דילוג לתוכן העיקרי

'ישרים דרכי ה' - וצדיקים ילכו בם'

"ישרים דרכי ה' - וצדיקים ילכו בם" / הרב אמנון בזק [*]

מאז שהגיעה אליי החוברת "צדיק באמונתו יחיה" [1], שפרסם לאחרונה הרב צבי טאו שליט"א, העומד בראש ישיבת "הר המור" שבירושלים, איני מוצא מנוח לעצמי. במידה רבה, אני מעביר את השיחה הזו בבחינת "אדברה וירוַח לי", כי הדברים שצוטטו בחוברת בשם הרב טאו הם דברים קשים ופוגעים, שמחובתנו להגיב ולהתייחס אליהם.

למרות הסתייגותנו מהתוכן ומן הסגנון, אני חושב שלכבודה של הישיבה שהחוברת הופצה כאן ונקראה על ידי רבים. זו דרכנו מאז ומעולם, להתייחס בכבוד לדעותיהם של אחרים, מתוך הכרה בכבודם של גדולי הרבנים – בין אם זה הרב שך זצ"ל או הרב עובדיה יוסף יבל"א. הרב טאו שליט"א הוא מנהיג של ציבור גדול, הנערץ על ידי ראשי ישיבות, ר"מים ותלמידים רבים בציבור הדתי-לאומי. במידה רבה, התחושה הכבדה שאני חש נובעת דווקא מהכבוד שאני רוחש כלפי הרב טאו והציבור שאותו הוא מייצג.

באופן כללי, ניתן לחלק את התייחסותי לחוברת לשני חלקים: החלק השני הוא הויכוח הלגיטימי בין תפיסת העולם המבוטאת בחוברת לבין תפיסות העולם המקובלות במכללה ובישיבה שלנו. מה חבל שלא יכולנו לנהל את הוויכוח רק במישור הזה. אולם קודם שאתייחס לדברים אלו, ברצוני להתייחס בחלק הראשון של דבריי לדברים הלא ענייניים, הקשים והחמורים, המובאים בחוברת, שאני חש חובה – מתוך לב מורתח – להתייחס אליהם. דווקא כדי שהויכוח על תפיסת העולם יתנהל בצורה עניינית, חובה עלינו לדחות על הסף את הדברים הלא ענייניים שנאמרו.

סגנונה של החוברת

הדבר הראשון שברצוני להתייחס אליו הוא הסגנון שבו נכתבו הדברים. כל עוד ויכוח בין אנשי תורה מתנהל מתוך כבוד הדדי – הוא חיובי. הויכוח עוזר לחדד את השקפות העולם של שני הצדדים, מאתגר אותם ומחייב אותם להיות ברורים ובהירים. לצערנו, בחוברת זו ישנם ביטויים קשים ביותר על מכוני הוראה הפועלים בהוראת גדולי תורה:

"כל מי שלמד ומלמד במקומות כאלו הוא מורעל. הוא מורעל והוא מרעיל, וצריך להתקומם על זה, צריך לנקות את הלב מכל זה" (עמ' לט).

בהמשך, הרב טאו מוסיף וקובע:

"זו טומאה שאין כדוגמתה. אם זה היה בא בכפייה – היינו מכריזים על זה גזירת שמד" (שם).

ובמקום אחר:

"אסור ללמוד במקומות כאלה בשום פנים ואופן, זה בבחינת 'ייהרג ואל יעבור' ממש" (עמ' מט).

אני מקווה ומאמין שגם יתר המכללות אינן ראויות לתיאורים חריפים כאלה. מכל מקום, ההכללה ללא שום הסתייגות, הכוללת ממילא גם את מכללת הרצוג הסמוכה לישיבתנו, היא פוגעת ומקוממת. האם הרב ליכטנשטיין הוא "מרעיל ומורעל"? הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל – אף הוא "מרעיל ומורעל"? הרב דרוקמן, ראש ישיבת אור עציון – "מרעיל ומורעל"? הרב יואל בן-נון "מרעיל ומורעל"? האם בכלל ניתן להצביע על מורה או תלמיד כלשהו במכללה ולומר עליו בריש גלי – "מרעיל ומורעל"? האם בשל מחלוקת אידיאולוגית מותר לבזות תלמידי חכמים ברבים?

