05: גדעון, אבימלך ויפתח

  • הרב מנחם אלדר

גדעון, אבימלך ויפתח / מנחם אלדר

בפרקים הראשונים של ספר שופטים מסופר בסמיכות, כמעט ברצף, על שלושה אישים אשר קמו להושיע את ישראל - גדעון, אבימלך ויפתח. במאמר זה ננסה לשרטט את הביוגרפיה של כל גיבור; לאפיין את אישיותו; לבחון את תפקודו הצבאי, את יחסו לבני משפחתו ואת עמדתו ביחס לסוגיית השלטון בישראל; ולבסוף - להשוות בין הדמויות ופועלן.

גדעון

קורות חייו

גדעון, בנו של יואש אבי העזרי, התגורר בעיר עפרה, השוכנת במערבה של נחלת מנשה (שופטים ו, יא)[1]. משפחתו עסקה בשני ענפי החקלאות המרכזיים: גידול חטים ("חבט חטים בגת" - שם) וצאן ("הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגרן" - ו, לז).

הוא אמנם העיד על עצמו - "הנה אלפִּי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי" (ו, טו), אך יש להניח שמשפחתו היתה אמידה למדי ובעלת השפעה. זאת ניתן ללמוד מכך שיואש, אביו, הקדיש פר שור למזבח הבעל ושבעקבותיו גדעון, יחד עם עשרה אנשים מעבדיו, הרסו את המזבח. הריסתו גרמה למהומה רבה בעפרה, אך כשרצו אנשי עפרה להרוג את גדעון הצליח יואש לעצור בעדם בטוב שכלו, שנתמך ודאי בכוח השפעתו על אנשי העיר. אף צורת פנייתו של המלאך אליו בתואר "גיבור החיל"[2] יכולה ללמדנו על ייחוסו ונכבדותו.

זאת ועוד, זבח וצלמונע מלכי מדיין העידו על גדעון ועל אחיו "כמוך כמוהם אחד כתואר בני המלך" (ח, יח).

לקראת סוף הסיפור אודותיו אנו מתוודעים לפרטים ביוגרפיים נוספים, ובראשם - הנשים הרבות שלקח ואשר ילדו לו שבעים בנים (ח, ל), מיתר בכורו ועד ליותם צעיר הבנים. בנוסף לכך היתה לו פילגש בשכם, אשר ילדה לו את אבימלך (ח, לא).

גדעון מת בשיבה טובה ונקבר בקבר יואש אביו בעפרה (ח, לב).

אישיותו

הפסוק שפותח את תיאור קורותיו של גדעון - "וגדעון בנו חבט חטים בגת להניס מפני מדיין" - מסגיר שתיים מתכונותיו המרכזיות-: כוחניות ואנרגטיות, יחד עם הצבת אתגרים ודבקות במשימה.

אנרגטיות וכוחניות

עיון בפרקי ספר שופטים מלמד שאופיו הכוחני והאלים של גדעון, שאפשר ונרמז כבר בשורש שמו - גד"ע, מהווה בהם בריח תיכון.

בסיפור מזבח הבעל מרובים הפעלים המורים על כך-. גדעון הצטווה (ו, כה): "והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרת", וכן: "והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרת" (ו, כו). ובהמשך: "וישכימו אנשי העיר בבוקר והנה נותץ מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כרתה... ויאמרו אנשי העיר אל יואש הוצא בנך וימות כי נתץ את מזבח הבעל וכי כרת האשרה אשר עליו... ויאמר יואש... אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו" (ו, כח-לא). מרכיב זה מופיע גם במדרש השם שהמקרא דורש לשמו החדש - "ויקרא לו ביום ההוא ירבעל לאמור ירב בו הבעל כי נתץ את מזבחו" (ו, לב).

פעלים כאלו מופיעים תדיר גם בסיפור הקרב בעמק יזרעאל, המתואר בפרק ז'-: "ויהי כשמע גדעון את מספר החלום ואת שיברו, ויחץ את שלש מאות האיש שלשה ראשים" (טו-טז). ובהמשך - "ויבא גדעון ומאה איש אשר איתו... ויתקעו בשופרות ונפוץ הכדים אשר בידם... ויתקעו שלשת הראשים בשופרות וישברו הכדים... ויעמדו איש תחתיו סביב למחנה וירץ[3] כל המחנה" (יט-כא).

בסיפור המרדף אחרי זבח וצלמונע נקט גדעון באלימות מילולית בפנותו לשרי סוכות - "לכן בתת ה' את זבח ואת צלמונע בידי ודשתי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים" (ח, ז), ועל אנשי פנואל איים - "בשובי בשלום אתֹץ את המגדל הזה" (ח, ט). ואכן גדעון מימש את איומו - "ויקח את זקני העיר ואת קוצי המדבר ואת הברקנים... ואת מגדל פנואל נתץ, ויהרג את אנשי העיר" (ח, טז-יז). גדעון פקד על יתר בכורו - "קום הרֹג" (ח, כ) את זבח וצלמונע, אך יתר חשש, ולכן בסופו של דבר - "ויקם גדעון ויהרג את זבח ואת צלמונע ויקח את השהרונים אשר בצוארי גמליהם". גם לקיחת השהרונים מלמדת על כוחניות לשמה, ואולי אף מטילה צל על הריגת זבח וצלמונע, שכן מסתבר שההריגה אינה לצרכי מלחמה בלבד אלא גם למטרות שוד.

הצבת אתגרים ודבקות במשימה

גדעון הציב לעצמו אתגרים לא קלים, דבק במטרות שהוצבו בפניו ועשה כל מאמץ לבצען ללא פשרות.

בפתיחה לסיפור נאמר - "מפני מדיין עשו להם בני ישראל את המנהרות אשר בהרים ואת המערות ואת המצדות. והיה אם זרע ישראל ועלה מדיין ועמלק ובני קדם ועלו עליו" (ו, ב-ג). המקרא מספר לנו שישראל נטשו את ישוביהם החקלאיים למקומות מסתור בהרים, מפאת הלחץ המדייני, אך גדעון לא היה מוכן לנטוש את עפרה או את עיסוקו החקלאי. כנגד זה הוא מצא מקום מסתור, שם יכול היה לחבוט את החטים ללא חשש משוד מדייני.

