דילוג לתוכן העיקרי

מי יודע ישוב ונִחַם הא־להים ושב מחרון אפו ולא נֹאבד

* 

א. "עולה ובוכה וראש לו חפוי"

ודוד עולה במעלה הזיתים עֹלה ובוכה וראש לו חפוי והוא הֹלך יחף וכל העם אשר אתו חפו איש ראשו ועלו עלֹה ובכֹה. (שמואל ב' טו, ל)

פסוק זה מבטא את רגע האמת בסיפור הנורא על אבשלום בן דוד. דוד ונאמניו בורחים מעיר דוד, ארון ברית ה' מוּשב על ידי צדוק העירה, ודוד מקבל עליו את הדין:

ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו. (שם, שם, כו)

ברגע האמת, כשהמדבר אל מול פניו וירושלים מאחוריו, העליה במעלה ההר הופכת למסע האבל של מלך אבל וחפוי ראש, ההולך הלוך ובכֹה. על מה בכה דוד?

- על עזיבתו את עירו והספק שמא לא יראנה עוד, על ביזוי מלכותו אשר עליה הובטח לו מפי בורא עולם: "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם" (שמואל ב' ז, טז).

- על חילול ה' ברגע נורא זה, ועל התמוססות ההבטחה שלפיה: "ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה" (שם, שם, י).

אכן, פסוק זה מבטא גם את בכיו הפרטי של דוד. דוד בוכה עם העם, אך גם בכי לו משלו, בכי פרטי.

- על הבגידה הנוראה של בנו - אבשלום שמו - שקם ונלחם נגד אביו;

- על ניפוצה של מוסכמה הידועה לכל, שהבן יורש את אביו לאחר מותו ולא בעודו בחיים;

- על הבושה שאין להיכן להוליכה, שמחלציו יצא בן סורר זה. מכאן הבושה - חפיית הראש - והבכי, המשמשים בערבוביה;

- על כך שגם "אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אותו ואת נוהו" (שם, טו, כב) ביום מן הימים - לעולם לא ישובו הוא ובני ביתו למצבם משכבר הימים.

אכן, התשועה מיד אבשלום מהולה בבכי ובאבל: "ותהי התשועה ביום ההוא לאבל לכל העם..." (שם, יט, ג).

ב. "וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם"

על מה בכה עם ישראל בחודש מר זה? על מה אחז אבל כבד למגדול ועד קטן?

- על אובדנו של מנהיג דגול;

- על סילוקו של מנהיג שייצג את דור התקומה, דור הקומממיות, דור שבו הפך החזון המיוחל למציאות קונקרטית, מכוחו של רצח שפל ונתעב;

- על ניפוץ החלום ש"לנו זה לא יקרה";

- על ניפוץ המיתוס של "עם סגולה" ושל "אתה בחרתנו";

- על ניפוץ האשליה הנאיבית שהמלים רק מלים המה, והמרחק ביניהן לבין המעשים עצום הוא;

- על התחושה שמעתה ואילך אין דבר שהוא "בטוח", המוגן היה לפָרוּץ, הבטוח היה לרופף, לב לבו של השלטון והביטחון קרס ונפל משני כדורי אקדח.

עם ישראל בכה לנוכח המודעות המרה לכך שמדינת ישראל לא תהיה עוד לעולם אותה מדינה שהיתה בערב שבת קודש פרשת "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

בתוך הבכי הכללי של עם ישראל, בוכה גם הציונות הדתית. בכי משותף זה, כבכיו של דוד, אופי פרטי ומיוחד לו:

על מה אנו בוכים, מתאבלים, מתייסרים, מתביישים, ואולי אף מתפקחים, מתנערים ובאים חשבון? מהי תמציתה של אותה תחושת אבל, מהו עיקרה של חפיית הראש הפרטית שלנו?

ראשית, הננו אבלים וחפויי ראש על שיגאל זה צמח מתוכנו. אבשלום - כמה מקאברי שמו - קם להרוג את אביו. יגאל זה, ברוח העיוועים שאחזה בו, קם כמתוך חזון בלהות ל"גאול" את עמו, וסופו שהמיט עלינו חורבן נורא. לחרפתנו ולבושתנו צמח זה מתוך מחננו, פיזית ורוחנית, וכל ניסיון לטשטש עובדה זו או להכחישה כמוהו כאטימות רוח, גסות לב ורפיון שכל.