מכללת הרצוג מהווה מגדלור של הפצת תורה, ומרכז לימוד תנ"ך שלא היה כמוהו מעולם. כל מי שראה את המחזה המרנין של כאלף וחמש מאות איש, צעירים ומבוגרים, הבאים ללמוד תורה לשמה בימי העיון לתנ"ך – אינו יכול לעבור בשתיקה על דברים אלו. במרכז ההדרכה לתנ"ך, שאלפי מורים ומחנכים משתמשים בפרסומיו, עובדים אנשים המוסרים את נפשם למען הפצת לימוד התנ"ך בעם ישראל. האם אלו האנשים שהרב טאו מכנה "מרעילים ומורעלים"? האם עשרות האנשים המבוגרים, המשתתפים בשיעורי המכון בזמנם הפרטי כדי ללמוד תורה לשמה, ללא שום אינטרס, עוברים בעברה של "ייהרג ואל יעבור"?!

בין התמודדות לאפיקורסות

בחוברת חוזרת שוב ושוב הטענה שבמכונים מלמדים ביקורת המקרא וכפירה, ושתלמיד שבא לפה נדרש "למכור את נפשו":

"הוא נדרש להכניס את הטומאה והכפירה לתוך לבו, הוא נדרש ללמוד בקורת המקרא ואת דבריהם של אבות הכנסייה" (עמ' מח-מט).

"שם מכניסים את כל האוניברסיטה, את כל האפיקורסות ואת כל הגישה החילונית לתנ"ך ולתלמוד לתוך הלב של המתחנכים שם" (עמ' לא).

זוהי הוצאת שם רע כפשוטה. אני יכול להעיד שמיים וארץ על כך שאף אחת מטענות אלו אינה רלוונטית למכללת הרצוג. נכון – יש במכללה ניסיון אמיתי וחשוב להתמודד עם דברים שכתבו חוקרים, שחלקם אינם בני ברית, ועל כך נדון להלן; אולם אין פה ולו אדם אחד המנסה במכוון להכניס ללב המתחנכים אפיקורסות וגישה חילונית לתנ"ך. אפשר להתווכח על צורת ההתמודדות, ועל השאלה אם התמודדות כזו דרושה בכלל; אך אי אפשר לטעון, בשום פנים ואופן, שכוונת המכון היא להכניס את הכפירה וביקורת המקרא ללבם של המחנכים.

בהמשך החוברת, מאשים הרב טאו את אנשי המכון בחוסר יראת שמים:

"זה מתחיל מרמי"ם שלא תוססת בלבם הוודאות של אמונת התורה מן השמים... חסרה אמונה אצלנו, חסרה יראת שמים והידיעות הנן יבשות, מחוץ לנפש, כפי שמלמדים באוניברסיטה" (עמ' לה).

"ליבי חם על הדבר הזה, משום שהטומאה הזאת היא אש שאוכלת עד היסוד. לא היה דבר כזה בישראל, שילמדו דברים כאלה בישיבות שאמורים ללמוד בהן שכל היסוד של התורה זה יראת השם" (עמ' לח).

הוויכוח שבין גישתו של הרב טאו לגישות אחרות הוא ויכוח שבחלקו תורני ובחלקו חינוכי. ברם, לא ייתכן שגישות המיוצגות על ידי תלמידי חכמים ורבנים חשובים, יותקפו מצד שאין בהם יראת שמים! ההאשמה שמי שאינו מסכים ומקבל גישה אחת – אין לו יראת שמים, היא חמורה ביותר, ודמני שרק בוחן כליות ולב יכול להכריע בה.

"האינטרסים הנסתרים" של המכון

האשמה נוספת המובאת בחוברת היא שמורי המכונים מלמדים דברים שהם עצמם אינם מאמינים בהם, והם עושים זאת רק כדי לקבל משכורת ממשרד החינוך:

"כל מי שמקבל מהם משכורות הוא משועבד להם. הוא מפחד מהם, והוא לא חופשי להגיד את האמת" (עמ' מב).

זוהי האשמה חמורה מאוד, ואין לה כל בסיס עובדתי. אני קובע בזאת חד-משמעית, שאין אדם במכון האומר ולו דבר אחד בניגוד להשקפת עולמו הפנימית.

בהמשך, מאשים הרב טאו שהמכונים משתפים פעולה עם גורמים במשרד החינוך ובמועצה להשכלה גבוהה, המעוניינים להוריד את ערכו של התנ"ך בעיני הציבור:

"כדי להיפטר מכל הקנאות הזו על ארץ ישראל, על מדינה גדולה ועל חזון הגאולה – צריך להוריד את התנ"ך בעיני הציבור. לכן צריך להחדיר לתוך הישיבות... את הגישה החילונית המשפלת והמרוקנת את נשמת הקודש, והורסת את יסוד הקודש מהדתיים" (עמ' לח).

