דילוג לתוכן העיקרי

תשלומי מזונות מקדימים

קובץ טקסט

תשלומי מזונות מקדימים

המשנה בכתובות (נז.) עוסקת בקביעת לוח הזמנים של נישואין. בשונה מהדרך בה מתבצעים הנישואין בימינו, בבת אחת, בימי חז"ל הייתה הפרדה בין שני השלבים המובילים למצב ההלכתי המלא של הנישואין. הקידושין - השלב הראשון של הנישואין ההלכתיים - היו מתבצעים תקופה מסוימת לפני מימוש חיי נישואין מלאים. המשנה מבארת שלאחר שהקידושין התבצעו, יכול כל צד לדרוש את קיומם המלא של הנישואין. לצד השני תישאר שנה שלמה לבצע את הסידורים הנדרשים מבחינתו לקיום החתונה. אם לאחר תקופה זו ישנו איחור לא מוצדק מצד הבעל, קובעת המשנה שעליו להתחיל לשלם לאשתו מזונות. למרות שבדרך כלל תשלומי המזונות לא מתחילים לפני שהזוג מוגדר כנשוי לכל דבר, במקרה זה מתחילה חובת התשלום מיד לאחר שנים עשר חודש מתביעת הנישואין של האישה. בלשון המשנה מנוסח דין זה כך: "הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו". השיעור יעסוק השבוע בדין זה.

במבט ראשון (רבים מן הקוראים ודאי שמו לב שפעמים רבות זו הדרך הטובה ביותר להתחיל בניתוח הבעיה), אין שום סיבה מהותית שגבר יהיה מחויב בתשלומי מזונות לאישה שאינה נחשבת כאשתו לכל דבר. נראה, שאין דין זה אלא קנס חיצוני שנכפה על ידי חז"ל כדי להרתיע בעלים המעכבים את סיום הליך הנישואין (עיין ברא"ש ביבמות פרק רביעי סימן כה' המתייחס לתשלום זה בפירוש כאל קנס).

באותה משנה (נז.) מובאת מחלוקת לגבי סוג המזון שאישה זו זכאית לאכול. באופן כללי, ישראלית שנישאה לכהן (אחרי שהסתיימו כל שלבי הנישואין) יכולה לחלוק בתרומת בעלה למרות שהיא עצמה אינה ממשפחת כהונה. הדעה הראשונה המובאת כ-"משנה ראשונה" (גירסה קדומה של המשנה) סוברת ש"אישה לעתיד" של כהן, שחיכתה שנים עשר חודש, מותרת לאכול מתרומת בעלה הכהן למרות שרשמית אין היא נשואה לו. הלכה זו מעוררת תמיהה, שהרי אישה זו אינה מוגדרת הלכתית כאשתו ואין היא מקבלת תשלומי מזונות אלא מכח קנס שהטילו חכמים על הבעל על מנת להרתיעו מלעכב את גמר הנישואין. ואכן, ה-"משנה אחרונה" (הגירסה המאוחרת של המשנה) דוחה דעה זו להלכה.

הדעה הראשונה במשנה דורשת הסבר: מדוע יכולה אשת כהן שעדיין אינה נשואה רשמית לאכול בתרומה? ככל הנראה, נהיה מחויבים להסביר שתשלום המזונות לאחר שנים עשר חודש אינו מנותק מהמערכת הכללית של חיי הנישואין, ואין להבין חובת תשלום זאת רק כקנס שהוטל על בעלים מעכבים . כאשר הקידושין התבצעו, עברו שנים עשר חודש והאישה תבעה את מימוש הנישואין, קורמת מערכת היחסים ביניהם עור וגידים מבחינה הלכתית אפילו לפני הנישואין בפועל, והגבר חייב לשלם לאישה מזונות לא רק כקנס חיצוני אלא מפני שמבחינת חובת הבעל במזונות הם מוגדרים כנשואים. כאשר האירוסין (קידושין בלשון חז"ל) התבצעו ונקבע תאריך לנישואין האישה מקבלת מעמד של נשואה באופן חלקי למרות שהנישואין לא התבצעו בפועל.