גדעון אף לא חמק מן הציווי לנתץ את מזבח הבעל אשר לאביו בעפרה, למרות שזו פעולה מסוכנת ביותר, וכפי שמעיד המקרא - "ויהי כאשר ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם ויעש לילה" (ו, כז).

הוא עמד בראש שלש מאות לוחמיו כנגד מחנה מדייני, אשר לו ולגמליו אין מספר, כחול שעל שפת הים לרוב (ו, ה; ז, יב). גדעון אף לא הרפה לאחר קרב ההכרעה הגדול, שנערך באותו לילה, אלא המשיך במרדף אחרי זבח וצלמונע לעומק השטח שממזרח לירדן עד לקרקור, על אף שחייליו "עייפים ורודפים"[4].

גדעון לא ויתר לאנשי סוכות ופנואל, אשר סירבו לתת לו ככרות לחם, ובחזרתו מקרקור הצליח להשיג את שמותיהם של זקני סוכות ושריה באמצעות נער שלכד (ח, יד).

היראה

בראשית הסיפור מתוארת, כאמור, אווירת הפחד והיראה שהמדיינים משליטים בארץ, הגורמת לבני ישראל להסתתר במנהרות אשר בהרים, במערות ובמצדות. פתיחה זו מלמדת על הבאות: אחד הנושאים המרכזיים המטופלים בסיפורי גדעון הוא החרדה והיראה, וההתמודדות עמן[5].

מסתבר שאפילו גדעון נלכד ברשתה של היראה: "וירא גדעון כי מלאך ה' הוא ויאמר גדעון אהה ה' אלהים כי על כן ראיתי מלאך ה' פנים אל פנים. ויאמר לו ה' שלום לך אל תירא לא תמות" (ו, כב-כג). הפחד הנגרם מראיית מלאך פנים אל פנים גרם לגדעון לאבד את שיקול הדעת, והובילו למסקנה הלא הגיונית לפיה הוא עומד למות[6].

גם בסיפור מזבח הבעל ניכרים סימני הפחד, שהרי הריסתו מתבצעת בלילה דווקא: "ויהי כאשר ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם ויעש לילה". כך אף בקרב הגדול כנגד המדיינים, שם הקדים ה' ואמר לו: "קום רד במחנה כי נתתיו בידך. ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופורה נערך אל המחנה... וירד הוא ופורה נערו".

לתחושת הפחד של גדעון ניתן להציע הסבר פשוט. נחזור למפגש בין המלאך לגדעון, שבו פנה המלאך לגדעון בלשון ברכה - "ה' עמך גיבור החיל". גדעון הגיב בכעס - "ויש ה' עמנו?! ולמה מצאתנו כל זאת ואיה נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמור הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדיין". גדעון, כאדם בעל תודעה היסטורית עמוקה, כאב את מצב עמו בהווה. מסקנתו הייתה שה' עזב את עמו, ונתנם ביד מדיין. נראה, אפוא, שהרגשתו שה' נטש את עמו ערערה את בטחונו העצמי, והיא זו שנטעה בליבו את תחושות הפחד והחרדה.

כדי שיוכל להנהיג את ישראל, גדעון היה חייב להתמודד עם חרדותיו. היה עליו לעבור מסע נפשי, במסגרתו יפנים את נוכחות ה' עמו, ובמקביל יצטרך לעמוד במבחנים שההצלחה בהם תהיה תלויה בכך-. על שאלתו "במה אושיע את ישראל", הוא נענה- "ויאמר אליו ה' כי אהיה עמך". תודעה זו - לא רק שעתידה היא לשחרר את גדעון ממפחדיו, אלא גם תאפשר לתכונותיו האנרגטיות והאלימות לצאת מן הכוח אל הפועל. יתכן שהמלאך רמז לכך בדבריו הראשונים לגדעון - "ה' עמך גיבור החיל"-, דהיינו: אם תודעת הימצאותו של ה' עמך תשכון בלבבך, אזי תוכל לעשות מעשי גבורה ויהיה ראוי לקרוא לך גיבור חיל.

התחנה הראשונה במסע הייתה האות שגדעון ביקש מן המלאך, כהוכחה לכך שמלאך ה' דיבר עמו (ו, יז). לאחר הקרבתו הניסית של הקורבן והעלמות המלאך אמר גדעון - "על כן ראיתי מלאך ה' פנים אל פנים". תודעה זו היא שאפשרה לגדעון להסתכן ולהרוס את מזבח הבעל אשר לאביו. אמנם הוא טרם היה משוחרר לחלוטין מן היראה, ולכן הוא ניתץ את המזבח בלילה ולא ביום.

הצלתו של גדעון בידי אביו מידם של בני העיר ודאי חיזקה את תחושתו שה' עמו, ומכוחה גייס את עמו למלחמה במדיין - "ורוח ה' לבשה את גדעון ויתקע בשופר ויזעק אביעזר אחריו... ומלאכים שלח באשר ובזבֻלון..." (ו, לג-לה).

גדעון חש שתודעת "ה' עמך" השוכנת בלבו אינה חזקה דיה בשביל השלב הבא - "ויאמר גדעון אל האלהים אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת, הנה אנכי מציג גִזת הצמר בגֹרן... אל יחר אפך בי ואדברה אך הפעם אנסה נא רק הפעם בגִזה" (ו, לו-לט).

לאחר התממשותם של אותות גיזת הצמר בגורן, יכול היה גדעון לעבור לשלב הבא - ההיערכות למלחמה. בשלב זה תודעת "ה' עמך" צריכה להיות במלוא עוזה, ולכן ה' פנה לגדעון ואמר לו - "קום רד במחנה כי נתתיו בידך ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופֻרה נערך אל המחנה" (ו, י).

שמיעת חלומו של המדייני ושברו (ז, טו) העצימה את תודעת "ה' עמך" של גדעון, וגרמה לו להשתחוות. בכך ביטא גדעון את תחושתו בדבר קיומה של נוכחות אלוקית בשדה הקרב. מכאן אף עליית המורל, והכרזתו בחוזרו למחנה ישראל - "קומו כי נתן ה' בידכם את מחנה מדיין" (טו).