הרב טאו מערב בהאשמה זו גם גורמים בינלאומיים:

"מעורבים בכל התהליך הזה האיחוד האירופי והנצרות... יש לעשות דה-לגיטימציה של התנ"ך. זה מה שעומד מאחורי תהליך זה, זה מה שמכניסים ומחדירים" (עמ' מט-נ).

ושוב, ההכללה כלפי כל המכונים, משמעותה שגם אצלנו המורים משתפים פעולה עם אידיאולוגים שמעוניינים להיפטר מהקנאות על ארץ ישראל ועל חזון הגאולה. טענה זו היא אבסורדית לחלוטין. האם הרב מדן או הרב חנן פורת מלמדים תנ"ך רק כדי להיפטר מהקנאות על ארץ ישראל ועל חזון הגאולה?!

הלב כואב, על שאחד מגדולי מורי הדרך בתוך הציונות הדתית, מוכן לומר על ציבור כל כך גדול של רבנים ותלמידי חכמים, שהם מוכנים למכור את השקפת עולמם מתוך שיתוף פעולה עם גורמים עויינים, ועבור בצע כסף.

על בעיותיו של הדור

אחת הטענות המרכזיות בחוברת היא שכל הבעיות של הדור נובעות ממכוני ההוראה:

"יש משבר. מי כמוכם יודע שיש משבר בחינוך הדתי לאומי, בחינוך הישיבתי, גם בישיבות התיכוניות וגם בישיבות ההסדר. כאן הכלב קבור, וטוב שזה נאמר פעם אחת ומצווה לפרסם את הדבר הזה... מי שלוחם על ארץ ישראל שיקרה לו, על ירושלים שיקרה לו ועל הר הבית שיקר לו, על זה הוא צריך להלחם, כי כאן שורש השורשים, כאן מלחמת התרבות, וכל היתר זה הכל רק תוצאות. כאן עיקר הבעיה של הדור, סביב זה הכל סובב – זהו המשבר האמיתי" (עמ' מב).

האמנם כל בעיות עם ישראל נובעות ממכוני ההוראה? יש כל כך הרבה בעיות במוסדות שלנו: בענייני צניעות, בענייני נטישה של הדת וחילון, ובעניינים רבים נוספים. האם הכל נובע מהמכללות להכשרת מורים? בעיניי, סביר יותר היה לטעון שכל הבעיות נובעות מכך שהמחנכים לא יודעים לתת תשובות אמיתיות לתלמידיהם, כי הם מעולם לא למדו כיצד לעשות זאת. איני אומר זאת, שכן הבעיות של הדור יותר מדי חמורות מכדי לייחס להם גורם אחד פשוט. אך כיצד אפשר לטעון שדווקא המכונים להכשרת מורים אשמים בכל הבעיות של הדור?! איפה הפרופורציות? מאות רבות של בוגרי המכללות, ומכללת הרצוג בפרט, משמשים בקודש כר"מים ומורים בכל מוסדות החינוך. מניין ההיתר לפגוע בהם כל כך?

מעבר לכל הנקודות שהזכרתי, ישנה נקודה אחת נוספת. האם באמת זה מה שעם ישראל צריך היום – עוד מחלוקות ועוד פירוד? כיצד ייתכן שראש הממשלה, שר החוץ וכל הציבור מבינים שצריך אחדות, ורק בציבור שלנו יש גורמים שכל הזמן מנסים לפלג ולהתפלג?! מפלגים ישיבות, ועכשיו מנסים להפריד בין המכללות לישיבות. האמנם איננו יכולים למצוא מכנה משותף אחד עם השני? האם כולם כל כך "מרעילים ומורעלים", שאי אפשר לנסות לגשר על הפערים ההשקפתיים? זו לא הייתה דרכו של הרב קוק, שהסתובב במושבות עם החילונים הקיצוניים ביותר, כדי למצוא אתם מכנה משותף. האם כך אנו ממשיכים את דרכו?

זוהי הביקורת שיש לי על הדברים הלא ענייניים שנכתבו במאמר. משפטים שלמים ופסקאות שלמות שטוב היה אילו לא היו נאמרים. עם זאת, עלינו לנסות להתגבר על כך, ולהגיב גם לקטעים התוכניים שיש בחוברת.