קריאה פשוטה במשנה יכולה להבהיר זאת בצורה טובה מאוד. הדעה הראשונה מתירה לאישה זו לאכול בתרומה מפני שבמספר מובנים, לאחר שתמו שנים עשר חודש היא מוגדרת כאשת כהן. הבבלי והירושלמי נחלקים בהבנת דעה זו: הבבלי מבין שעקרונית אישה יכולה להתחיל לאכול בתרומה אפילו בעודה ארוסה מאחר שהיא כבר יכולה להיחשב כ-"קניין כספו" של הבעל (עיין ויקרא כב', יא), ורק מסיבות חיצוניות אנו נאלצים לאסור על אישה לחלוק בתרומה בתקופת האירוסין, אם מחשש שאכילתה בבית אביה תגרום למשפחתה לאכול גם כן בתרומה, על אף שהם אסורים בכך, ואם מפני החשש שמסיבה כלשהיא יתבטלו הקידושין למפרע כקידושי טעות, ויתברר למפרע שהאישה עצמה לא הייתה רשאית לאכול בתרומה; כאשר הנישואין חלו, או, לחילופין, כאשר תמו שנים עשר חודש מתביעת הנישואין של האישה, מתפוגגים חששות אלו: האישה תשוכן מחוץ לבית משפחתה והבעל יוכל לבחון טוב יותר את מגרעותיה ולא יוכל עוד להגדיר את הקידושין כקידושי טעות. עפ"י שיטה זו, שמבחינת ההלכה הבסיסית האישה יכולה לאכול בתרומה כבר מן הקידושין, אין שינוי מהותי במעמד האישה לאחר שנים עשר חודש.

הירושלמי, לעומת זאת, מציע גישה שונה באופן עקרוני: ארוסה מנועה מלאכול בתרומה לא בגלל תקנות חכמים הנובעות מחששות שונים; למרות שהלכתית יכולה הארוסה להיחשב כקניין כספו (קריטריון העולה מהפסוק בויקרא (כב), והעומד בבסיסה של שיטת הבבלי), היא אינה יכולה להיחשב כחלק מ-"ביתו" של הכהן - קריטריון נוסף העולה מהפסוק בבמדבר י"ח, יא "כל טהור בביתך יאכל אותו" - כדי לאכול בתרומה יש להיכלל בביתו של הכהן. עפ"י שיטת הירושלמי ארוסה אינה נחשבת חלק מ"ביתו" של הכהן, אך לאחר שנים עשר חודש היא הופכת להיות כזאת, ומאז יכולה היא לאכול בתרומה. נמצאנו למדים, שהבנתנו הראשונית במשנה נתמכת על ידי הירושלמי אך נדחית ע"י הבבלי.

סיכום:

חובת התשלומים המתחילה לאחר שחלפו שנים עשר החודשים הנדרשים יכולה להיות מוסברת בשני אופנים: אנו יכולים להבין חובה זו כקנס חיצוני שנכפה על הבעל כדי להמריצו לסיים את הליך הנישואין כולו, או להבין שהיא מצביעה על ניצנים ראשונים של קשר הנישואין, עוד לפני שהתרחשו בפועל.

כעת נעבור לבחון מספר השלכות הלכתיות הנובעות משתי ההבנות שהוצגו לעיל.

הדרך הפשוטה ביותר לאתר השלכות הלכתיות ("נפקא מינה" בלשון הגמרא) תהיה לחפש מקרים בהם אחד מן ההסברים אינו תקף. בניסוח כללי: בכל פעם שרוצים להגיע להכרעה האם דין הלכתי מסוים מוגדר כ- X או כ-Y, עלינו לחפש מקרים שבהם X קיים ולאY ומקרים שבהםY קיים ולא X. הדבר יעזור לנו לעמוד על מהותו של הדין. במקרה שבו אנו עוסקים יהיה צורך למצוא מקרה שבו קנס חיצוני אינו רלוונטי אך מעבר למעמד נישואין חלקי רלוונטי. ולחילופין, צריך למצוא מקרים שבהם קנס רלוונטי, אולם בשום מובן אי אפשר לראות את האישה כנשואה, אפילו לא באופן חלקי. אנו נתחיל במקרים מהסוג הראשון.

הגמרא בכתובות (ב.) מעלה שאלה ביחס לדין שבו אנו עוסקים: מה קורה כאשר חלפו שנים עשר חודש, אולם החתונה נדחתה מסיבות שאי אפשר היה לצפות או למנוע, למשל מחלה שתקפה פתאום את הבעל או את האישה: האם הבעל חייב להתחיל בתשלומי המזונות? במצב זה ודאי שאין שום סיבה לקנוס את הבעל מאחר שהעיכוב אינו באשמתו, ולכן אם זאת הסיבה לתשלומים נראה שאין הבעל חייב לשלם. לעומת זאת, אם הסיבה לתשלום המזונות היא מעמד נישואין חלקי שנוצר לאחר שנים עשר חודש אפשר לתבוע מהבעל לשלם ללא קשר לרמת האחריות שלו לעיכוב. נראה שההתלבטות של הגמרא היא בדיוק בשאלה שלנו.