חשוב לציין, שתודעת "ה' עמך", אשר שחררה את גדעון מפחדיו ואפשרה לו להביא לידי ביטוי את אופיו האלים, גם אחראית לכך שהפעולות האלימות ישרתו למעשה מטרות חיוביות: גדעון שהרס את מזבח הבעל, הצטווה לבנות מזבח לה' על ראש המעוז, ולהעלות עולה לה' בעצי האשרה אשר כרת. גם ניפוץ הכדים וחצית צבאו לשלשה ראשים שירתו את צרכיו הצבאיים, אשר היו חיוביים.

אלא, שביטחונו של גדעון והשתחררותו מפחדים גרמו לו, בסופו של דבר, להיכשל. בעוברו את הירדן, לאחר שמאה ועשרים אלף מדיינים חוסלו בעבר הירדן המערבי והסכנה המדיינית חלפה, גדעון החליט להמשיך בלחימה ולרדוף אחרי זבח וצלמונע מלכי מדיין. זוהי, למעשה, נקודת השבר באישיותו של גדעון.

מתוך דבריו לאנשי סוכות ופנואל מתברר שגדעון היה עסוק בטיפוח אישיותו - "ויאמר לאנשי סֻכּות ... ואנֹכי רֹדף אחרי זבח וצלמונע מלכי מדיין" (ח, ה); "ויאמר גם לאנשי פנואל לאמר בשובי בשלום אתֹץ את המגדל הזה" (ח, ט); "ויבא אל אנשי סכות ויאמר הנה זבח וצלמונע אשר חרפתם אותי לאמר הכף זבח וצלמונע עתה בידך כי ניתן לאנשיך היעפים לחם" (ח, טו). מסע העונשין שעמד גדעון לבצע לא נגזר מן העובדה שאנשי סוכות ופנואל לא נחלצו לעזרת אחיהם, אלא בגלל שחירפו את גדעון.

גדעון השתחרר לחלוטין מפחדיו, אך נראה שתודעת "ה' עמך" נשכחה. מצב זה הוליד עיוותים מוסריים: גדעון פיתח דפוס התנהגות אלים וגס, שלא נותב לאפיקים חיוביים. הוא נקט באלימות מילולית ופיזית כנגד אנשי פנואל וסוכות, וממושיע ישראל הוא הפך לאויבו. מנגד, הוא העיד על עצמו - "לו החייתם אותם (אחיו בני אמו) לא הרגתי אתכם (זבח וצלמונע)". הוא מתאכזר אל ישראל, אך מרחם בכח על מלכי מדיין!

גדעון כמצביא

משימתו של גדעון הייתה התמודדות מול מחנה מדייני עצום, שלו ולגמליו אין מספר, ואשר הפחיד את הצד הישראלי עד כדי מנוסה ושיתוק. אלא שמספר הלוחמים אשר עמדו לרשותו של גדעון היה מזערי - שלוש מאות איש בלבד (בעוד שיחידה צבאית בסיסית בתקופת המקרא מונה כשש מאות איש!).

גדעון נאלץ לפתח אסטרטגיה של לוחמה פסיכולוגית. האימה והפחד שהמחנה המדייני יוצר צריכה להיות מושלכת עליו בחזרה, כבומרנג. אימה זו תביא להתמוטטות המחנה המדייני רב הלוחמים. כשהאימה תאחז בחלק מן המחנה אי אפשר יהיה לעוצרה, מפאת הריבוי המספרי העצום, והיא תתפשט בכל המחנה.

הטקטיקה שבה נוקט גדעון מורכבת ממספר מרכיבים:

א. פיצול כוחותיו לשלשה ראשים ע"מ להעמידם סביב מחנה מדיין, בכדי ליצור רושם שמדובר בצבא גדול ולהגדיל את הבהלה.

ב. הגעה אל האויב בחסות החשיכה שתסתיר את צבאו הקטן ותגדיל את המהומה במחנה המדייני.

ג. התחלת הפעולה - ב"ראש האשמֹרת התיכונה, אך הקם הקימו את השֹמרים". שליש מן הלילה כבר עבר, והמחנה המדייני עוד היה שקוע בשינה. השומרים שסיימו את משמרתם נרדמו מיד, והשומרים החדשים עדיין היו מטושטשים מן השינה, ולא הספיקו להתרגל לשקט ולחושך.

ד. התקיעה בשלוש מאות השופרות נועדה להטעות את המדיינים ביחס לגודלו האמיתי של צבא גדעון, שהרי גדעון אסף שלש מאות שופרות מתוך המחנה שהיו בו שלשים ושנים אלף איש (ז, ח). מאחר שהשופר משמש את מפקדי הכוחות (שופטים ג, כז וכן בשמואל ב ב, כח), הרי שבעת התקיעה בשלוש מאות השופרות סברו המדיינים שכוח עצום של אלפי חיילים ישראלים הצליח להגיע למחנה מבלי להתגלות. מלבד ההטעיה שיוצר גדעון הרי שהתקיעה בשופרות אמורה להעיר בבעתה את המחנה המדייני שישן את שנת הלילה.

ה. החזקת הלפידים אמורה להטעות את המדיינים ביחס לגודלו האמיתי של צבא גדעון שהרי דרכו של עולם שלא כל חייל אוחז בלפיד. ההחזקה בלפידים אמורה גם להטיל מורא ופחד על חיילי מדיין המתעוררים משנתם.

ו. ניפוץ הכדים אמור להפחיד את חיילי מדיין המתעוררים מקול הנפץ.

במהלכיו הטקטיים מתגלה גדעון כמצביא צבאי בעל תחבולות וערמומי. גדעון ניחן ביכולת מנהיגותית מיוחדת, שמכוחה נמשכים אחריו שלש מאות איש אל מחנה מדיין האימתני, מצוידים בלפידים ובשופרות, ללא כלי נשק אחרים, וקוראים "חרב לה' ולגדעון".

גדעון כמנהיג מקפיד לתת דוגמא אישית לאנשיו - "ויאמר אלהם ממני תראו וכן תעשו... והיה כאשר אעשה כן תעשון" (ז, יז).

מנהיגות, שלטון ושררה

כאשר ה' פונה אל גדעון ואומר לו - "לך בכֹחך זה והושעת את ישראל" מגיב גדעון בצניעות ובענווה[7]: "במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי". גדעון מבין את גודל המשימה וחש שהוא אינו ראוי לתפקיד, אולם בהמשך מסתבר אחרת:

"וַיִּלְכְּדוּ (אנשי אפרים) שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן... וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ... וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר. בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן... וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה (ז, כה - ח, ד).

