לשעה ולדורות

שנו חכמים במסכת ראש השנה (טז ע"א):

אמר רבי אבהו: למה תוקעים בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (בבלי ראש השנה טז, ע"א).

במעשה העקדה מובאת ברכת ה' לאברהם בעקבות העיקה:

וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל, ויעלהו לעולה תחת בנו. ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה. ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים. ויאמר: בי נשבעתי נאם ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך. כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי. (בראשית כ"ב, יג-יח).

ונשאלת השאלה: מה טעם חזר הקב"ה על ברכתו לאברהם, והלוא זו נאמר לו כבר בהתגלות הראשונה (י"ב, ב-ג: "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה, ואברכה מברכיך, ומקללך אאר, ונברכו בך כל משפחות האדמה"). לכאורה, דווקא כאן היה מקום לברכת "שכרך הרבה מאד" (בראשית ט"ו, א) לתוספת ברכה על הברכה הראשונה?

על הפסוק :והנה איל אחר נאחז בסבך" דרשו חכמים:

מהו 'אחר'? אמר ר"י: אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות, ומסתבכין בצרות, וסופן ליגאל בקרנו של איל, שנאמר (זכריה ט', יד) "וה' אלקים בשופר יתקע" וגו' (בראשית רבה נו]

כדי להבין את עומק משמעות העקידה יש מקום לעמוד על נקודה נוספת.

"עשרה דורות מנח ועד אברהם". רק עשרה דורות חלפו מאז הכריז הקב"ה "קץ כל בשר בא לפני". המבול נסתיים, ותקווה חדשה נראתה באופק, אך לפתע נראה היה העולם כאילו חזר לימי המבול: מצב חסר תכלית ותוחלת: "אברהם העברי" - כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר.

כשם שנח היה איש האמונה הבודד, "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", הוא ואין אחר עמו, כך בדורו של אברהם: "כל העולם כולו מעבר אחד", והוא - איתן האזרחי - "מן העבר האחר".

חלומו של אברהם היה תיקון עולם במלכות שדי. הוא ידע היטב כי מדובר בתהליך היסטורי בן אלפי שנים, אך האמין, בכל לבבו ובכל נפשו, כי הוא וזרעו אחריו יוכלו להגשים חלום זה.

עם זאת, חרדה הייתה בלבו שמא אֵחֵר את המועד. שמא העולם נדון לכליה קודם הגשמתו של החלום. אכן, הקב"ה הבטיח לנח "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם... ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח', כא), "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (שם, ט', יא). ועם זאת, אין כל הבטחה שהעולם לא יפעיל את מנגנון ההרס העצמי שלו. אין כל ערובה לכך שלא יקום דור אנוכי שיבקש לנצל את כל אוצרות הטבע לתועלתו-שלו מבלי שיותיר דבר לדורות הבאים. אין ביטחון בכך שמאזן הטבע לא יופר, תוך כדי פגיעה בלתי הפיכה בשכבת האוזון המגנה על כדור הארץ, או שמי האוקיינוס יוצפו ברעלים המסכנים את האנושות כולה.

"ואברהם ושרה זקנים, באים בימים, חדל להיות לשרה ארח כנשים" (בראשית י"ח, יא). אברהם חשש שמא עקרותה של שרה אות וסימן הוא שאין תקווה לעולם, שחלומו - חלום שווא הוא.

והנה ימים באים, והתקווה נראית באופק. "וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה' לשרה כאשר דבר".

ההבטחה האלוקית, "כי ביצחק יקרא לך זרע" הולכת ומתממשת, חוזרת וניעורה במלוא עוצמתה. אברהם אבינו צופה פני עתיד. מן הסתם, נסובו השיחות בביתו על עתיד המשפחה.

אפילו אצל הגר, הופך העתיד הרחוק למשהו חשוב, חי וקיים בהווה: בעת מצוקתה, ניתנת לה ההבטחה: "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו, כי לגוי גדול אשימנו" (בראשית כ"א, יח).