שנית, רוצח מתועב זה חילל ברבים את שמו של הקב"ה ואת תורתו. קבל עם ועולם הפך תורתנו פלסתר. מאות אלפי יהודים, שמונים מנהיגי עולם מכל קצוות תבל, עברו ליד קברו של ראש ממשלה שנרצח בשם תורת ישראל. אנא נוליך את חרפתנו?

שלישית, שלוש יריות אלה הציבו סימן שאלה בולט ואדום על דרכה של הציונות הדתית.

ג. "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל"

מראשית דרכה חרטה הציונות הדתית על דגלה את שיתוף הפעולה עם העם כולו. המחלוקת עם הבדלנים הוכרעה זה מכבר. אנו שותפים יחדיו למעשה הציוני. שיתוף זה יצר קשיים לא מעטים. במשך שנים רבות כופפה הציונות הדתית את ראשה מפני שותפיה למען יישום מטרה זו. בשנים האחרונות התנער מחננו מאחריות זו. שאיפותיהם האחרות של חלקים גדולים בציונות הדתית דחקו את עקרון שיתוף הפעולה לפינה, עד שהפך והיה למס שפתיים ותו לא.

אותה שאיפה של "ארץ ישראל השלמה" הלכה ודחקה את האידיאל של שלמות העם לקרן זווית. כל דיבור על משולש שווה צלעות - "עם, ארץ, תורה" - הוא פשטני, מחוסר אחריות ורחוק מן המציאות הפוליטית והתורנית. יש סדר עדיפויות בהלכה, קיימים דיני קדימה בתורה, וישנו סדר עדיפויות של המציאות. ברגע זה, בו עומדים אנו אבלים וחפווי ראש יש לקבל החלטה מחייבת: האמנם חוזרים אנו לעיקרון ראשוני, של שותפות ושלמות העם, או שמא מצטרפים אנו למחנה החרדי. החלטה זו יש לקבל במהירות, ויפה שעה אחת קודם.

עלינו לומר בקול גדול: זקיפת קומתה של הציונות הדתית בשלושים השנים האחרונות הביאה עמה גם מידה לא מבוטלת של עיניים רמות, עזות מצח ונטיית גרון. יהירות שגררה בעקבותיה לא אחת שנאה גדולה וחילול ה'. עלינו להחליט, וכעת, האם אנו חלק מעם ישראל או שמא רואים אנו עצמנו כפטרוניו. האמנם קיימת בנו מידה אמיתית של ענווה ויראת שמים מתוכה ניתן ליצור שותפות גם במצב של מחלוקת, או שמא, חס ושלום, פנינו לניתוק והפרדה מכלל ישראל.

ד. "משכני אחריך נרוצה"

ההוויה הרוחנית של הציונות הדתית ינקה את כוחה המופלא מהחיבור שבין חזון לבין מציאות, בין שמים וארץ, בין משיחיות לבין "ריאל פוליטיק". מתח מתמשך זה הינו בית הגידול למפעלים מופלאים דוגמת הקיבוץ הדתי, הישיבות התיכוניות, ישיבות ההסדר, ועוד.

הטיפוס המתמיד והעליה בסולם שרגליו מוצבות היטב ארצה וראשו חבוי בשמיים אפיין מחנה זה. בתוך מתח מתמיד זה - לעתים אף מכאיב - ידעו המחנה ומנהיגיו את מידת ההתאפקות ואת סוד הריסון. עשייתה של הציונות הדתית - בארץ היתה, וחלומה נישא אל על השמיימה. מתח זה הוא שאיפיין מחנה זה ממחנות אחרים.

בשנים האחרונות, דומה היה כי הסולם צימח כנפיים ורגליו אינן נטועות עוד על הקרקע. הכמיהה הפכה למציאות נפשית, התפילה היתה להגשמה. החלומות הפכו דיבורים והיו למציאות קונקרטית: גאולה עכשיו, ללא דיחוי או פשרה, מבלי להתבונן במציאות שמסביב.

