דילוג לתוכן העיקרי

'זבחי שלמים עליי'

* 

זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי (משלי ז', יד)

חלקו הראשון של ספר ויקרא חתום לרוב בפני לומדי התורה. התחום שבו עוסקים הוא קדשים וטהרות ואלה הם מהתחומים "הלא מציאותיים" ולכן הלא נלמדים. העובדה שהלימוד אינו ממומש במעשה גורמת לאי-ידיעת מושגים בסיסיים ומשום כך המפגש הראשון עם תחומים אלה מביא לערפול, לטשטוש ולתחושה שאין סיכוי להתחיל להבין במה מדובר.

אחד הפתרונות לבעיה זו הוא ייסוד ומפתחות וכללים הלכתיים להבנת דיני קדשים. אין להאריך כאן בחשיבות עניינם של כללים מקיפים מצד עצמם רק בהיבט הטכני של מפתח לכניסה לעקרונות ודיני קדשים וטהרות.

מאמר זה הוא חלק מעבודה גדולה של נסיון אינדוקטיבי לחשוף עקרונות יסוד בעולם הקרבנות. דרך הלימוד בנויה על נסיון למצוא דינים יחודיים לקרבן פלוני ומתוך הדינים היחודיים לעמוד על מהותו וטיבו. בחרתי להביא כאן דווקא את זבח השלמים שהוא הקשה מכל, כיוון ששייך לתחום הקדשים הקלים, שהמפגש הראשון עמם הוא כבר בשמם: "קלים". אציב כמה מהדינים היחודיים שבשלמים ואנסה בעהי"ת להפיק מהם את העקרון ההלכתי שבקרבן זה.

א. סדר היום במקדש

סדר היום במקדש נתון למחלוקת תנאים ותלמודים בעיקר בעקבות דרשות מפסוקים. אחת הדרשות הבסיסיות מופיעה בתורת כהנים פרשת צו: "מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר? ת"ל: 'עליה'". במסכת פסחים (נח ע"ב) מופיע הלימוד מהמילה "העולה". אולם במסכת זבחים, בסוגית שלמים (נה:) מצינו: "שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין". כן מופיעה ההלכה בנוסח הגמרא ברמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות ה', ה). בעלי התוספות בכמה מקומות דנים מדוע צריך דיון מיוחד בשלמים, הרי התמיד צריך להיות ראשון?

אחד התירוצים הוא, שדין קדימה לתמיד אינו פוסל אך דין שלמים שנשחטו פוסל. גם הרמב"ם מביא את דין הקדימה לפתיחת שערי ההיכל רק בשלמים וכנראה רק שם הדבר לעכובא ופוסל.

ב. אונן בשלמים

בתורת כהנים נאמר, על פי הגירסא שלפנינו:

ר' שמעון אומר: מי שהוא שלם מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים. (תורת כהנים לויקרא פרק טו)

בברייתא מובא רבוי ממנו למדים על שאר הקרבנות. אולם בכל המקורות המקבילים הדין מובא בנוסח אחר:

אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה (תוספתא זבחים י"א, א)

אבל אינו משלם קרבנותיו דתניא ר"ש אומר... (מועד קטן טו ע"ב)

אונן אינו משלח קרבנותיו (זבחים צט ע"ב)

הרמב"ם, בהביאו את ההלכה פוסק:

האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה... (הלכות ביאת מקדש, ב', יא)

אם אכן הדין הוא על "אבל כל שבעה" אזי לפנינו דין דרבנן והרי הוא דין של לכתחילה. כך מסתבר מנוסח התוספתא "אין אונן רשאי" וכן נוסח הרמב"ם. אולם, האם יש גם פסול של דיעבד?

הראב"ד בתורת כהנים מעיר, שבשלמים, באופן ייחודי, יש בעיה נוספת של אכילת קדשים באנינות. אם-כך, אף אם הברייתא מדברת על דין של לכתחילה באונן שפותח לאכול כל שבעה, מדרבנן, ייתכן שבשלמים יש דין מיוחד, שיהיה פסול. הראב"ד, כאמור, מציין שהברייתא מדברת על אסור שילוח. לא מצאתי זאת בשום מקום אולם אפשר לחשוב בכיוון של פסול בשלמים משני כיוונים:

א. אם הקרבן איננו יכול להיאכל - פסול.

ב. מדין אופיים המיוחד של שלמים כפשט הדרשה בתורת כהנים.

בין כך ובין כך, אם הדבר נכון - זהו דין מיוחד בשלמים. הרב ליכטנשטיין נטה לומר שזה לא נכון מכיוון שבדיעבד אונן מקריב את פסחו אם מת לו מת קודם חצות.