ההתמודדות עם ביקורת המקרא

נקודת ויכוח משמעותית ביותר עם הדעות המובעות בחוברת נוגעת להתמודדות עם ביקורת המקרא. ראשית, עליי להצביע על כך שיש בחוברת טשטוש, הנובע מחוסר ידע שאני מייחס לעורכים, ביחס לביקורת המקרא. ביקורת המקרא מחולקת ל"ביקורת תחתונה", המתייחסת לנוסח המקרא ולסגנונו, נושא שכלל לא נידון בחוברת; ול"ביקורת עליונה", המנסה להתמודד עם הסתירות הקיימות בתנ"ך, שהיא אכן המעוררת קושיות ובעיות משמעותיות מבחינה אמונית. ברם, אין כל קשר בין ביקורת המקרא לבין שאלת היכולת או אי-היכולת למתוח ביקורת על אבות האומה. תחת הכותרת "ביקורת המקרא של הראשונים" מתייחסת החוברת לכך ש"גם הרמב"ן מביע ביקורת על אברהם אבינו" (עמ' יט). אין כל קשר בין שתי השאלות, וחבל שעורכי החוברת קישרו ביניהם בטעות.

"תורת התעודות" – או, כפי שהיא מכונה, "ביקורת המקרא" – עוסקת בסתירות הקיימות בתנ"ך בין פרקים וסיפורים רבים: בין פרק א' לפרק ב' בבראשית, בין ספר שמות לספר ויקרא, בין ספר במדבר לספר דברים, ועוד עשרות סתירות קשות. השאלה העומדת בפנינו היא כיצד אנו מתמודדים עם סתירות אלו. הדרך המוצעת בחוברת היא שכל מה שהחוקרים אומרים זה שטויות:

"תארו לכם אדם שמרכיב משקפיים אדומים... הוא יבוא ויעשה מחקרים על האדמימות של העולם, כיצד העולם אדום: איך השמש אדומה והירח אדום, העננים אדומים ובני האדם אדומים... הוא יכול לכתוב על כך ספרות שלמה, אבל הכל לא היה ולא נברא... מה לנו ולכל החיטוטים שלהם? מי שניגש בגישה חילונית לכתבי הקודש, מי שחסר לו מהראשית והאחרית, בין אם הוא חובש כיפה ובין אם לאו, הוא אינו מבין דבר" (עמ' כ).

לעניות דעתי, דברים אלו הם בריחה פשטנית מהבעיות האמיתיות שביקורת המקרא מעוררת. נוסף על כך, גם התפיסה העומדת מאחורי הדברים נראית בעיניי לא נכונה: אדם שניגש לכתבי הקודש בלי יראת שמיים – כל מה שהוא יגיד הוא בהכרח חסר משמעות? הקב"ה מעיד על התורה: "כי הִוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החֻקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד', ו). הרמב"ם, בהקדמתו לפרק "חלק", מתייחס לפסוק זה כאל תכלית התורה: "לפי שה' אמר בתורה התמימה 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה', והכת הזו מספרים דברי חכמים ז"ל מה שכששומעים אותו שאר האומות אומרים 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'". אם הגויים מופקעים מהבנת התורה, כיצד הם יכולים להגיע למסקנה ש"רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"? ידועים מאוד דברי הרמב"ם בהקדמתו ל"שמונה פרקים", לגבי "שמע האמת ממי שאמרה", וגדולי ישראל בכל הדורות עסקו בגישות הגויים בפילוסופיה.

אפילו אם נניח שבאופן קטגורי, לגויים אין חכמה והם מופקעים מהבנת התנ"ך – כיצד נתייחס לבעיות שהם מעוררים? מה תהיה התשובה, בסופו של דבר, לשאלות שהם מעלים?

יתירה מזאת, לעתים אנו מגלים שדברים שהם אמרו נאמרו גם על ידי שומרי תורה ומצוות. דברים שנאמרו על ידי חוקרי ביקורת המקרא קיימים ברמב"ן, שיעורים שלמים של הרב מדן כתובים כבר אצל זקוביץ', וישנה הקבלה בין מאמרים ב"מגדים" למאמרים ב"בית מקרא". עצם העובדה, שיראי שמים ושאינם יראי שמים מנתחים פרשיות בתורה באותו אופן, מוכיחה כשלעצמה שהטענה הזו אינה נכונה מציאותית.

מי שמנסה להתמודד עם הביקורת, מגלה שהדברים מסובכים מדי, ואי-אפשר לפותרם באמירה ש"מי שניגש בגישה חילונית אל הקודש – אינו מבין דבר".