לא ענוותנות וצניעות בפנינו, אלא ערמומיות של פוליטיקאי שמודע לסכנה הגדולה המאיימת עליו מצידו של השבט הגדול והחזק בסביבה. האירוע המתואר מתרחש בעבר הירדן המזרחי ומטרתו מתוארת בפסוקים - "ואנכי רדף אחרי זבח וצלמונע מלכי מדיין" - גדעון רוצה ללכוד את שני מלכי מדיין. עוללותיו תהיינה טובות מאלו של אפרים, אלא שדבריו אליהם נאמרו בכדי להפיס את דעתם ולהשיב להם כביכול את כבודם האבוד, שלא יפריעו לו במשימתו האישית.

נשאלת השאלה מדוע גדעון אכן רודף אחרי זבח וצלמונע, והרי הוא אינו מתכוון להרגם? מדוע הוא אינו מפסיק את המרדף, והרי עיקרו של הכוח המדייני חוסל?

מסתבר שמטרתו היא ביסוס מעמדו כמנהיג, וכפי שאומרים לו זבח וצלמונע: "קום אתה ופגע בנו כי כאיש גבורתו" - מן הראוי שמלך יילכד וייהרג בידי אדם השווה לו במעמדו. מהלך זה מוכתר בהצלחה, שהרי לאחר הריגת זבח וצלמונע נאמר "ויאמרו איש ישראל אל גדעון משֹל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדיין". איש ישראל מבקש מגדעון להקים שושלת מלוכה.

אך תגובת גדעון מפתיעה לא פחות - "לא אמשל אני בכם ולא ימשול בני בכם ה' ימשול בכם". גדעון מבטא השקפת עולם דתית קיצונית השוללת את השתררותם של אנשים על אנשים אחרים. השלטון והמלוכה נתפשות כמערכות המתנגשות בשלטונו של ה' על עמו. העם חייב להיות משועבד ישירות לאל ולקיים את חוקיו ומצוותיו ולא להיות משועבד לגורם אנושי כלשהו, גם אם בטחונו נפגע.

דומה שאופיו הערמומי של גדעון שוב בא לידי ביטוי בדבריו הצדקניים, שהרי בפועל גדעון עושה הכל על מנת למשול ולמלוך. עדות ראשונה וברורה לכך מצינו בדברי מלכי מדיין, האומרים: "כמוך כמוהם אחד כתואר בני המלך" (ח,יח). לאחר מכן מנסה גדעון לחנוך את יתר בכורו ולהופכו למעין יורש עצר באמצעות הריגת זבח וצלמונע. עשיית האפוד מן השלל המדייני בעפרה, והפיכתה למוקד דתי של עליה לרגל ("ויזנו כל ישראל אחריו") מזכירים את מנהג השליטים בעת הקדומה לבנות בעיר הבירה מקדש על מנת להעניק לשלטונם גיבוי רוחני. שבעים בניו יוצאי ירכו מרמזים לכינונה של מועצה שלטונית שמסומלת במספר שבעים. ריבוי נשותיו כמנהג המלכים בעת הקדומה, ושם בן פילגשו אשר משכם - אבימלך, מרמזים כאלף עדים על רצונו לשלוט ולמשול. ייתכן שגדעון חשש לומר את הדברים במפורש מחשש להתנגדות אפרתית, ולכן באופן רשמי התנער מקבלת השלטון, אך בפועל ברור שרצה בו.

יחסו של גדעון למשפחתו

גדעון מצטווה להרוס את מזבח הבעל אשר לאביו ולמרות זאת אביו טורח להצילו מידי בני העיר. מערכת היחסים ביניהם היתה כה טובה שאביו אף מסנגר עליו. קרבתו של גדעון לאחיו בני אימו גורמת לו לשנות את תוכניתו ולהוציא להורג את זבח וצלמונע. סיפור גדעון מסתיים באווירה משפחתית ומפויסת - "ולגדעון היו שבעים בנים יוצאי ירכו כי נשים רבות היו לו", תוך הדגשה שגדעון נקבר בקבר יואש בעפרה אבי העזרי.

אבימלך

קורות חייו

אבימלך היה בן פילגשו של גדעון. הוא נולד בשכם ושם חי יחד עם אימו ואחים נוספים, ככל הנראה במנותק משאר שבעים בני גדעון, אשר גרו בעפרה. מציאות זו -יצרה נתק רגשי בין אבימלך לשאר אחיו בני גדעון. ייתכן שמגוריו בעיר מרכזית כשכם, ורגשי תסכול ביחס לאחיו - שהרכיבו בלעדיו גוף שלטוני בעפרה, גרמו לו לרצות לתפוס את השלטון.

אבימלך מציג אלטרנטיבה שלטונית בפני בעלי שכם באמצעות אחיו בני אמו: "מה טוב לכם המשֹל שבעים איש כל בני יֻרבעל אם מְשֹל בכם איש אחד" (ט, ב). מול שלטון מעין-דמוקרטי, המושתת על מאזן יחסי כוחות המיוצגים ע"י שבעים בני ירבעל, מציע אבימלך שלטון יחיד שאמור להיות איכותי ויעיל, שאינו צריך להתמודד עם מחלוקות פנימיות ויישובן אלא יעסוק אך ורק בבעיות האמיתיות של החברה.

אבימלך אינו רואה בשלטון אמצעי לשירות הציבור אלא תפקיד שיש בו רק שררה, המעניק זכויות לשליט, ושהזוכה בו צריך לגמול לאלו שסייעו לו לזכות בו. כפי שהוא אומר לבעלי שכם - "וזכרתם כי עצמכם ובשרכם אני"[8]. זוהי הסיבה שבגללה תומכים בו בעלי שכם - "ויט לִבָּם אחרי אבימלך כי אמרו אחינו הוא".

יותם בקללתו ממשיל את אבימלך לאטד האומר לעצים המחפשים מלך - "בֹּאוּ חסו בְצִלי". הוא אינו מוכן לעקור ממקומו ולנוע "על העצים", כפי שחושבים העצים האחרים, והדבר היחיד שהוא מוכן להעניק לכלל העצים הינו צילו בלבד.

