חן וחסד ורחמים
אמר רבי אבהו: למה תוקעים בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (בבלי ראש השנה טז, ע"א)
וכן אנו אומרים בסדר זכרונות:
ותראה לפניך עקדת יחיד כמו שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו.
כדי להבין את משמעות התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, "וכבש רחמיו", יש להתבונן היטב במעשה העקדה.
המתבונן במעשה העקדה בשטחיות, יחשוב שאין בו אלא קבלת הצו האלוקי בשתיקה ובהכנעה. אברהם אבינו מצוֶוה לשחוט את בנו, ומתוך הכרה שאין דבר העומד בפני ציוויו של הקב"ה מבטל הוא את רצונו מפני רצון הקב"ה.
באחת: הכל נדחה, הכל מתבטל. לא אהבת אב לבנו, לא רחמים, לא רגשות אנוש ולא שיקולי מוסר. הכל משתתק, נמוג, נעלם, אל מול הצו האלוקי. "ולבי חלל בקרבי" (תהלים ק"ט, כב).
לדידי, תפיסה מעין זו מוטעית לחלוטין. לטעמי, אהבת אברהם לבנו לא נעלמה או נמוגה. להפך: עוצמתה הייתה תנאי למעשה העקדה כולו.
לא בכדי מדגיש הקב"ה בצוותו את אברהם, לשחוט את בנו "אשר אהבת ".
דו השיח שבין האב ובנו מובלט היטב לאורך הסיפור כולו:
ויקח.. ואת יצחק בנו... וישם על יצחק בנו... ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר: הנני בני... אלקים יראה לו השה לעולה בני... ויעקד את יצחק בנו... לשחוט את בנו...
דווקא באותם יחסי אהבה מיוחדים, שבין אב לבנו, טמון סוד העקדה. אהבתם מבליטה את הניסיון, מעצימה אותו, ומבטאת את ייחודיותו לעומת מעשי הקרבה למולך של עובדי עבודה זרה.
בדברי חז"ל – וכך גם במסר העולה "בין השיטין", מבין קפלי המקראות, מודגש כאן רעיון נוסף: הראשונים, אבות האומה, "אינם מלאכים". האבות אינם מופיעים לפנינו כבעלי נס, עושי מופתים. להפך: מתגלים הם לעינינו כדמויות אנושיות במובן הנעלה ביותר. דמויות מלאות לבטים, רגשות, תחושות מעורבות.
דמותו של אברהם כ"איש חסד" לא עוצבה במעשים גדולים אלא בפעולה יום-יומית, אנושית: הכנסת אורחים זרים לביתו, עוברי אורח ש"משתחווים לאבק רגליהם".
אברהם מסמל את החסד הגדול של תיקון העולם. "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".
אברהם עקבי ברדיפת החסד והאמת, גם כאשר מידה זו מביאה אותו לעימות שיש בו יותר מקורטוב של עזות פנים כלפי שמיא. ועם זאת, ואולי דווקא בשל עקביות זו, גם כאשר עומד אברהם לפני הקב"ה בסדום, ומנהל עמו משא ומתן להצלת אנשי העיר, הקב"ה אינו מתרעם על מעשיו. על אף הדברים הבוטים: "חלילה לך מעשות כדבר הזה... חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית י"ח, כה) הקב"ה אינו כועס. הוא יודע שאברהם הולך בדרכו-שלו, "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט": "מה הוא רחום וחנון – אף אתה רחום וחנון".
אכן, לעתים מצאנו את הקב"ה כשהוא זועם, "אל קנא ונוקם". עד כדי כך, שציוונו על "לא תחיה כל נשמה".
חז"ל ביקשו לגלות לנו כי רק "אני אעביר כל טובי" – אלו מידותיו של הקב"ה ותו לא. מעשים שנראים מנוגדים למידה זו – אינם מידותיו של הקב"ה. איננו מבינים כיצד מתיישבת מידת "טובו" של הקב"ה עם "אל קנא". אפשר שהמידה האחרונה נובעת מכוחם של "אילוצים", כביכול, אך מכל מקום אין הזעם והקנאה מבטאים באמת את מידות הקב"ה.
