07: היכן ביתנו האמיתי?

  • הרב יואל בן נון

היכן ביתנו האמיתי?* / הרב יואל בן נון

נוהגים אנו לברך ולהתפלל במועדים - "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", כאשר הכוונה בלא ספק, לא לשכונות נוספות שבה, עם כל הערך שבדבר זה, כי אם לעיקר בניינה - בית מקדשנו. אולם, עם שהשתגר אצלנו ביטוי זה, איננו חשים לעתים איזה מקום צריך הדבר לתפוס בתודעתנו, מדוע עלינו לכסוף לבית המקדש בכל מאודינו. לשם כך עלינו לברר מה אנו חסרים בלעדיו - ונימצא למדים, שכל אשר יש בידינו מתורה ומצוות עד קדושה ושמחה וחיים בכלל חסר, מדולדל ומוכה, עד שאין לפנינו שאלה פרימיטיבית כגון זו: "מה אנו חסרים בלא מקדש?" כי אם: "מה יש לנו בכלל בלעדיו"?

כדי לברר משפטנו זה עלינו להצביע בנקודות אחדות על החלל העצום שאנו שרויים בתוכו, במה שצריך להיות מלא חיים עבורינו. אין צורך במאמץ רב כדי לראות את הריקנות היחסית במערכת המצוות; מתוך תרי"ג מצוות קשורות עשרות ומאות במקדש וקדשיו, בהקמתו, במעשה הקרבנות לסוגיהם ולפרטיהם, במערכת טומאה וטהרה אשר חופפת בחלקה גם עם מאכלות אסורים וגם עם אישות, בהלכות הכהנים והלויים ומהן לתורה ומעשרות בכורים וחלה, ועד לעליה לרגל אשר מטביעה חותם על שלושת הרגלים. לא יתכן ספק בכך שתרי"ג מצוות שהן ביטוי ל"כל התורה כולה", מעידות כאלף עדים על צמצומה ודלותה של היהדות המעשית בזמן הזה.

אם לא די בכך נשים אל לבנו את העובדה הנוספת, שסמכותה המלאה של מערכת המשפט הישראלית ובעיקר של המשפט הפלילי, קשורה במקדש, ומותנית בישיבת בית הדין הגדול - הסנהדרין - בלשכת הגזית: "כי מציון תצא תורה", ודיני נפשות בטלו בכל ישראל מעת שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית, ומאז אפילו סנהדרין קטנה של כ"ג בכל עיר בישראל אינה דנה עוד דיני נפשות, (רמב"ם, הל' סנהדרין סוף פרק י"ד). אם כן כל מערכת המשפט הישראלית על עשרות ומאות מצוותיה קשורה אף היא במקדש.

אולם עיקר חסרוננו, אותו אשר כל שאר החסרונות נובעים הימנו, הרי הוא העדר השראת השכינה, המחיה אותנו, מקרבנו ממש, באשר התקיימו דברי התורה "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" (דברים ל"א, יח). צרתנו הגדולה היא בכך שאיננו יודעים כלל הארת פנים וכיצד יונקים ממנה נשמת חיים, באשר כה התרחקנו ואין בידינו להשוות, ושוב עלינו להצביע על המחסור, על החלל הפנוי.

כשהתורה מתארת את השראת השכינה הרי היא בונה אותה על "ההדדיות" - "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים - ואתם תהיו לי לעם", או - "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום"; והדבר נשמע מופלא לדבר על הדדיות במישור של יחסי האדם וא-להיו או נכון יותר של האומה וא-להיה. אולם עד כמה שמופלא הוא - "גם בעיני יפלא נאם-ה' צבאות!" (זכריה ז', ו). דווקא פליאה נשגבה זו מבטאת אמת נשגבה. אין דרכנו לא-להים חד-סטרית בשום פנים ואופן! אולם מאז חרב מקדשנו - כל חיינו הרוחניים הפכו לחד-סטריים. אנו משתדלים בכל כוחנו להיות לו לעם או על כל פנים להיות ראויים לתואר זה. אנו מאמינים ולומדים, מתפללים, אוהבים ועובדים ואיננו מקבלים תשובה, כאותה אשה הכותבת מכתבים לבעלה שנסע, מבקשתו לחזור, משדלת, מצפה מתפללת ושופכת דמעותיה, ולא די שאינו חוזר אלא שכלל אינו עונה לה.

מי שמבין את החזיון הנורא המכונה "משבר האמונה בדורנו", ישכיל להבין עד כמה מעיקה הסתרת הפנים הנוראה. עד כמה היא מעמיקה את המשבר, ועד כמה רק תיקונה המלא הוא פתרון המשבר. יחד עם הבוז והזלזול לאותה אשה שלא עמדה במבחן הציפיות ולא נשארה נאמנה לבעלה השותק, מתוך שנתמוטטו עצביה בתחושת הניכור והניתוק הארוכה, ולמרות זאת, כמה רחמים עלינו להתמלא כלפיה! כמה עלובה האמונה שרבים מבניה חדלו להתפלל מפני שאפס כוחם לכתוב מכתבים בלא מענה. עד שאפילו כאשר חוזר הבעל ודופק בדלת אין עונים לו עוד. עד שאפילו ראשית צמיחת גאולתנו, לא השפיעה עוד על רבים מאחינו.