עד היום, ישנן שתי גישות המנסות להתמודד עם טענות ביקורת המקרא. הראשון שניסה להתמודד איתן היה רד"צ הופמן, שניסה לדחות, אחת אחרי השנייה, את כל הטענות של הביקורת. חלק מהדברים שרד"צ הופמן כותב הם מרשימים מאד, אך בחלק מהם ישנם דחקים. הגישה השנייה היא גישתו של מו"ר הרב מרדכי ברויאר שליט"א, שהסביר שהניתוח הספרותי של חוקרי המקרא הוא נכון, אך המסקנות שהם מסיקים ממנו שגויות. לטענתו, באמצעות הבחינות השונות התורה מציגה מורכבות: בחינות שונות של ראיית המציאות, הסותרות זו את זו במלוא עוצמתן, אך רק כולן ביחד מהוות תיאור שלם של המציאות. הבחינות השונות אינן מקורות שונים ותעודות שונות, אלא "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ו"כולם מרועה אחד נתנו".

למעשה, הרב ברויאר אינו הראשון שהציג את "שיטת הבחינות". כפי שהצביע הרב יואל בן-נון במאמר ב"מגדים", קדם לו הרב קוק, בדברים שהובאו גם בחוברת:

"את הצביון הפרטי של הנבואה ושל רוח הקודש אין אנו מכירים עדיין, ואין אנו יודעים אם הסתירה אי אפשר להיות בהרצאותיהם... או שמא ההופעה העליונה מכל מה שבתיאור שכלנו היא גבוהה גם כן מתנאי השלמות שלנו, וכל הסתירות הן מיושבות אצלה" (אגרות הראי"ה ב, תעח).

דברי הרב קוק זצ"ל הם חידוש עצום, שאיש לא אמר אותם לפניו בצורה כה מפורשת. זוהי אמת א-לוהית, שגילינו אותה רק באמצעות הסתירות שהציגו מבקרי המקרא, והרב קוק תוכו אכל וקליפתו זרק! זוהי תמצית גישתו של הרב ברויאר, שהרים את הכפפה שהניח הרב קוק. כנגד גישה זו יוצא הרב טאו בחוברת, כאילו "הוא אינו מבין דבר".

חשיבות ההתמודדות עם ביקורת המקרא היא קודם כל מצד "דע מה שתשיב", אולם הויכוח אינו נסוב רק על ההתמודדות עם שאלות שעשויות לעלות בכיתה. אני מאמין ששיטה זו היא אמיתה של תורה, ושמי שאינו מכיר את גישתו של הרב ברויאר לפירוש המקרא – חסר לו משהו בהבנת הקב"ה והתורה שהוא נתן לנו.

כמובן, ישנה שאלה – עד כמה לחשוף את כל הבעיות בפני כולם; אולם בסופו של דבר, אנו דנים במכללות להכשרת המורים של הדור הבא. את מי, אם לא אותם, נחשוף לטענות הביקורת ולדרך שבה אנו מנסים להתמודד איתן?! בחוברת לא נאמר כיצד באמת יש להתמודד עם שאלות אלו, וניכר שלמעשה אין להתייחס אליהן כלל. אך מה יעשו תלמידי הרב טאו, כשיום אחד, כשייעשו מורים לתנ"ך, יישאלו על ידי תלמידים שאלות שלא תהיה להם תשובה עליהן? והרי הרב טאו מעיד מפורשות על תלמידיו: "הוא לא יודע איך להתמודד איתן, הוא לא יודע איך להתנגד להן" (עמ' לד). כמה עלוב יהיה מורה שכזה, וכמה נזק חינוכי הוא עלול לגרום.

התועלת שבריאליה התנ"כית

פן נוסף של מחקר המקרא הוא הריאליה – הניסיון להכיר את הסביבה שבה התרחש התנ"ך. הרב טאו טוען שאין כל תועלת במחקר זה, ואומר בין השאר:

"לומדים בבא-קמא, ומשווים את זה עם חוקי חמורבי. גם את זה ראיתי מודפס על ידי ישיבת הסדר, אחד הרמי"ם ערך השוואה כזו" (עמ' לה).

