטרה האובייקטיבית. עבודת ה' מושרשת בתחושת מחויבות וביעדים מוגדרים, ולא ברצונות סובייקטיביים. רק לאחר הדגשת עקרונות אלה יכולה להיתוסף אל שתי התרומות האלה התרומה השלישית, תרומת "נדיבות הלב" האישית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)