שנינו בגמרא דיומא (כב, ע"ב):
'וירב בנחל' (שמואל א', טו). אמר ר' מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא לשאול "לך והכיתה את עמלק", אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה[1], כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה? ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו: אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז)
ופירש רבינו חננאל: "וירב בנחל", על עסקי נחל. כלומר: כבדה עליו גזרת שמים והיה אומר: אם נמצא חלל במחנה מביאין עגלה ערופה, כל הנפשות הללו שהרגנו – על אחת כמה וכמה שצריכין להקריב כדי להתכפר. לכן השאיר ממיטב בהמה.
הווה אומר: לדעת רבינו חננאל, הציווי שנאמר, כביכול, לשאול "אל תהי צדיק הרבה" הוא לגיטימי. אין לפסול אותו על הסף. ציווי זה אינו מכוון כנגד רגשות הרחמים שמגלה שאול, שאין בהן כל פגם, אלא רק כנגד הנחתו ולפיה "הנה שמע מזבח טוב", על מחשבתו שהקרבת טלאים, די בה כדי לכפר עוון.
אברהם אבינו מסמל את מידת האנושיות, דברות במידת הרחמים. הייתכן לומר שמיד עם קבלת הצו האלוקי לעקוד את בנו, נעלמו כל אלה כלא היו?
חז"ל נתקשו בעניין זה, וכדי ליישבו הביאו בפנינו תיאור טענותיו של השטן, ותגובתו של אברהם להן. מתוך תיאור זה, עולים לפנינו הרהוריו של אברהם, חיבוטי הנפש שלו, ייסוריו, המאבק הפנימי שנתחולל בלבו, הלבטים, התהיות. עד כדי כך, ש"הייתה קומתו משוטטת בדמעות", כלשון המדרש (ילקוט שמעוני).
לבטים אלה לא נועדו רק להגדיל ולהעצים את הניסיון. יש בהם ביטוי כן לדרכו של אברהם, ש"דרך ה'" היא. "מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון".
כשמידה זו בכליו, הלך אברהם לעשות רצון קונו. הקב"ה ציווהו "והעלהו שם לעולה", העלה לעולה את יצחק, אך לא את רגשות החסד והרחמים הטבועות בך.
הקב"ה מבקש אחר מידת החסד שבנו. "ורצית שבח מהומי ברגש, ועורכי שוע, זועקי תחינה, חוכי חנינה, והיא כבודך". הקב"ה אינו מבקש "מלאכים" או רובוטים חסרי רגש, אטומי לב, אשר לא ידעו לערוך שווע ולזעוק תחינה. הקב"ה מבקש אחר האדם, שמתקיים בלבו פנימה מאבק מתמיד בין חובת העשייה וקיום מצוות המלך לבין רגשות החסד והרחמים שטבועות בו.
אמירתנו בסדר זכרונות "וכבש רחמיו לעשות רצונך" מבטאת מסר זה. כיבוש הרחמים, אך בשום פנים ואופן לא מחיקתם כליל. לרגע הם מושתקים מקול הצו האלוקי, אך מיד לאחר מכן שבים הם וניעורים במלוא עוצמתם.
כמידת הקב"ה, שכעסו מהול במידת הרחמים, כך מידתו של אברהם אבינו.
שיחת ליל ב' דראש השנה תשנ"א.
[1] מעניין לציין, שבחידושיו על אתר (יומא כב ע"ב, ד"ה ומה על נפש) מעלה ה"שפת אמת" את ההנחה שדין עגלה ערופה נוהג גם בגוי(!): "לכאורה משמע מכאן דאף על עכו"ם צריכין להביא עגלה ערופה, דאם לא כן מה מדמה אפילו כמה עמלקים לנפש אחד מישראל, וגם לישנא דקרא כתיב סתם 'כי ימצא חלל', וכן הפוסקים לא הביאו כלל דצריך שיהיה החלל ישראל דווקא".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)