ככל הנראה, הרב טאו מתכוון למאמרו של הרב מרדכי סבתו ב"עלון שבות בוגרים" גיליון י"א . מדבריו של הרב טאו, ניתן היה לחשוב שאנו משווים בין חוקי חמורבי לתורה, ומנסים לברר אלו חוקים יותר טובים. למעשה, מי שקרא את המאמר יודע שהמאמר מדגיש את ההפך המוחלט – את עדיפותם של חוקי התורה, מתוך ידיעה של החוקים שהם באים לשלול. האם האלטרנטיבה שמציע הרב טאו היא להתעלם מחוקי חמורבי וחוקי אשנונה? כבר הרב קוק כתב שאין להתפלא על כך שישנן הקבלות בין החוקים האשוריים העתיקים לחוקי התורה, כי חלק מהחוקים נובעים מהמוסר הטבעי. האם היכרות עם חוקים אלו אינה תורמת לנו להבנת התורה?! האם לכך מתכוון הרב טאו כאשר הוא כותב: "אם זה היה בכפייה מלמעלה היו גוזרים גזירת שמד, היו אומרים שזה ייהרג ואל יעבור" (עמ' לד)?! ושוב, מה יעשה המורה, אליבא דהרב טאו, שלא שמע מעולם על חוקי המזרח הקדום, שיישאל יום אחד על ידי תלמידיו מה בינם לבין התורה?

הביקורת על האבות

הנקודה העדינה ביותר בחוברת היא שאלת הביקורת על אבות האומה:

"יש האומרים: 'מה יש, גם הרמב"ן אומר דברים כאלה, גם הוא מביע ביקורת על אברהם אבינו'. מה זה שייך?! האם לך יש את הסברה של הרמב"ן? האם לך יש ראשית ואחרית כמו שהיו לרמב"ן?... 'זה לא מסתבר לי הדבר הזה, לא מסתבר לי שהיה ככה. מספר שמואל רואים...' מי רואה? אתה רואה? אתה הרואה?! אלו הכל דברים בטלים מראש ומעיקרא" (עמ' יט).

אין ספק שצריך זהירות רבה ויראה כאשר אנו באים להעביר ביקורת על האבות. אין על כך שום ויכוח, ואין גם ויכוח על כך שיש שנסחפים לעתים בביקורת על האבות, ויש לתקן זאת. אולם יחד עם זאת, יש כאן שאלה עקרונית: כיצד עלינו לגשת אל התנ"ך. לדעתי, נקודת המוצא צריכה להיות רצון כן ואמיתי להבין את דבר ה', ואת מה שהתנ"ך רוצה להגיד לנו.

ברור, שכאשר אנו ניגשים לתנ"ך, אנו יוצאים מתוך כמה הנחות יסוד: אמונה במציאות ה', אמונה בתורה מן השמים, אמונה בכך שביטויי ההגשמה כלפי הקב"ה הם ביטויים סמליים, וכדומה. ברם, כאשר אנו ניגשים להבין את המסרים שהתנ"ך מבקש להעביר לנו, עלינו להשתמש בשכלנו האנושי. ואם תאמר: איך אנו יכולים להבין בשכלנו האנושי את התורה שנכתבה על ידי ה'? – על שאלה זו עמד כבר בעל "קצות החושן" בהקדמתו, וענה על כך: "אבל הקב"ה בחר בנו, ונתן לנו את התורה כפי הכרעת השכל האנושי, אף על פי שאינו אמת, וא"כ המחדשו הוא חידוש גמור, רק שיהיה אמת בהכרעת השכל האנושי". בלי ההבנה הזו, שהתנ"ך צריך להתפרש על ידי שכלנו האנושי, אין לנו דרך להבין את התנ"ך. אם אנו אומרים שאין לנו הבנה במה שנתן לנו הקב"ה – אנו יכולים לסגור את כל ספרי היהדות. הטענה "מי רואה? אתה רואה? אתה הרואה?" היא טענה נכונה לגבי אנשים שלא למדו תנ"ך כמו שצריך, ובודים דברים מלבם. אולם על מלמדי התנ"ך חובה לתת לו את הכבוד שמגיע לו – לנסות להבין אותו בלי להשליך עליו הנחות אפריוריות. מנקודת מוצא זו יצאו חז"ל ומפרשי המקרא בכל הדורות, ראשונים ואחרונים. גישתם העניינית לפרשנות התנ"ך לא הייתה בעיניהם זכותם הבלעדית, אלא דרך כיצד לגשת אל התנ"ך. נציין בעניין זה את דבריו של בעל תוספות יום טוב, בפירושו למסכת נזיר (פ"ה מ"ב): "הרשות נתונה לפרש במקראות, כאשר עינינו הרואות חיבורי הפירושים שמימות הגמרא" (ולכן לדעתו מותר גם לפרש משנה שלא על פי פירושה בגמרא, ובלבד ש"לא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמרא").