צד אחר של נושא זה מתקשר לתשלומי מזונות שלאחר הנישואין. באופן כללי, אלמנה מקבלת תשלומי מזונות מנכסים של בעלה לשעבר עד שתינשא מחדש או עד שתגבה את כתובתה. תשלומים אלו מהווים את המרכיב שלאחר הנישואין בהתקשרות של איש ואישה. מה הדין בבעל שעיכב את מימוש הנישואין שנים עשר חודש, התחיל לשלם מזונות ונפטר עוד לפני שנישאו בפועל? אם תשלומים אלו הם קנס, אין טעם להמשך חובת התשלומים לאחר מותו, כאשר כבר אין סיכוי שהקנס יוביל לנישואין; אם סיבת התשלומים היא שקשר הנישואין מתחיל מיד בתום שנים עשר חודש, סביר בהחלט שאישה זו תקבל תשלומי מזונות שלאחר מיתה. שאלה זו נתונה במחלוקת בין הראשונים ולפי פירוש הראב"ד (בסוף פרק רביעי בכתובות) שאלה זו עולה על ידי הגמרא עצמה.

ראינו עד כה שני מקרים שבהם אין סיבה להטיל עונש או קנס, אך מעמד נישואין חלקי ייתכן, ומעניין שכל אחד מן המקרים נדון כבר בגמרא עצמה. אשר למסקנות הגמרא, לא אפרוס אותן במסגרת מאמר זה; לענייננו, די יהיה לומר שאף לאחר שהגמרא הגיעה למסקנה חד משמעית, כל אחת מן האפשרויות עדיין קיימת.

כעת נדון במקרים הפוכים לאלו שהובאו לעיל - מצבים שבהם אחריותו של הבעל לאיחור ברורה, אולם ראיית המצב כתחילתו של קשר נישואין ממשי מוטלת בספק. מה הדין כאשר אפילו השלב הראשון שבהתקשרות הנישואין עוד לא בוצע, והצדדים רק הסכימו באופן עקרוני להתחיל הליך שיוביל לנישואין? שלב זה מוגדר מבחינה הלכתית כ-"שידוכין", שלב שלאורך הדורות היה קשור גם בהתקשרות חוזית לביצוע הנישואין, ועל כל פנים ודאי שאין מדובר בקידושין, האישה אינה מוגדרת כארוסה בשום מובן והיא יכולה להינשא לגבר אחר מבלי להיזקק לגט מן הבעל "המיועד". אם גבר סיכם עם אישה שיקדש ויישא אותה, ולאחר שנים עשר חודש הוא מעכב את השלמת התקשרות הנישואין ללא סיבה מוצדקת, האם תוטל עליו חובת תשלום מזונות? מצד אחד, הואיל וכאן העיכוב הוא באחריותו המלאה של הבעל, ישנו בסיס להטיל עליו קנס; מצד שני, אם התשלומים נובעים מתחילתו של מצב נישואין אפשר בהחלט לטעון שבמקרה זה לא התרחש דבר, שכן מעבר למעמד חלקי יכול להיווצר רק לאחר הקידושין - הקידושין יוצרים את הזיקה ההלכתית הבסיסית ביותר בין בני הזוג, שרק לאחריה ניתן לדבר על התפתחות נוספת. כאשר בפועל אין שום מעמד הלכתי הוא אינו יכול להתפתח מעצמו. הבית שמואל באבן העזר (סימן נ"ה ס"ק ד') מתעקש שבמקרה זה תשלומי מזונות יוטלו על הבעל, אף שהוא מעיר שאין נוהגים כן.