ג. אכילת שלמים

המשנה (זבחים נה ע"א) קובעת ששלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד. זהו דין ייחודי בשלמים ועל-פי הגמרא (שם נד ע"א) נובע הדבר משתי סיבות:

א. לא כהנים אוכלים שלמים.

ב. שלמים אינם באים על חטא.

שני הדברים קשורים מאוד בשל הכלל הידוע: "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". חטאת נאכלת ליום ולילה מפני שאכילתה כמוה כהקרבה וההקרבה עצמה זמנה יום ותמידין ואיברין קריבים כל הלילה. בשלמים - הדין הוא בעייתי. הגמרא (זבחים נו ע"ב) תמהה על העובדה שבעוד שכל הנאכלים - נאכלים ליום ולילה (כנראה בגלל שבמקדש הלילה הולך אחר היום) - הרי שבשלמים אין הדבר כך. החריגה איננה רק בכמות הימים אלא באופיים.

ד. שלמים שנשחטו בהיכל

שלמים ששחטן בהיכל כשרים שנאמר "ושחטו אותו פתח אוהל מועד", ולא יהא טפל חמור מן העיקר. (זבחים סג ע"ב)

אולם מנגד מצינו:

תנן התם: שהיה ר' עקיבא אומר: כל דמים שנכנסו להיכל לכפר פסולים. וחכמים אומרים: חטאת בלבד. ר' אליעזר אומר אף האשם שנאמר (ויקרא ו', י): 'כחטאת [ו]כאשם'. (זבחים י ע"ב)

המחלוקת בין התנאים לעניין שאר דמים - ברורה. אולם עוד לפני הדין מוציא בעל התוספות בזבחים שם את קרבן השלמים מהדיון: "...לא דמי להא דאמר שלמים ששחטן בהיכל כשירות לא יהא טפל חמור מן העיקר, דהני מילי היכא דכתיב אל פתח אוהל מועד שתלה הכשירו בהיכל...".

אמנם טענת בעל התוספות טובה רק נגד שיטת ר' עקיבא. חכמים ור' אליעזר פוסלים רק חטאת ואשם והבנתם, לפי הפשט, היא שרק דמים שיש להם מטרת כפרה אם מכפרים במקום הלא נכון פסולים. אולם, בכל מקרה, סברת התוספות מורה שלשלמים זיקה מיוחדת לאוהל בניגוד לשאר הקרבנות.

ה. נכרי

נכרי איננו יכול להביא שום קרבן[1] מלבד קרבן עולה. הלכה מיוחדת היא: "נכרי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות". גם בגמרא (מנחות עג ע"ב) הדין מופיע כך למרות שהדרשה מהפסוק אומרת: "כל דמקרבי עולה להוי". מדוע מודגשים דווקא שלמים? הלוא גם מנחה נידרת ונידבת והדין לא מופיע אצלה?! אינני יודע אם הדין לא קיים או שרק אינו מופיע. מהדרשה בתורת כהנים (אמור, פרשתא ד') נראה שנאמר לגבי הכל אך הגמרא והרמב"ם בעקבותיה מציינים דווקא שלמים.

ו. מין הקרבן

על מה מביאים זכר ועל מה מביאים נקבה - זהו נושא לבעלי הסוד לעיין בו. הרמב"ם בפרשת שלמים (ויקרא ג-א) דן בכך. אולם החריג של אם זכר אם נקבה בולט וברור וכן בתורת כהנים ציינו את העובדה.

ז. נכסים וסמיכה

הגמרא (זבחים ד ע"ב) מציינת, שבשלמים יש צירוף יחיד של סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. בכל הקרבנות בהם יש סמיכה אין נסכים וכן להיפך. זה קשור לברייתא שתובא בהמשך ביחס לשמם של השלמים.

כאמור לעיל, קשה ביותר למצוא בזבח השלמים דינים ייחודיים שאינם "קולות" בגלל היות השלמים קדשים קלים. אלא שהם דינים שבדווקא. אולם, ציינו לעיל כמה הבדלים: דלתות ההיכל כפוסלות, אונן בשלמים כאפשרות, אכילת שני ימים ולילה אחד כחריג איכותי מהותי, שחיטה בהיכל, נכרי, מין הקרבן וצירוף דינים. דומני, שכל הגורמים האלה בצרוף שמו המיוחד של הקרבן יכולים להוביל להבנת יסודו ההלכתי של זבח השלמים.

שמו של זבח השלמים מורה על עניינו. שלמים מורכבים משתי משמעויות: שלום ושלמות - וחד הם! הברייתא בתורת כהנים עומדת על הפן המעשי שבדבר: "שלמים - שהכל שלום בהן; הדם, האימורין למזבח, חזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים" (תורת כהנים ויקרא טז, ב). כל שלושת הגורמים שבמקדש: המקריב, המתווך, והיעד שותפים בזבח השלמים.