חשוב להבין: אם אנו מבינים, על סמך הכלים המצויים בידינו, שהתורה מתייחסת בשלילה למעשה מסוים – אז זה דבר ה'. אם באופן אפריורי נניח שאין אפשרות שהאבות יפעלו שלא כשורה בשום מקרה – נשליך את דעתנו על התנ"ך, ולא נבין את המסר שהתנ"ך מנסה להעביר לנו. במקום לעצב את השקפת עולמנו על פי התנ"ך, אנו עלולים לעצב את התנ"ך על פי השקפת עולמנו המוקדמת. פרשנות בלתי משוחדת של התנ"ך צריכה לקחת בחשבון, כמובן, את אהבת הקב"ה את האבות, ולכן עלינו להיזהר במתיחת ביקורת עליהם; אולם אסור לידיעה זו לעוות את הפרשנות הנאמנת למה שהתנ"ך רוצה להגיד לנו.

בהקדמתו לגיליון "צֹהר" האחרון, הרב עזריאל אריאל כותב שהשאלה היא אם אנו ניגשים לתנ"ך כשופטים או כשואלים. לדעתי, אנו לא ניגשים לתנ"ך כשופטים ואף לא כשואלים, אלא כלומדים. אם אחרי עיון, אנו מגיעים למסקנה שהדמויות התנ"כיות הן גדולות ועצומות אך גם הן חטאו – הרי שזהו המסר שהתורה רוצה להעביר לנו. לדעתי, יש לכך משמעות עצומה בשני מישורים: ראשית, מהלכים רבים המוצגים בתנ"ך הם מהלכים של תשובה; ושנית, חלק מהעבירות מראות לנו את אנושיותם של אישי התנ"ך. אם נשתמש בדוגמא שהביא הרב אבינר בגיליון האחרון של "באהבה ובאמונה", מי שאומר "אני מעדיף דוד המלך שחוטא כי כך אני יכול להתחבר אליו יותר" גרוע באותה מידה כמו מי שאומר "דוד המלך לא יכול לחטוא". שניהם כאחד מגיעים עם הדעות הקדומות שלהם – מה צריך להיות כתוב בתנ"ך – ומעוותים בהתאם אליהן את המסר של התנ"ך.

לעיוות כזה עשויות להיות תוצאות מסוכנות ביותר. באחד הגיליונות של "מעט מן האור", הרב חנן פורת מתח ביקורת על מעשי שמעון ולוי בשכם, וקיבל על כך תגובות נזעמות רבות: "איך אפשר להגיד דברים שליליים על קדושי עליון". ההמשך הישיר של גישה כזו הוא "בואו גם אנחנו נפעל כמו שמעון ולוי", שהרי אם מעשיהם של האבות הם – באופן קטגורי – טובים, אין סיבה שלא לחקות אותם. בצורה כזו, אנו מתייחסים באופן חיובי לסיפור שהתורה הביאה כדי לשלול אותו. כך אנו מסלפים את דברי התורה! אדם אחר עלול להסיק מכך שקדושי עליון אינם יכולים לחטוא, שמותר גם לזרוק אח לבור ולמוכרו לעבד (כדי להעלות ניצוצות ממצרים). אסור לטשטש בין הדברים שהתנ"ך מעביר עליהם ביקורת לבין הדברים המוצגים בתנ"ך כחיוביים.

כאמור, דעות כאלו, הטוענות שגם אישי התנ"ך חטאו, מובאות בחז"ל. למעשה, הדעה ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" היא דעת מיעוט, וכבר הגמרא מסתייגת ממנה ("רבי, דאתי מדוד, מהפך ודריש בזכותיה" [שבת נו.]). הסוגיה בכתובות (ט.) מביאה שתי דעות האם בת שבע הייתה אשת איש, ובסוגיה בסנהדרין (קז.) מובאות דעות רבות שלפיהן בת שבע הייתה אשת איש. מי שאומר שאם דוד המלך חטא הוא לא היה ראוי להיבחר למלך ישראל, לא מאמין בכוחה של התשובה. אדם כזה מתעלם מהמסר האדיר של דברי דוד – "חטאתי לה'", ושל קבלת תשובתו השלמה של דוד, כפי שכתב האברבנאל. אכן, יש לדון אם ראוי לחשוף ילדים קטנים לפירושים כאלו; אולם אנו דנים כאן בחינוך מבוגרים, שעתידים לחנך את ילדי הדור הבא. בסוף דבריו, הרב טאו נשאל "כיצד עלינו ללמד ילדים תנ"ך". חוששני, שלאור תפיסתו של הרב טאו אין דרך שבה אפשר ללמד תנ"ך למבוגרים. אם אי אפשר ללמוד פשוטו של מקרא, להקשות קושיות ולתרץ תירוצים – כיצד אפשר בכלל ללמוד תנ"ך?!