אישיותו

תודעה לאומית

אבימלך מנותק מן ההוויה הדתית הישראלית ששררה בתקופת גדעון. הוא כורת ברית עם כנענים צאצאי חמור אבי שכם[9] (ט, כח), כאשר תפיסתו את השלטון והמלכתו נגועים בעבודת הבעל המקומית - "ויתנו לו שבעים כסף מבית בעל ברית וישכר בהם אבימלך אנשים ריקים ופחזים" (ט, ד), "ויֵאָספו כל בעלי שכם וכל בית מלוא וילכו וימליכו את אבימלך למלך עם אֵלון מֻצב אשר בשכם" (ט, ו).

מפאסיביות לנקיטת יוזמה

לאחר שלש שנות שררה בוגדים בעלי שכם באבימלך - "וישימו לו בעלי שכם מְאָרְבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבֹר עליהם בדרך ויֻגד לאבימלך" (ט, כה). תפקידו המרכזי של השלטון לדאוג לביטחון התושבים, ובעלי שכם במעשיהם מרוקנים את שלטונו של אבימלך מכל תוכן, ומחזירים אותנו למציאות הקשה המתוארת בשירת דבורה - "בימי יעל חדלו ארחות, והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות". אבימלך יודע על כך ואינו נוקף אצבע.

הפאסיביות וחוסר היוזמה בהתנהגותו של אבימלך נמשכים בפרשת געל בן עבד: הלה מגיע לשכם, מתרועע עם אדוניה, ובעת חגיגת ההילולים האלילית בבית אלוהיהם - מתסיס את העיר נגד אבימלך. זבול שר העיר מדווח על כך לאבימלך היושב בתרמה, ונותן לו הוראות מדויקות על הצעדים הצבאיים שיש לנקוט. זאת, במקום שאבימלך יפקוד על זבול, ללמדך שאבימלך לא יוזם דבר.

מנקודה זו חל שינוי הדרגתי בהתנהגותו של אבימלך, והוא מתחיל לפעול: "ויקם אבימלך וכל העם אשר עמו לילה ויארבו על שכם ארבעה ראשים... ויצא געל לפני בעלי שכם וילחם באבימלך, וירדפהו אבימלך וינס מפניו ויפלו חללים רבים עד פתח השער" (ט, לד-מ). בשלב זה, בניגוד לדברי זבול - "ופשטת על העיר" מסתפק אבימלך במרדף עד פתח השער בלבד.

אך בהמשך מגלה אבימלך יוזמה, ללא שהות וללא קבלת הוראות מפקידו זבול. הוא מנצל את ההזדמנות, שנוצרה עם יציאת העם מן העיר מוקפת החומה לשדה החשוף והלא מוגן, ותוקף אותם.

אך מעבר ליוזמה מתגלה כאן תכונה נוספת באופיו, עליה נעמוד בסעיף הבא.

כוחניות ואנרגטיות

"ויקח את העם ויחצם לשלשה ראשים ויארֹב בשדה וירא והנה העם יֹצא מן העיר ויקם עליהם ויכם... ואבימלך נלחם בעיר כל היום ההוא וילכד את העיר, ואת העם אשר בה הרג, ויתץ את העיר ויזרעה מלח" (ט, מג-מה).

זוהי התפרצות אדירה של אלימות ואנרגטיות, המודגשת באמצעות אחד עשר פעלים המיוחסים לאבימלך במסגרת מצומצמת של שני פסוקים - ויקח, ויחצם, ויארב, וירא, ויקח, ויכם, נלחם, וילכד, הרג, ויתוץ, ויזרעה.

לאופיו האלים והאכזרי התוודענו אף לפני כן - "ויבא בית אביו עפרתה ויהרוג את אחיו בני ירובעל שבעים איש על אבן אחת" (ט, ב). אחיו הצעיר יותם ניצל מן הטבח כי נחבא ונאלץ לברוח מפני אבימלך אחיו בארה לאחר השמעת דבריו על הר גריזים (ט, כא).

אבימלך מחזיר אותנו למציאות הפחד והמנוסה ששררה בתקופת הלחץ המדייני (ו, ב).

אויבי אבימלך, בעלי שכם, שומעים על הנעשה בשכם, ומחליטים להתבצר בצריח בית אל ברית. התבצרותם בצריח אינה מרתיעה את אבימלך. אדרבא, היא רק מגבירה את רצונו להלחם: "ויעל אבימלך הר צלמון... ויקח אבימלך את הקרדומות בידו ויכרֹת שׂוכת עצים וישאה, וישם על שכמו, ויאמר אל העם אשר עמו מה ראיתם עשיתי מהרו עשו כמוני" (ט, מח). אבימלך שש לפעלתנות וללחימה, ולפיכך הוא מבצע פעולות שאינן יאות למפקדים או לשרים, כאלו הנעשות בידי חיילים פשוטים. המקרא מתאר זאת ברשימת פעלים "בזבזנית": "ויקח את הקרדומות... ויכרת... וישאה... וישם על שכמו", וזאת בכדי להדגיש את המהפך שחל בהתנהגותו.

מהפך זה העלה אל פני השטח את הצדדים האכזריים האלימים הידועים באישיותו: הוא הורג את העם אשר בשכם, על אף שהעם אינו מעורב בסכסוך שבין אבימלך לבעלי שכם וגעל בן עבד[10]. הוא מנתץ את העיר וזורעה מלח[11], על מנת שלא תוכל להפיק תוצרת חקלאית. הוא כורת עצים על מנת לשרוף את הצריח בבית אל ברית. כריתת עצים לצורכי מלחמה נתפשת במקרא כמעשה השחתה חמור (דברים כ, יט-כ). הצתת הצריח והריגתם של אלף איש ואישה אף הם מדגישים את אכזריותו. לאחר חיסולם של בעלי מגדל שכם פונה אבימלך לתבץ, חונה עליה ולוכדה. המקרא לא מסביר מדוע החליט אבימלך להילחם בתבץ, אך ייתכן שפרץ האלימות עולה על גדותיו ולאבימלך אין שליטה על מעשיו. "ויבא אבימלך עד המגדל[12], וילחם בו, ויגש עד פתח המגדל לשָׂרפו באש" - אבימלך נלחם כלוחם קרבי בקו הראשון.