נעבור לשאלה שלישית: עד כמה ניתן לזהות את עקבותיו של אותו מעמד נישואין חלקי? האם ישנם מרכיבים אחרים שנוצרו בעקבות מעמד חלקי זה? אם נמצא מרכיבים כאלה נוכל להוכיח שהתשלומים אינם קנס חיצוני אלא נובעים מתחילתו של קשר הנישואין, לפחות לגבי ההשלכות הממוניות שלו. שאלה זו עולה בגמרא בשתי צורות: בדרך כלל מקבל הבעל טובות הנאה ממוניות מסוגים שונים בתמורה לתשלומי המזונות, לדוגמא: משכורתה של אשתו. מה הדין כשבני הזוג עדיין אינם נשואים רשמית, אולם הבעל מתחיל לשלם מזונות בגין עיכוב החתונה? הריטב"א בכתובות (נז.) נוקט בעמדה שהבעל זכאי לקבל את משכורתה של האישה בתמורה לתשלומי המזונות, והוא מנמק זאת במילים: "כאילו נכנסה לחופה". הריטב"א סובר באופן ברור שהתשלומים הם סימן להתחלתם החלקית של הנישואין בפועל ולפיכך הבעל מקבל גם את זכויותיו. אם היה מדובר בקנס חיצוני בעל אופי של עונש אין שום סיבה להניח שהיה מקבל את התמורה ההדדית המקובלת. הרא"ש ביבמות פרק ד' סימן כה' טוען שכיוון שתשלומי המזונות לפני אקט הנישואין הרשמי הם קנס, ובשום אופן לא התחלה של מעמד הלכתי מסוים בדרך לנישואין מלאים, אין הבעל זכאי לקבל את משכורתה של האישה בתמורה לתשלום המזונות. במקרה זה יש באפשרותנו לעמוד בצורה ישירה על צדדי ההתלבטות בבעיה היסודית של תפיסת המעמד של תשלומי המזונות. הגמרא בנדרים (עג:) מעלה שאלה דומה העומדת על אותה התלבטות: בדרך כלל, יכול הבעל להתיר נדרים ושבועות שאשתו חייבה בהם את עצמה. הלכה זו, הידועה בשמה "הפרת נדרים", מפורשת בתחילת פרשת מטות. האם יכול בעל שעדיין לא מימש את הנישואין בפועל אולם כבר משלם תשלומי מזונות (לאחר שנים עשר חודש) להפר את נדרי אשתו? שאלה זו עולה בגמרא עצמה, וגם התשובה לשאלה זו טמונה, לכאורה, באופן שבו אנו מבינים את מהותם של התשלומים: אם תשלומי המזונות הם קנס בלבד, וקשר הנישואין לא החל בשום מובן, אין שום סיבה שהבעל יקבל את הזכות להפר את נדריה של אישה שאינה נשואה לו כלל; אם תשלומי המזונות משקפים את תחילתו של קשר נישואין, נוכל לצפות שעוד גורמים במערכת הנישואין יחלו להתקיים, כדוגמת זכות הבעל להפר את נדרי אשתו. במקרה זה, הגמרא מקשרת בין היכולת לאכול בתרומה בתקופת התשלומים שלפני הנישואין לבין יכולת הבעל להפר נדרים ופוסקת שהבעל יכול להפר את נדרי אשתו. עובדה זו מאששת את טענתנו שמדובר בהקשר רחב הקשור למעמד שנוצר עם תום שנים עשר חודש ולא רק בקנס נקודתי.

עקרונות מתודיים:

1. במקרים רבים אנו קוראים משנה ומאמצים מיידית, לפעמים אפילו לפני קריאת הגמרא, הבנה ראשונית מסוימת. ופעמים רבות, תציג הגמרא הסבר, השונה במידה זו או אחרת מהבנתנו הראשונית. הסבר זה אינו מעיד על כך שהבנתנו מוטעית: לפעמים סוגיא אחרת או הירושלמי יאששו דווקא את הבנתנו ויבינו את המשנה בצורה שונה מהדרך שבה הבינה סוגיית הגמרא שעל המשנה עצמה. בדומה לכך, ייתכן שהראשונים יבינו את סוגיית הגמרא באופן שקרוב להבנתנו יותר מן ההבנה הראשונית בסוגיא. תמיד מומלץ לפתח התרשמות ראשונית מן המשנה, גם לפני הקריאה בגמרא עצמה. כך נבין טוב יותר את הבנתה של הגמרא את המשנה, נבין מדוע שללה הגמרא הסבר חילופי שאנחנו העלינו, ובמקרים אחרים תעלה משמעותה של הבנתנו הראשונית בדרכים רבות אחרות.

2. חפשו הלכות הקשורות זו בזו! כאשר מוצאים הלכות מקבילות המופיעות ביחד עם דין עיקרי, הדבר יוביל להבנה רחבה של הדין העיקרי מתוך ניסיון להסביר את הקשר הישיר בינו לבין ההלכות האחרות. במקרה שלנו, כאשר ראינו שהבעל מקבל את משכורתה של האישה ויכול להפר את נדריה בתקופה שבה הוא משלם לה מזונות, הבנו בבירור שתשלומי המזונות אינם קנס אלא ביטוי למעמד הלכתי ממשי שנוצר, שבעקבותיו הופיעו הלכות נוספות הקשורות למעמד הנישואין.

3. כאשר מחפשים השלכות דיניות, העצה הטובה ביותר היא למצוא מקרים שבהם רק גורם אחד של הבעיה נמצא. השתמשו בהם על מנת לבחון איזה גורם הוא שמעצב באמת את מהותה של ההלכה או הדין.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)