חשוב גם לעמוד על הנזק החינוכי הנגרם מהעלמת חטאיהם של אישי התנ"ך. כשתלמידים קוראים את פרשת דוד ובת שבע, לדוגמה, ומתרשמים על פי פשוטו של מקרא שדוד חטא – הם עלולים להרגיש שמנסים לרמות אותם כאשר יסבירו להם שדוד כלל לא חטא. אם המורה שיצא מבית מדרשו של הרב טאו ילמד את תלמידיו שמכירת יוסף נעשתה מתוך רצון טהור להעלות ניצוצות קדושה ממצרים, ושדוד בא על בת שבע כדי להוליד ממנה את מלכותו, חוששני מאוד שחלק מתלמידים אלו, אם לא כולם, לא יקבלו את הפרשנות הזו. כידוע, קשה מאוד לתקן נזקים מן הסוג הזה.

מצוקתם של תלמידי "הר המור"

במהלך החוברת נפתח בפנינו פתח למצוקה שעומדת ברקע כתיבתה:

"תלמיד: וכי זאת הפעם הראשונה שבה אנו נתקלים בדברי כפירה?
"הרב: למעשה אתה טוען שאם אנחנו מתנגדים לכך אז אנחנו חלושי אופי... איזה חלושי אופי?! אתה לא יכול לעמוד בפני זה!... לתלמיד הממוצע, המגיע למכון מהישיבה בה למד כמה שנים, אין שום הגנה מול האמירות האלה. הוא לא יודע איך להתמודד איתן, הוא לא יודע איך להתנגד להן" (עמ' לג-לד).

יש כאן אמירה נכונה: תלמיד שלומד תנ"ך בגישתו של הרב טאו, ונוחת ישר למכון הוראה – נתקל בבעיה. מעולם לא הכינו אותו להתמודדות עם טיעונים שאינם ברוח היהדות, ואין לו כלים להתמודדות כזו. למרבה הצער, אין דרך אחרת להשיג תעודת הוראה במדינת ישראל. בהחלט אפשר להסכים לכך שהמצב הקיים, שבו אין אף מכון הוראה המתאים לקו של ישיבת "הר המור", אינו תקין. חבל שהטענה המובעת בחוברת איננה בתחום הזה, שכן עם טענה כזו היינו יכולים להסכים בקלות. חבל שבמקום לנסות לפתור את המצוקה, ולייסד מכון הוראה מתאים מתוך כבוד והערכה הדדיים, המצוקה הזו מתורגמת להתקפות קשות על שאר מכוני ההוראה.

בעזרת ה', נמשיך כולנו ללמוד וללמד תנ"ך, איש איש בדרכו, ומתוך כך נזכה להגדיל תורה ולהאדיר, וצדיק באמונתו יחיה.

תגובת הרב משה ליכטנשטיין - דף קשר 851, עלון שבות בוגרים י"ז

תגובתו של שוקי טיילור - דף קשר 855

תגובתו של הרב יואל בן נון - דף קשר 863, עלון שבות בוגרים י"ז

תגובתו של הרב מרדכי ברויאר - דף קשר 864, עלון שבות בוגרים י"ז

תגובתו של הרב אברהם שמאע - דף קשר 866, עלון שבות בוגרים י"ז

סיכומו של הרב משה ליכטנשטיין לדיון - עלון שבות בוגרים גיליון י"ז


[*] סיכום של שיחה שהעביר הרב בישיבה ביום שני, ר"ח שבט תשס"ב. סיכם: שאול ברט. הסיכום עבר את ביקורת הרב. המאמר פורסם גם בעלון שבות בוגרים י"ז .

[1] "צדיק באמונתו יחיה" – על היחס לביקורת המקרא, עיבוד שיחות שניתנו על ידי הרב צבי ישראל טאו שליט"א, עריכה: נתנאל בנימין אלישיב, ירושלים, חנוכה תשס"ב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)