"משכני אחריך נרוצה". תיאור הגאולה על ידי הקב"ה בשיר השירים היה לריצה בה הקב"ה נדחף, כביכול, על ידי רציה של הגאולה הטוטאלית. יישום דורסני זה של החזון במציאות יש בו עזות מצח, והינו הרסני ומסוכן. יישום עכשווי של שאיפה דתית וחזון לאומי בתוך כלים קונקרטיים הינו חומר נפץ. כל לאומנות מסוכנת, אך גרועה הימנה הלאומנות המשיחית-פונדמנטליסטית שאינה יודעת גבולות.

אנו נמצאים עתה על סף התהום בה אותה מציאות של הפיכת החזון למציאות והתפילה לריאליה מביאה עמה חורבן איום ונורא. ברגע בו מימוש הגאולה הסופית והטוטאלית נתון כולו בידי אדם, אין עוד דבר שיעמוד כחייץ בפני אותו נחשול גואה של חוצפת "עקבתא דמשיחא", שאינה יודעת רחם, לא על ממון נכרי, לא על חייו, ולא על חיי יהודי.

בשפלותנו נזכרים אנו בדברי הכוזרי לחבר: "כך היה הדבר אילו היתה ענותכם דבר אשר בחרתם בו, אבל היא אינה כי אם דבר שבהכרח, וכאשר תשיג ידכם תהרגו אף אתם בשונאיכם" (ספר הכוזרי א, קיד).

חז"ל למדונו אמת פסיכולוגית פשוטה וברורה, לפיה מי שפוגע בנכרי, גונב ממנו או רוצח אותו, סופו שיבוא לעשות כן לאחיו היהודי. התרת יצר התוקפנות, תוך כיסויו באיצטלה דתית, אינה יודעת הפליה בין אדם לאדם, ואין היא ניתנת לריסון. מציאות דתית שבה מותר להשפיל, לדרוס ולדכא כל אדם באשר הוא, מובילה מהר מאד לתוקפנות טוטאלית חסרת גבולות ומעצורים. קו אדום, תרתי משמע, נמתח מהירי במכללה האיסלאמית, לטבח במסגד ולרצח ראש הממשלה.

על חילול ה' ותורתו עומדים אנו אבלים וחפויי ראש, אך לא די בכך. גם כאן עלינו לקבל החלטות ולא לטשטשן. יש לקבוע מהלכים מדיניים על פי מציאות ולא על פי חזון עיוועים פשטני. החלום מגדיר את המטרה, אך בשום פנים ואופן לא את המהלכים המובילים אליה. גם אם אנו מתפללים לגאולה העומדת אחר כתלנו, מציצה מבין החרכים, בשום פנים אינה יכולה להפיל ולמוטט את כותלי הבית.

אומר בצורה מפורשת: הדיבור הקונקרטי, הפרימיטיבי, החד משמעי, עז המצח - הינו בית הגידול של ממאירויות נוסח גולדשטיין, עמיר ושל אחרים כמותו, רחמנא ליצלן. משנאמרה המילה הדתית אין עוד להשיבה. כל רב ומחנך הינו בבחינת רופא שיואשם ברשלנות מקצועית, אף אם כוונתו לטוב היתה.

יש, איפוא, להפריד מיד בין התפילה לבין המציאות, בין החזון לבין מימושו. מי שמדמה כי שומע הוא את פעמיו של משיח, ומכין עצמו להיכנס בנעליו, סופו שידרוך במגף דורסני על שיבת ציון השניה וינפצה לרסיסים.

ה. תורת חיים או סם המוות?

הציונות הדתית נמנעה כל העת מן הניסיון לכפות הלכה ותורה על מי שאינו מאמין בהם. אנו עומדים כעת בפני הכרעה דיכוטומית: או שנקבל עלינו את כללי הדמוקרטיה ואת הכרעת הרוב, או שנמצא עצמנו - במקרה הטוב - מחוץ למגרש, ובמקרה הרע נביא לפיצוץ המגרש כולו. אין מקום לשותפות עִם עם-ישראל אלא מתוך קבלה חד משמעית, טוטאלית ובלתי חוזרת, של כל כללי המשחק הדמוקרטי. כל בר-בי-רב יודע כי כיום אין להלכה כלים לטפל בשאלות פוליטיות ומדיניות. ניסיון ליצור את הכלים תוך הפעלתם הלכה למעשה משול לניסוי רפואי בפציינט חי שלא עבר הרדמה. לעתים השכר על הפרישה גדול מן השכר על הדרישה.

