06: וטהר לבנו לעבדך באמת

  • הרב יהודה עמיטל זצ"ל

וטהר לבנו לעבדך באמת* / הרב יהודה עמיטל

"ואיה השה לעולה" - אמר יצחק לאברהם: הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?

אמר: בני, אתה לעול!

באותה שעה נשתנה קלסתר פניו של אברהם.

אמר: אני זקן והוא נער, שמא יברח? ומה תהא עלי?

אמר לו יצחק: אבא, אל תתיירא! יהי רצון מלפני המקום שיתקבל לרצון רביעים דם שלי אלא כופתני יפה, כדי שלא אצטרך.

וכשתלך אצל שרה אמי אל תאמר לה פתאם, שלא תחבול עצמה, אם על הגג תהיה עומדת, שמא תיפול ותמות, או על הבאר עומדת, שמא תפיל עצמה לתוכו, או תהיה בידה סכין ותמית עצמה בו.

באותה שעה היה יצחק מסכים בפיו, ובלבו היה אומר: "מי יצילני מיד אבי?" אין לי עוזר אלא הקב"ה, שנאמר: "עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ".

ומלאכי השרת אומרים: בואו ראו שני צדיקים, אב שוחט ובן עומד לישחט, ואין מעכב לזה (אבות דרבי נתן, כתב יד, מובא בתורה שלמה, אות צב).

בתיאורם את מעשה העקדה מבקשים חזל להדגיש בפנינו את אנושיותו של אברהם אבינו עליו השלום. דו השיח שבין השניים, האב ובנו, מחייה את המעשה ומקרב אותו למעשי אדם ותחבולותיו.

כלל גדול לימדונו כאן חכמים הראשונים. אברהם לא היה מלאך ויצחק לא היה שרף.

לדברי המדרש יש סעד וסמך במשנת תענית (ב, ד):

מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתם היום הזה. ברוך אתה ה' גואל ישראל.

ולכאורה קשה: האמנם תפילתו של אברהם אבינו היא שגרמה לכך שנענה לו הקב"ה? והלוא מתחילה לא הייתה כוונת הקב"ה אלא לנסותו, ולא עלתה במחשבה לפניו שיעקוד את יצחק בנו?

אכן, גלוי וידוע לפני אנשי כנסת הגדולה שלא רק הגשמת רצון שמים יש כאן, אלא אף מענה לזעקתו האנושית של אברהם אבינו. גם אלמלא התוכנית האלוקית להימנע מהקרבתו לעולה, היה יצחק ניצל מדינה של עקידה מכוח תפילתו של אברהם.

לעומת פרשת סדום, שם "התווכח" אברהם עם הקב"ה, הדגש מושם כאן על תפילתו של אברהם. אלמלא הייתה מסורת בעניין זה, לא היו חכמים מדגישים זאת. אברהם תיקן כאן "סדר תפילה" של ממש, לשעה - ולדורות.

בילקוט שמעוני מובא מדרשם של חכמים, שהרחיבו בעניין זה ותיארו בצורה דרמטית את תפילתו של אברהם:

"וישם אותו על המזבח" - עיני אברהם בעיני יצחק, ועיני יצחק בשמי שמים. והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהייתה קומתו משוטטת בדמעות.

אמר לו: בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך.

באותה שעה פער פיו בבכיה, וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה, והרים קולו ואמר: 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ'.

למרות מאמרו של הקב"ה וציוויו שיעקוד את בנו, לא השלים אברהם אבינו עם צו העקידה, אלא עמד והתפלל על בנו. במדרש זה מתגלה לעינינו יחסו האמביוולנטי של אברהם לצו הקב"ה: מחד, "עבד נאמן", הממהר לעשות רצון קונו, ומאידך אב רחמן ואהוב, שאינו כובש רגשותיו ומתפלל על בנו, מתחנן על הצלת נפשו.

אנו מכירים היטב תופעה זו, של דיכוי כל רגש אנושי ואבהי בשעה של אקסטאזה דתית. כך, בימים ההם, בעבודת ה"מולך", וכך בזמן הזה, בתגובת שכנינו למשמע השמועה על מותו של אחד ה"שהידים".