שלום ושלמות הם שני צדדים של מטבע אחת. השלמות היא הצד המעשי של המטבע. ההתאמה של הכל. אחדות הכל ללא סתירות ומעקשים. השלום הוא הצד הרוחני, הרוח המרחפת מעל השלמות והנותנת לה את צביונה. השגת השלמות במעשה מורידה את השלום לעולם.

זבח השלמים הוא זבחה של אחדות זו - וזה ענייננו:

ביטוי השלמות והשלום. השלמות במעשה האדם המקריב, המביאה את השלום שבין רבונו של העולם לבין עם ישראל.

זהו יסודם של הייחודים ההלכתיים וכאן הפירוט:

א. דלתות סגורות של היכל פוסלות את הקרבן. בכך שהן סגורות הן עוקרות את מהותו של הקרבן שהוא הקישור והשלום בין ישראל לאביהן שבשמים. יש כאן שני חסרונות: השלמות נפגעת כיון שאין החול מקושר אל הקודש ומתוך כך השלום חסום בדלתות. בחטאת, אשם ועולה אין בעיה כזו, כי שם הביאה אל הקודש מטרתה היטהרות וזיקוק על-ידי ביטול החול ולא ע"י האחדות והשלמות.

ב. אם אמנם קיים פסול אונן מיוחד בשלמים הרי הוא נלמד, כמצוין לעיל, מחובת האדם להיות שלם כשהוא מביא קרבן שלמים. זה עצמו היה די כדי להשתלב בדינים היחודיים של השלמים אך העמקה ברעיון שאדם שאינו שמח הוא אדם שאינו שלם יכולה להאיר ביותר את קישורה של מצות שמחה במצוות אכילת בשר שלמים.

ג. כאמור לעיל, שני ימים ולילה אחד הוא חריג, על פי הגמרא לא בגלל שהוא לא לילה ויום אלא כיוון שאיננו שני ימים ושני לילות. במקדש הלילה הולך אחר היום. להבנתי, זהו משהו עצום בשלמים, שזמנם מורכב משני יסודות: יום ולילה כבמקדש ולילה ויום כבמדינה, כלומר: בגלל הקישור שבין המדינה לבין המקדש ושלמות צרופם שזהו יסודן של השלמים - גם זמן אכילתם הוא צירוף של חוקי החול וחוקי הקודש גם יחד.

ד. שחיטה בהיכל מותרת גם לדעת ר' עקיבא על-פי תוס' ואם כן, אין זה דין הפוסל בדרך כלל דווקא במכפרים אלא זהו דין האמור בכל הקרבנות - מלבד השלמים. היא מותרת בשלמים מאותה סיבה שדלתות היכל נעולות פוסלות בשלמים. שייכות השלמים אל ההיכל.

ה. בנוגע לנכרי, אינני בטוח אם באמת יש משמעות לכך שהדין מובא תמיד בצורת "נכרי שהביא שלמים יעלו עולה". אולם נראה לי ששורש הדבר הוא בגלל שתפישת הנכרי היא תמיד תפיסה של עולה - הכל לה'. לא יכול הוא להבין את עניינם של שלמים, ושלמיו שלו הם עולה. יסוד זה מצוי בעקיפין בהסברו של המהר"ל לדין המעביר כל בניו למולך שפטור ואכמ"ל.

ו. כבר צויין לעיל, שהקרבן מחולק לכל הגורמים שבמקדש. הרמב"ן בפרשת זבח השלמים מציין: "והשלמים - מלשון וכל חפצו ישלים". שלמות גמורה של הכל אל ה' ולא ייעוד מסויים של מין הקרבן.

ז. על כן באים הסמיכה והנסכים ותנופה חזה ושוק כאחד. יש כאן צד של היטהרות, אך לא מחטא כחטאת, ולא כהעלאת הכל כעולה, אלא בצרוף והשלמת כל העולמות כולם.

תפיסה זו של זבח השלמים כבעל ייחוד משאר הקרבנות עשויה להיות מפתח לניתוח וחידוש בדיני הקרבן. ומתוך העיסוק בענייני שלמים עולים ובאים הכיסופים העזים לבניין הבית ולשימת השלום עלינו ועל כל ישראל.

וזאת תורת זבח השלמים... ולמה נאמר זבח שלמים? - שעושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל... ולעולם הבא כשיחזיר הקב"ה את הגלויות לירושלים, בשלום מחזירן, שנאמר (תהלים קכ"ב, ו): "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך". וכן הוא אומר (ישעיה ס"ו, יב) "הנני נטה אליה כנהר שלום". (תנחומא צו', ד', ז)

 

* פורסם ב"עלון שבות", שנה י"א גליון 82.

[1]. הלכות מעשה הקרבנות, פרק ג.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)