כדוריו של הרוצח פגעו אנושות באפשרות של השילוב בין חזון ומציאות, שהוא לב לבה של הציונות הדתית. אנו זקוקים ללב חדש ולרוח חדשה על מנת שנוכל לשרוד לאחר פגיעה קשה זו. הרוח החדשה מחייבת יצירת שיווי משקל מחודש בין המציאות הפוליטית לבין עולם ההלכה, שייעשה מתוך ענווה כלפי שמיא והבנת גבולותיה העכשוויים של מערכת הפסיקה ההלכתית. פסק הלכה של רבני הציונות הדתית, וביניהם רבני ישיבות ההסדר, הקורא לסירוב פקודה גורף, משמיט את הקרקע מתחת ללגיטימיות השלטון ויש בו כדי ליצור "אמנה פלשתינאית" של הציונות הדתית. בנוסף, יש בו כדי לנפץ באופן מוחלט את האפשרות לקיום משותף. פסק מעין זה יכול להביא לבידודם של חיילי ההסדר, או אף למנוע את גיוסם ליחידות מסויימות. פסק מעין זה, לצד היותו מכת מוות לאפשרות של שיתוף פעולה, יש בו אמירה בוטה בדבר כשלונו של ציבור ירא שמים ומנהיגיו לנהוג בתורה כבתורת חיים ולא כבסם המוות.

יתר על כן. גם בהלכה קיימים סדרי עדיפויות ואין להתעלם מכך או לטשטש עובדה זו. יש לדאוג לכך שאותה פנטזיה פשטנית שלפיה קיים מצב בו כל הערכים כולם נשמרים במידה שווה - תיעלם ומהר. ההלכה תמיד נפסקה מתוך גישה של סדר קדימויות תוך העדפת מצווה אחת על פני חברתה. לזאת ייקרא ריאליה הלכתית.

ו. אש זרה

"ציפיית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה" (הראי"ה קוק, אורות מאופל, אורות). מושג מופשט זה מורה על ישות רוחנית-נפשית המבטאת יחסי אוביקט-סוביקט כפי שבא הוא לידי ביטוי בחווית הגאולה של ארץ ישראל.

כל ניסיון למדוד את גאולתם של ישראל בארץ ישראל באמצעות מפות, סנטימטרים וגרגירי עפר הוא קונקרטיזציה איומה שסופה להוביל, חס ושלום, לעבודה זרה. קדושת הארץ נמדדת במידת יהדותה של ארץ ישראל ובפרמטרים הלכתיים הנובעים מישיבת יהודים בארצם. קידושם של גבולות על הסנטימטרים והגרגרים הינה בורות רוח שמתאימה אולי לפונדמנטליזם של דתות אחרות, אך אין לה כל קשר לתורת ישראל.

אותו שילוש, של עם-תורה-ארץ מוביל רבים שלא שנו כל צרכם, או שאינם בעלי יכולת חשיבה מופשטת, לקונקרטיזציה ופשטנות איומים. חלום הקדושה מוטמע, באופן אימננטי, בהלכה היהודית. אך שילובן של קדושה ריאליסטית עם לאומנות חומרנית וקונקרטית, יוביל בהכרח לקידושם של גרגרי אדמה על חשבון טיפות דמם של נוכרים ואחים, ועינינו הרואות!

אבלים אנו וחפויי ראש. מתהפכים על יצועינו בלילות, וחרדה גדולה אוחזת בנו. חרדה לגורלו של העם, לקלונה של תורה. חושש אני שאם לא נעשה היום את חשבון הנפש, כאן ועכשיו, מחר יהיה כבר מאוחר מדי.

אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת, שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא - יראת שמים כזאת היא יראה פסולה. (הראי"ה קוק, אורות הקדש ג, עמ' כז)

 

את המאמר, שהתפרסם בעלון שבות בוגרים מס' 8 בשנת תשנ"ו, כתב ד"ר יהודה פרנקל (מחזור ט)

תגובה לדברים אלו של בן ציון ליפשיץ בעלון ט


* יונה ג, ט.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)