דילוג לתוכן העיקרי

'אהבת אותנו ורצית בנו'?!

קשה לדבר אחרי דבריו המרגשים של ידידי אלי ויזל. ראשית כל, לא עברתי מה שהוא עבר. לא הייתי באושוויץ. הייתי במחנה עבודה, ואני זוכר רק יום אחד, למחרת יום כיפור, שלא היה לי מה לאכול וחיפשתי מעט אוכל עם בן דודי עד שמצאנו חתיכת לחם מעופש, בן כמה חודשים. זה הספיק לי. במשך שנים רבות לאחר מכן, כשישבתי לאכול וראיתי על השולחן פרוסת לחם, חשבתי כמה יהודים ניתן להאכיל בפרוסות אלה.

מי אני ומה אני לעומת מה שעבר על אלי ויזל? או לעומת ידידי מר גזונדהייט שגם נמנה עם מניחי התפילין באושוויץ?

אני מודה לרב משה מיה שעשה מאמצים רבים וכתב את הספר. לו זה היה תלוי בי, לא היה הספר נכתב. הוא ליקט ואסף דברים שנאמרו על-ידי בהזדמנויות שונות. רצוני לומר כמה דברים הממשיכים את הקו שהתווה אלי ויזל.

באיגרת תימן, כותב הרמב"ם שמאז נתן הקב"ה תורה לישראל, אומות העולם נלחמות נגדנו ונגד התורה בשתי דרכים. הדרך האחת היא דרך הזרוע, בכוח החרב. הדרך השניה היא דרך הפילוסופיה, בכוח טענות הגיוניות.

בבואו לעודד את יהודי תימן, כותב להם הרמב"ם ששתי הדרכים לא תצלחנה. וכבר התנבא ישעיהו הנביא (נד, יז): "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי". כל הטענות נגד האמונה - סופן להידחות ולהיבטל מן העולם.

הרמב"ם, ויש להניח גם ישעיהו הנביא, לא תאר לעצמו שיבוא יום שבו לא תהיינה עוד תשובות. לא תהיינה, ולא ייתכן שתהיינה. הקושיות הן כה גדולות שאין תשובה בעולם שיהא די בה.

כפי שהזכיר כאן מקודם אלי ויזל, אין דבר בעולם שיכול להצדיק את מותם של מאות אלפי ילדים שנהרגו ונשרפו. אין דבר בעולם שיצדיק זאת! לא מדינת ישראל, לא משיח, לא חזרת עם ישראל בתשובה. אין דבר בעולם שיצדיק זאת!

הרמב"ם אומר שתהיה תשובה על כל שאלה, אבל על השאלה הזו אין תשובה!

אני רוצה שהרמב"ם ידע, שחווינו קושיות כאלה שאין עליהן תשובה, שום תשובה!

כמה חודשים לאחר שהגעתי לארץ, פגשתי אחד מחבריי, שיקו (יהושע) הגר, מנכדי הרבי מויז'ניץ זצ"ל. לפני שהגרמנים נכנסו, היה לנו ויכוח. היה מי שחשב שניתן לברוח. לא האמנתי בכך. חשבתי שעלינו להתכונן, לפחות מבחינה נפשית, לקידוש השם. כעסו עלי, על שהכנסתי אווירת ייאוש. והנה הגעתי לכפר עציון, ופגשתי באותו חבר. "ר' יהודה, זה אתה?", וכאן הוסיף קללה עסיסית, "אתה דיברת על קידוש השם, וניצלת?". אמרתי לו: "מה, אני אשם שניצלתי?". והוא מוסיף ושואל: "נשארת דתי?" אמרתי לו: "שיקו, ואם לא הייתי דתי, הדברים היו יותר מובנים?"

בספר מתואר המפגש שהיה לי עם אבא קובנר, ששאל אותי: "כיצד אתה מתמודד עם מה שעברת מבחינת האמונה?", השבתי לו, כדרכם של יהודים, בשאלה: "כיצד אתה מתמודד? אתה מאמין באדם, אתה יכול עוד להאמין באדם?". הוא לא דיבר כמו אלי ויזל על ה"קַיִין" שבאדם. הוא האמין באדם הטוב, ורק באדם. לכן, הוספתי ואמרתי לו: "הבעיה שלך קשה משלי. בשבילי, נסתרות הן דרכי הבורא". "אם כך", חתם אבא קובנר, "בוא נסכם: לשנינו יש בעיה".

אין תשובה. יש שתי דרכים: אלה שמנסים ליישב ולתרץ קושיות, ודרך זו פסולה עקרונית, כפי שציין פרופ' אלי ויזל. אבל יש גם דרך אחר, של הדחקת השואה. יש המדברים על "הסתר פנים". מה זה הסתר פנים? וכי הקב"ה הוא בן אנוש, שיכול להסתיר פניו ולא לראות? אנו זועקים עם חבקוק הנביא (א', יג): "טהור עינים מראות רע, והביט אל עמל לא תוכל, למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו"?

יש זרם בציונות הדתית שמדבר על גאולה ומשיחיות. הוא מתבסס על דברי הירושלמי המפורסמים בריש מסכת ברכות (פ"א ה"א, ב, ע"ג), המתאר מעשה ברבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכין בבקעת ארבל וראו את איילת השחר שבקע אורה. אמר לו רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: "כך היא גאולתם של ישראל, בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת".

נכון, זה מתאים למה שקרה בארץ ישראל. בתחילה עליית הביל"ויים, ואחר כך בני העליה השניה. והקיבוצים. ומדינת ישראל. כל זה נכון לארץ ישראל, אבל גאולת ישראל? איזו תשובה יש לנו?

לפני כמה שנים השתתפתי ברב שיח בניו יורק. הרב יעקב שכטר שאל כמה רבנים: "האם ניתן עדיין לומר שמדינת ישראל היא 'ראשית צמיחת גאולתנו' לאחר שהעבירו כמה ערים לשליטת הרשות הפלשתינית?". אמר אחד המשתתפים: "יש לי קל וחומר: לפני שמונים שנה הרב קוק אמר שתקופתו היא 'אתחלתא דגאולה', אז היום - כשמצבנו טוב הרבה יותר - על אחת כמה וכמה!".

האמנם קל וחומר? געוואלד! מאז אמר הרב קוק את הדברים העולם חרב. אם מדברים על ארץ ישראל, אולי אפשר לדבר על גאולה. הכל מתפתח. אבל גאולת ישראל? גאולת עם ישראל?

איני בא בטענות לאף אחד. הנושא כה כבד שנוטים להדחיק אותו, לא רוצים להתמודד עמו.

אני פונה לריבונו של עולם: הבט על בניך, הם עדיין ממשיכים להתפלל!

תאמינו לי. בימים הנוראים היה קשה לי לומר "אהבת אותנו ורצית בנו". אבל אמרתי, ואני ממשיך לומר.

דומה שהגיעה העת, לנוכח מיליוני היהודים שממשיכים לומר "אהבת אותנו ורצית בנו", שהקב"ה יאהב אותנו וירצה בנו. "אתה תקום, תרחם ציון, כי בא מועד".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)