אבימלך כמצביא

עדות ראשונה ליכולתו הצבאית אנו מוצאים בדברי זבול האומר לאבימלך - "ועשית לו (לגעל) כאשר תמצא ידך", דהיינו, כפי שאתה יכול ויודע לעשות.

אבימלך מפצל את צבאו לארבעה ראשים על מנת להגביר את יעילות צבאו, אורב לשכם כל הלילה ויוצא להתקפה עם אור ראשון. ביום המחרת הוא מפצל את צבאו לשלשה ראשים, כאשר הוא עצמו עומד בראש הכוח המבצע את המשימה המסוכנת והקשה של לכידת שכם.

אין מבצר העומד בפני אבימלך, המפתח תורת לחימה שעיקרה - העלאתו של המבצר באש על יושביו.

אין ספק שאבימלך ניחן ביכולת מנהיגותית - הוא נוטל על עצמו את המשימות המסוכנות ביותר כמו כיבוש שכם והניסיון להצית בעצמו את מגדל העז שבתבץ. הוא אף נותן דוגמא אישית לחייליו - "מה ראיתם עשיתי מהרו ועשו כמוני".

כגיבור צבא כבודו הגברי חשוב לו ביותר, ולכן לאחר שאישה השליכה פלח רכב על גולגלתו, הוא פוקד על נערו - "שלֹף חרבך ומותתני פן יאמרו לי אשה הרגתהו".

בין גדעון לאבימלך

לאור האמור עד כה, ניתן להצביע על כמה נקודות דמיון בין גדעון ובין בנו אבימלך. מבחינה טקטית, שניהם נקטו בדרך של לחימת לילה, פיצול הצבא לכמה ראשים, ושימוש בכוחה של האש. לצד זאת, שניהם העניקו דוגמא אישית לחייליהם, ונטלו חלק פעיל בקרב עצמו.

בד בבד, ניתן להבחין בכמה הבדלים בולטים בהתנהגותם של השניים:

א. היחס לעבודת הבעל - גדעון נלחם בבעל[13], ומסיבה זו גם נקרא שמו ירבעל. לעומתו אבימלך מקבל מבעלי שכם שבעים כסף מבית בעל ברית, על מנת לשכור ריקים ופוחזים להרוג את אחיו. כמו כן, המלכתו מתבצעת ליד אלון מוצב אשר בשכם, דבר המרמז על הפן האלילי שהיה בהמלכה.

ב. אלימות ואכזריות - הן גדעון והן אבימלך היו בעלי נטייה לאלימות, אך אצל אבימלך מדובר באלימות קשה במיוחד. גדעון, בתחילה, נוקט באלימות חיובית: חובט חטים בגת, הורס את מזבח הבעל, כורת את האשרה ומנפץ כדים במלחמה כנגד מדיין. אבימלך, לעומתו, נוקט באלימות מחרידה מהרגע הראשון: הריגת שבעים אחיו על אבן אחת, השמדת תושבי שכם וזריעת העיר במלח, הבערת מגדל שכם, ועריכת מצור על תבץ ללא שום סיבה הנראית לעין.

ג. היחס לתפקיד המושיע ולשלטון - גדעון מבין את גודל התפקיד. בתחילה הוא מנסה אמנם להתחמק, אך כשהוא מקבל את התפקיד הוא ממלא אותו בנאמנות עד כדי חירוף נפשו, כפי שאומר זאת יותם: "אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד ויצל אתכם מיד מדיין". לאחר הישועה מבקשים מגדעון להקים שושלת שלטונית אך הוא מסרב בטענה שה' הוא הראוי למשול על עמו[14]. זאת אף כי בפועל הוא נוקט בצעדים המלמדים על רצונו להשליט את משפחתו על עם ישראל בצורת שלטון כלשהי.

אבימלך, לעומתו, הינו אדם תאב שלטון, שאינו מוכן להקריב מעצמו לטובת הציבור, כדוגמת האטד במשל יותם. במקום שיגן על ישראל נוצר הרושם שהם צריכים דווקא להתגונן מפניו.

ד. גדעון מביא טוב לכל ישראל: "ככל הטובה שעשה לישראל" (ח, לה), ואילו אבימלך מביא טובה לקבוצת בעלי שכם: "מה טוב לכם".

ה. גדעון נותר ביחסים טובים עם אביו, ואילו אבימלך מוצג כמי שהרע לאביו (ט, נו).

ו. גדעון מת בשיבה טובה ואילו אבימלך נהרג בקרב בתבץ.

ז. ה' מחזק את גדעון: "ואחר תחזקנה ידיך" (ז, יא), ואילו אבימלך מחוזק ע"י בעלי שכם: "חזקו את ידיו להרג את אחיו" (ט, כד).

ח. ה' פוקד על גדעון: "ויאמר אליו ה' קום רד במחנה", ואילו אבימלך צריך להיות מופעל ע"י זבול שר העיר: "ועתה קום לילה אתה והעם" (ט, לב).

יפתח הגלעדי

יפתח נולד לגלעד מאישה זונה. הוא גורש מבית אביו ע"י בני אשת גלעד וזקני גלעד, ששנאוהו בשל מוצאו, וברח מפניהם לארץ טוב, שם התלקטו סביבו אנשים ריקים.

אישיותו

יושר אישי

כשזקני גלעד פונים אליו לעזרה, בצר להם, בשל מלחמתם עם בני עמון, ומציעים לו להיות להם לקצין ולהילחם בבני עמון, הוא מזכיר להם את שעשו לו. זקני גלעד נאלצים להציע לו הצעה נדיבה יותר - "ונלחמת בבני עמון והיית לנו לראש לכל ישבי גלעד" (יא, ח).

זקני גלעד אינם מבהירים לחלוטין את כוונתם - האם המלחמה בבני עמון היא תנאי להיותו "ראש לכל יושבי גלעד"? ומה יקרה אם יילחם בבני עמון ולא ינצח? האם נתממש התנאי להיותו ראש לכל יושבי גלעד?

יפתח מפגין כאן יושר אישי - "ויאמר יפתח אל זקני גלעד אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש". יפתח מבהיר שהניצחון הצבאי הוא התנאי להיותו ראש לכל יושבי גלעד, ואין הוא מנצל את מצבם הקשה בכדי לזכות בשלטון במחיר נמוך.