אכן, נודה נא ונתוודה שעבודתנו הרוחנית "חד-סטרית" היא, ורק יחידי סגולה, קדושי עליון, מצליחים להתעלות. לשמוע בת קול, הד קלוש של תשובת ה', בחינת "עמו אנכי בצרה", וגם כאשר נדמה להם שרבת עוצמה היא, אין זה אלא לפי היחס, כאשר הניצבים וחוזים בעלות השחר לאחר לילה ארוך של חושך ושחור מתפעלים מכל גילוי קלוש של אור, אך קשה לדבר איתם על השוואה כלשהי עם אור הצהרים (בעיקר אם לא חזו בו מימיהם). כל זה לא מפני ש"כך צריך להיות וכך דרכו של עולם", אלא מפני שחסרה לנו השראת השכינה אשר בית מקדשנו קובע את דרכה וצורת גילויה בקרבינו. מכאן, שכל תפלתנו, כל עבודתנו המוסרית וכל ההתעלות הרוחנית שלנו זקוקה למקדש, ובלעדיו הרי היא מתעלפת כצמח ללא מים.

דוגמא חריפה לכך היא עבודת יום-הכיפורים שאנו עושים לה זכר בלבד. כל מאמצינו הגדולים בתשובה ובתפילה, בצדקה, בצעקה ובעינוי הנפש, מכוונים לדבר אחד - להשיג תשובת ה' "סלחתי!". לזה מכוונת גם כל עבודת המקדש. אך בעוד שאנו ממלאים את כל היום כולו במאמצינו, ורק יחידי סגולה מסיימים אותו בתחושה עמומה של מענה, מלא המקדש במענה הא-להי הזה בכל חללו. אף בימי בית שני, בהעדר ענן ואש מן השמיים, ארון וכרובים, ואורים ותומים, היתה לשון של זהורית מלבינה, וכל העם למגדול ועד קטן, עבד ושפחה, היו רואים בעיניהם שנסלח לכל עדת ישראל. תשובה א-להית ברורה למאמץ הטהרה הגדול של ישראל. הייפלא שהיו חוגגים יום טוב בסיומה של עבודת היום? (יומא ע ע"א), היפלא שבעוד נמשך העינוי היו בנות ישראל יוצאות בכרמים בבגדי לבן שאולים, באין שום מקום לקניין פרטי - שלי ושלך?! (תענית כ"ו ע"ב. וברור שההמשך שם, בעניין "בחור שא עיניך" שייך רק לט"ו באב, וביוהכ"פ להיפך: קוראים במנחה אוהרות מפרשת עריות); בעוד שאנו איננו מבינים כלל מה מקום יש לחגיגה זו, לא היה הדבר מוטל אצלם בספק אף לרגע, ומתוך ההתמלאות השלמה והטהורה ביחס ההדדי שבין כנסת ישראל והקב"ה, פרצה השמחה כפרץ מים אדירים.

בל נשכח, לעת הגברת התכונה לקראת חג הפסח, שחג-ה"פסח" נעלם כלל מנוף חגינו, וכל אשר בידינו הוא חג-המצות בלא עליה-לרגל, שגם הוא כמטבע בעל צד אחד בלבד, שהרי חג-הפסח הוא חג קרבן-הפסח החל ביום י"ד בניסן ככתוב בתורה. כשאני משווה בדעתי את ליל-הסדר שלנו לאותו ליל הסדר שהתורה דורשת מאיתנו, אני מתמלא חלחלה, מאחר שהללו מרוחקים מרחק עצום זה מזה, ובעוד הראשון אחוז ומורגל ושגור בפינו, אין השני מונח כלל בתודעתנו, כל שכן במערכת שאיפותינו. פתע מתברר שליל הסדר שבידינו הוא תרכובת משונה של כלי ביטוי המוכנים לקליטת חוויות גדולות שהוד קדומים חופף עליהם בתוך מסגרת תרבותית צרה ומרוחקת מהם, אשר הופכת את הביטויים האלה לחסרי משמעות. כל משמעותם היא הציפיה לקליטה הפנימית שבהם והגעגועים לימים, שהיו מלאים חיים בחינת "זכר למקדש", ואילו אנו - טוב לנו ר"ל בין הצלחות והכלים המסודרים בטעם לבין הפרחים והמפיות, הנרות והמאכלים (בלא לזלזל אף בערכם של אלה), וכלל לא חסרה לנו המדורה בה נצלה הכבש, והאויר הצלול של הר-הבית המלא קדושה נפלאה. מדוע מסרבים ילדינו לשאול "מה נשתנה" באופן טבעי! מדוע עלינו לאלצם לשיר את שאלתם ולהסבירה להם?! התשובה מרה וכואבת - מפני שלא נשתנה דבר! אין הילד מבחין בשינויים "הפעוטים בעיניו" של הטבלה ושל מרור וכיוצא באלה. אולם מי לא יבין את סימן השאלה הגדול של כל ילד ושל כל מבוגר, כאשר עוקרת כל המשפחה לירושלים לשבוע ימים לדור ברחובותיה, כאשר באים למקדש, וכאשר יושבים בהר-הבית בליל הסדר, והכל שונה, והכל מלא חיים חדשים של עולמות חדשים - האם יפסיק פיו של ילד מלשאול "אבא, מה עושים עכשיו?", האם ניתן לשער את גודל התלהבותו של ילד ואת עוצמת המשקע החוויתי שלו בענותו לו "בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית-עבדים" - כך, ילדינו, ישבו אבותינו במדבר חוסים בצל הענן, אך לא בצל הבית, אכלו את פסחיהם וסיפרו לילדיהם ביציאת מצרים, שהרי רק במצרים, בטרם יצאו, כשהמשחית היכה ברחובות, הסתופפו בצל הבתים "אשר אתם שם", ועתה יצאנו לחרות עולם, וגם יושבים אנו כבני חורין ומספרים לך ביציאת מצרים.

כל עוד היינו סחופים ודוויים השתוקקנו לחרות זו בכל מאודנו - בל נשכח גם עתה, כאשר התחיל להיטיב לנו, שעוד עלינו לצאת בליל הסדר מן הבית להר-הבית!

 


* פורסם ב"עלון שבות" שנה ג' גליון א'.