אילו היה נסיון העקדה של אברהם אבינו חסר מימד אנושי זה, לא זו בלבד שהיה מתגמד בשל כך אלא אפשר היה הופך את המעשה כולו פסול מעיקרו.

הגמרא ביומא (סט, ע"ב) אומרת:

אתא משה אמר "האל הגדול הגבור והנורא"

אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר "נורא".

אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר "גיבור"

אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורתו, שכובש את יצרו ונותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?

ורבנן, היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא [=סדר תפילה] דתקין משה?

אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין [=ישראל] בקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.

"איה נוראותיו? איה גבורותיו? זעקת האמת עולה ובוקעת ובכוחה לשנות סדרי תפילה.

האמת - הרגשות האמתיים, האנושיים - הם-הם חותמו של הקב"ה, ובמידה זו מצווים אנו ללכת בדרכיו.

מתוך גישה זו, תיארו רבותינו ז"ל את הרגשות האבהיים שהפגין אברהם אבינו גם כלפי ישמעאל בנו. גם לאחר שהקב"ה מצווהו "כי ביצחק יקרא לך זרע", מספר לנו המדרש שמובא ברש"י:

"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק".

אמר לו [=אברהם]: שני בנים יש לי;

אמר לו: [=הקב"ה]: "את יחידך!"

אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו.

אמר לו: "אשר אהבת"!

אמר לו: שניהם אני אוהב.

אמר לו: "את יצחק!"

אברהם עומד ומתמקח עם הקב"ה, מבקש תפקיד כלשהו גם לבנו האחר, לישמעאל. אכן, הוא ידע היטב שהקב"ה החליט ש"ביצחק יקרא לך זרע", וכי ישמעאל - בן האמה הוא, אך למרות זאת לא שכח לרגע שגם ישמעאל - בנו הוא, ויש לדאוג לו ולצרכיו.

אנושיותו של אברהם אבינו שביטוייה מגיע לשיאו בפרשת סדום לא נעלמה בפרשת העקידה.

האמת עומדת במוקד תפילות היום. בראש השנה אנו מזכירים ומדגישים מידה זו שוב ושוב: "כי אתה אלוקים אמת ודברך אמת וקיים לעד", "וטהר לבנו לעבדך באמת".

מכאן יובן גם מדוע אנו תוקעים בשופר דווקא. קול השופר הוא קול אמתי, קול פשוט, זעקה העולה ובוקעת מנהמת לבו של אדם. ביטוי כן ומדויק של צפונות לבו של אדם, לא פחות ולא יותר. קול השופר יוצא מן הקרן הטבעית, לא מכלי נגינה מלאכותי, מעשה ידי אדם. מסיבה זו אסור גם לצפות את השופר בזהב או בכסף, כדי שהקול יישמע כפי שהוא, ללא "ציפוי" או זיוף כלשהו.

כפי שמבאר בעל ה"כוזרי", יתרונו של השופר הוא בכך שמשמיע הוא את קולו ללא מילים. עודף מלל מביא לכיסוי האמת.

לפי המסורת, יש לתקוע בראש השנה מאה תקיעות "כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא", כמו שנאמר (שופטים ה', כח) "בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא".

והדבר תמוה: בראש השנה, יום הדין, היום הקדוש והנורא אין לנו מה לעשות פרט לעשות "זכר לאם סיסרא"?

אכן, אין לך דבר אמתי יותר, כואב יותר, מאשר בכייה של אם על מות בנה. זהו הסמל, זהו המופת.

בראש השנה אנו מתפללים ומייחלים לכך שתפילותינו לא תאמרנה מן הפה ולחוץ, כסיסמאות שחוקות, אלא כביטוי של אמת פנימית, היוצאת ממעמקי הלב.

דברים אלה נכונים לא רק לתפילות היום, אלא לכל עבודת ה' שלנו.

אכן, "ראש דברך אמת, ולעולם כל משפטי צדקך".

 


* שיחת ראש השנה תשנ"ט.