מהר מאד מתברר שבעיני העם יפתח נחשב למנהיג עוד לפני שהוכיח את עצמו - "וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין" (יא, יא).

יושרו האישי של יפתח עולה שוב בדבריו אל מלך עמון, שהרי אם יצליח לשכנע את המלך להימנע ממלחמה - לא יתממש, לכאורה, התנאי שיפתח עצמו הציב בפני זקני גלעד להתמנותו לראש ליושבי הגלעד.

תודעה לאומית וכושר נאום

בנאומו למלך בני עמון מתגלה יפתח כבעל יכולת רטורית מרשימה. נאומו מעיד על היותו בעל תודעה היסטורית מפותחת, הבקיא בקורות עמו בעת מסעם לא"י שלש מאות שנה קודם לכן. יפתח רומז בנאומו למלך בני עמון שיימנע ממלחמה, על מנת שלא יהיה גורלו כגורל מלך האמורי שסרב להענות לבקשתו של משה, יצא להילחם בבני ישראל ואיבד בכך את ארצו.

הניצחון ושברו

לפני היציאה למלחמה נודר יפתח נדר - "אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עלה" (יא, ל-לא). ליפתח עניין אישי בניצחון על עמון, וייתכן שזה המניע לנדר כזה, שבמסגרתו הוא מוכן לשלם מחיר אישי בדמות היוצא מדלתי ביתו לקראתו, שיועלה לעולה[15]. כאן נחשף צד אפל באישיותו, שהרי משמעות המשפט - "אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי" מתייחסת לאדם בעל מודעות היוצא לקראתו. יפתח נודר להעלות אדם לעולה אם ינצח את בני עמון! יתירה מזו - מדובר באדם השמח בשובו בשלום של יפתח ויוצא לקראתו, ודווקא הוא זה אשר יועלה לעולה.

לאחר הניצחון על בני עמון חוזר יפתח לביתו שבמצפה - "והנה בתו יוצאת לקראתו בתֻפים ובמחֹלות ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת". מימוש הנדר שנדר על מנת "לשחד" כביכול את ה' למסור את בני עמון בידיו, בכדי שיזכה בשלטון, מביא לתוצאה הפוכה לחלוטין: סתימת הגולל על מלכותו העתידית של יפתח, שהרי אין לו צאצאים אחרים מלבדה.

תגובתו של יפתח קשה - "ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעכרי ואנכי פציתי[16] פי אל ה' ולא אוכל לשוב" (יא, לה)[17].

יפתח ראה במלחמה אמצעי להשגת שלטון. מרגע שהוברר שדבר זה לא יתממש, הרי שאין בפנינו ניצחון על בני עמון, אלא מפלה שבתו כפתה עליו בצאתה לקראתו.

בתו אמנם מבטלת את עניינה האישי ("עשה לי כאשר יצא מפיך") בפני העניין הגדול יותר - "אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך מבני עמון". בדבריה אלו היא מעודדת את אביה לא להתחמק מן הנדר, ומגלה אף היא, כאביה, יושר אישי נעלה.

לאחר דבריה הנמלצים, היא מבקשת - "יֵעשה לי הדבר הזה הרפה ממני שנים חדשים ואלכה וירדתי על ההרים". יפתח מגיב בתגובה מילולית חיוורת - "לכי", ונדמה כי לאחר שנתבררה התוצאה האיומה של פציית פיו בנדרו איבד, כביכול, יפתח את כוח דיבורו.

נראה שהעלאתה לעולה היא נקודת השבר בהתנהגותו המוסרית של יפתח, שלאחריה תימשך התדרדרותו המוסרית ביתר עוז. כאשר הוא שוטח את טענותיו בפני בני אפרים המריבים איתו, על כך שלא קרא להם ללכת עימו למלחמה בבני עמון, הוא מסיים בשאלה - "ולמה עליתם אלי היום הזה להלחם בי" (יב, ג), ומיד אחר כך - "ויקבץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפרים". יפתח לא משתמש כאן בכישרון הרטורי שלו על מנת למנוע מלחמת אחים, כפי שניסה לעשות עם מלך בני עמון, וכפי שהצליח גדעון - שבמשל נמלץ הצליח לרפות את רוח אפרים מעליו. דומה שגם יכולת ההקשבה והאזנה ניטלה ממנו, מאחר והוא מקבץ את כל אנשי גלעד למלחמה מבלי להמתין לתשובתם של בני אפרים. יתרה מזאת, הוא מנסה להשמיד באופן ברוטאלי ביותר את כל האפרתים שחצו את הירדן - "ויאחזו אותו וישחטוהו אל מעברות הירדן ויפֹּל בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף".

צדדים אלימים ואכזריים ביותר נחשפים, איפוא, באישיותו של יפתח מרגע העלאת בתו לעולה ועד לסוף הסיפור אודותיו.

יפתח גדעון ואבימלך

לסיום המאמר, נבקש להצביע על כמה נקודות מרכזיות, בהן מתגלה הדמיון והשוני שבין שלושת המנהיגים - יפתח, גדעון ואבימלך:

א. קורבן - בעת מינויו למושיע, גדעון מניח את בשר גדי העזים והמצות על סלע, כדברי המלאך. אבימלך, לעומתו, "מקריב" את שבעים אחיו על אבן אחת על מנת למלוך, ואילו יפתח מעלה את בתו לעולה לאחר הניצחון על בני עמון, דבר שמזכהו במינוי לראש ליושבי גלעד.

ב. מסירות נפש - יותם מעיד על גדעון אביו שהשליך נפשו מנגד על מנת להציל את ישראל מיד מדיין, וכן יפתח מעיד על עצמו בויכוח עם בני אפרים - "ואשימה נפשי בכפי ואעברה אל בני עמון ויתנם ה' בידי". אבימלך, לעומתם, אינו מוסר נפשו בעד עמו.

ג. תודעה לאומית - גדעון ויפתח מתוארים כבעלי תודעה היסטורית עמוקה וכבעלי כשרון רטורי. יפתח מראה זאת בנאומו למלך בני עמון, וגדעון מרפה את רוח אפרים במליצה - "טוב עוללות אפרים".