ואז מגיע נסיון העקדה. "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה". הניסיון גדול, עצום, אך מעבר לו ניצבת משמעות גדולה הרבה יותר: ניפוץ החלום שנטווה משך ימים, חודשים ושנים, של כינון כנסת ישראל, של תקווה אנושית חדשה לעולם.

העקדה מציבה בפני אברהם את האפשרות שהחלום הגדול יימוג באחת וזכרו ירד לתהום הנשיה, כשהוא גורר עמו את אברהם, החולף כברק-אור בהיסטוריה האנושית, נראה לרגע קט, אך אינו מותיר אחריו רושם של ממש.

אברהם אבינו מקבל עליו את הדין. אין הוא בא בטרוניא כלפי שמיא, איה הבטחת "ואעשך לגוי גדול"? היכן היא ברכת "ואגדלה שמך והיה ברכה"?

אכן, "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי". טרם מספיק אברהם לעכל את משמעות ניפוצו של החלום, וכבר "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים, ויאמר: אברהם! אברהם!". אברהם אינו יודע את נפשו. בפיו רק מילה אחת, קריאת "הנני!". ותשובת הקב"ה בצדה: "ויאמר: אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".

אברהם אבינו מתבונן באיל הנעקד תחת בנו, ומבין שלא עתידו נעקד על גבי המזבח אלא ההווה.

מכאן ואילך משתנה התמונה. הקב"ה חוזר על הבטחתו: "כי ברך אברכך, והרבה ארבה את ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, וירש זרעך את שער אויביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמעת בקולי".

אברהם שב לחלום כמשכבר הימים. החרדה פגה, החששות נמוגו. מעכשיו, כך הוא בטוח, תתגשם ההבטחה שמבראשית: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".

במעשה העקידה יש לקח לדורות, מסר גדול: גם כאשר נראה שהחלומות, החזון והשאיפות מתנפצים אל סלעי המציאות, אין לומר נואש. בכוחם של יחידים לבנות עולמות, אם רק יאמינו בכוחם.

איני יודע אם היו הרבה דורות שהיו כה ספוגים בתחושה של חוסר אונים כדורנו אנו.

דור, שעבר את השואה הנוראה, "עם שרידי חרב"; דור שנאלץ לעמוד, זמן לא רב לאחר מכן, מעטים מול רבים, במלחמת השחרור ולחם לעצמאותו. דור, שגם אם זכה לראות בקום המדינה, לא בא אל המנוחה ואל הנחלה: מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת "שלום הגליל", מלחמת אבנים ובקבוקי תבערה, יום יום, שעה שעה.

לצד הסכנה הבטחונית, המלחמה מחוץ, מתרגשת ובאה אלינו הסכנה הרוחנית, המלחמה מבית. אחוז נישואי התערובת בעולם היהודי הולך וגובר, הילודה בקרב האוכלוסיה היהודית הולכת ומצטמצמת. חלקים רבים בחברה היהודית נוטים אחר תרבות ה"IN" הריקנית, אורח חיים ניהיליסטי. תרבות סיסמתה "אכול ושתה כי מחר נמות". תרבות נטולת מחוייבות, תרבות שהאחריות ממנה והלאה.

אין ספק: קל הרבה יותר לחיות בעולם שבו העתיד נראה ורוד, בטוח, אבל אנחנו אנשים קטעים, זעירי דמן חבריא, איננו מסתפקים בהגשמת החלום בעתיד הרחוק. אנו מבקשים כאן ועכשיו ש"יתגדל ויתקדש שמי רבה, בעלמא די ברכ כרעותיה, וימליך מלכותיה, בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל".

בשעה זו, מוטלת עלינו החובה לשאוף ולאחוז במידתו של אברהם אבינו, להאמין שבכוחם של יחידים לשנות פני עולם, לחלום וללחום על עולם מוסרי יותר, רוחני יותר, צודק יותר. עולם שבו "ידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".