ד. תאוות שלטון - גדעון ויפתח אינם תאבי שלטון כאבימלך, אך במהלך סיפוריהם חלה תמורה ביחסם לתפקיד השלטוני, ומתברר שהם רואים במלחמת הישועה של ישראל כנגד אויביו אמצעי להשגת השלטון לעצמם. דבריו של גדעון "לא אמשל אני בכם... ה' ימשול בכם" סותרים את מעשיו, שכל תכליתם נטילת השלטון. יפתח מתייחס לדבריו בקדושה עילאית, שגורמת לו לשמוט את הסיכוי לזכות בבית השלטון.

ה. כוחניות - גדעון, אבימלך ויפתח הינם אנשים כוחניים ואלימים, כשהגרוע מכולם הוא אבימלך. הפן האלים והאכזרי שבו נחשף כבר בתחילת הסיפור, בניגוד לגדעון וליפתח, המתוארים בתחילה כגיבורי חיל המתדרדרים לאלימות לא מוצדקת רק לקראת סוף סיפורם.

בכדי לחדד את אכזריותם, משלב המקרא במעשיהם של גדעון, אבימלך ויפתח אלמנטים הרחוקים מעולמה של האלימות. גדעון מאיים על שרי סוכות "ודשתי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים". הדישה, שהיא פעולה מבורכת מן ההווי החקלאי, משמשת כאן כפעולת ענישה אלימה, וקוצי המדבר משמשים ככלי נשק. על אבימלך מסופר שזרע את שכם במלח, ואילו יפתח בוחר בשיבולת כאמצעי זיהוי שנועד להשמיד את כל האפרתים.

ו. מוצא - ייתכן שמוצאם הנחות של אבימלך בן הפילגש והאמה, ושל יפתח בן האישה הזונה, הם הסיבה לכך שאבימלך שכר ריקים ופוחזים בשבעים כסף ושאל יפתח נתלקטו אנשים ריקים. זאת בניגוד לגדעון, ששלוש מאות האנשים שעמד בראשם מוינו בקפדנות על ידי ה'.

ז. מפלה - אבימלך ויפתח הוכרעו ע"י נשים: אבימלך נפגע בגולגלתו מפלח הרכב שהשליכה עליו אישה כשצר על תבץ. יפתח מציין זאת כאשר בתו יוצאת לקראתו - "אהה בתי הכרע הכרעתני".

 

[1] הפניה סתמית במאמר זה מכוונת לספר שופטים.

[2] המושג "גיבור חיל" במשמעות של איש נכבד ועשיר מופיע ברות כ, א; מלכים ב טו, כ; שם כד,יד.

[3] "וירץ" איו פירושו ריצה ומנוסה, שהרי בהמשך נאמר "ויריעו וינוסו". לפיכך נראה לפרש מלשון שבירה וריצוץ, כנאמר בסיפור אבימלך - "ותרִץ את גולגלתו"(ט, נג).

[4] "עייפים" במשמעות רעבים, כדוגמת -"הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי" (בראשית כה, ל).

[5] החרדה והיראה משמשות כמילים מנחות בסיפורי גדעון: "ויחנו על עין חרוד" (ז, א); "ועתה קרא נא באזני העם לאמור מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר הגלעד" (ז, ג); "וילכוד את שני מלכי מדיין... וכל המחנה החריד" (ח, יב); "ולא שלף הנער חרבו כי ירא כי עודנו נער" (ח, כ).

[6] חוסר ההגיון שבטענת גדעון מתבאר, מתוך ההשוואה להתגלות המלאך למנוח ואישתו (בפרק יג). שם מגיב מנוח כמו גדעון, ואישתו החכמה משיבה לו - "לו חפץ ה' להמיתנו... לא הראנו את כל אלה וכעת לא השמיענו כזאת".

[7] תגובה דומה מצינו אצל משה, שאול וירמיהו.

[8] באותם ביטויים משתמש דוד בחזרתו לירושלים לאחר כישלון מרד אבשלום בפנותו לזקני יהודה שהיו האחרונים להשיב את המלך - "אחי אתם עצמי ובשרי אתם... ולעמשא תמרו הלא עצמי ובשרי אתה כה יעשה לי אלהים... אם לא שר צבא תהיה לפני כל הימים תחת יואב" (שמ"ב יט, יב-יד).

[9] אעפ"י שאנשי שכם רואים בו זר ישראלי וקוראים לו בבוז - בן ירובעל (ט, כח).

[10] יתכן שדברי ההתנשאות של געל, אודות מוצאו הלא כנעני של אבימלך, יצרו טינה בליבו של אבימלך ביחס לכל אנשי שכם הכנעניים. יתכן שטינה זו אף גרמה לאבימלך לשרוף את צריח בית אל ברית על יושביו, צריח אשר סימל את התרבות והדת הכנעניים.

[11] הפועל ז.ר.ע משמש בד"כ למטרות חיוביות ואילו אצלנו הוא משמש למטרת השחתה. בצורה זו מתחדדת השחתתו של אבימלך.

[12] יתכן שמגדל עֹז הינו ביצור חזק יותר מצריח בית אל ברית שהינו צריח הנמצא במקדש אלילי .

[13] גדעון אמנם עושה אפוד בעפרה, דבר שהיה לו ולביתו למוקש (ח, כז) אך אין זו עבודת בעל.

[14] יתכן שבקללתו מבקר יותם את גדעון אביו, על כך שלא נטל במפורש את השלטון והקים שושלת מלוכה, דבר שהיה מונע מאבימלך בן הפילגש לתפוס את השלטון.

[15] נדרו של יפתח חושף משחק מילים - בתמורה לקבלת "בית" במשמעות מלוכה ושלטון (עיין שמ"ב ז, טז) יועלה לעולה היוצא מדלתי ביתו הפיזי של יפתח. ייתכן שזוהי גם כוונת בני אפרים האומרים ליפתח - "ביתך נשרוף עליך באש" כלומר נחסל את שילטונך.

[16] שמו של יפתח נדרש מתוך דבריו - "פציתי פי אל ה".

[17] יושם לב שיפתח, שניחן, כאמור, בכוח דיבור מיוחד, מתייחס למילים הנאמרות כאל מציאות שאי אפשר למחוק.