דילוג לתוכן העיקרי

פרשת דינה בשכם

* 

א

חז"ל דרשו שדינה נענשה מפני ש"יצאה לראות בבנות הארץ", אולם, הם לא פירשו לנו במה חטא יעקב, שנגרם לו עוול כזה. דומה, כי מתוך דיוק בפסוקים נוכל למצוא הפתרון.

לפני צאתו לחרן נודר יעקב נדר: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים וכל אשר תִתן לי עשר אעשרנו לך". היכן מצינו שפרע הוא את חובו? לאחר פרשת שכם, קורא הקב"ה ליעקב ומצווה עליו לעלות לבית א-ל "ועשה שם מזבח...". יעקב נזקק לתזכורת מהקב"ה - הנושה שבא לגבות חובו. יעקב, כפי הנראה, אכן נתן לקב"ה מעשר, והציב מזבח, עליו הקריב קרבנות בסוכות מיד עם פרידתו מעֵשׂו, אולם בכך לא היה די. הוא התעכב בסוכות זמן רב, ואח"כ בשכם (שהרי בניו היו מבוצרים מספיק להרוג את כל יושבי שכם), ולא בא למקום שהבטיח - בית אל.

כפי הנראה, סבר יעקב שדי היה במזבח בסוכות ובקרבנות שהקריב עליו, אולם, לא כן הוא. הקב"ה הקפיד עמו על כל מִלה שהוציא מפיו בשעת הנדר, ולכן הביא טרגדיה זו עליו - דרך בִתו דינה - כדי שייאלץ לעקור ממקומו ולשוב לבית אל.

אך עדיין יש לברר, מדוע חמורים כל כך מעשי יעקב, מדוע הקפיד עימו הקב"ה?

חז"ל כבר הורו לנו שמידתו של יעקב היא אמת. לכאורה, מאמר זה תמוה, שהרי מבין האנשים שמוּכרים לנו בתורה, יעקב הוא הפחות מתאים להיקרא איש אמת - החל מרמאותו בעניין עֵשׂו בבכורה, דרך רמיית אביו בקבלת הברכות, ושוב בבית לבן - כשהוא בורח, ואף במפגש עם עֵשׂו ("עד אשר אבוא אל אדני שעירה"). מוכרחים, איפוא, להבין, שתיאורם של חז"ל אינו מוסב על מעשיו של יעקב, אלא על מהותו הפנימית - בתוך תוכו הוא איש אמת. ונבאר את הדברים - יעקב אמנם מרמה פעמים רבות, אך הוא עושה זאת רק משום שיש לו וודאות פנימית באמת שלו. דרך ההתמודדות שלו בעולם היא דרך רמאות, כשמו: יעקב - עקבה. במקרים בהם ניסה הוא ללכת בדרך האמת כדרך ההתמודדות הוא נפגע. כך בבריחה מלבן, כשזה דרש את התרפים, מחליט יעקב ללכת בדרך האמת: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה", ובעקבות כך מתה רחל, שגנבתם. כך גם בפגישה עם שרו של עֵשׂו - הוא לא ניסה להתחמק אלא נלחם עמו פנים בפנים - ישירות, ויצא נפגע בירכו. אלא שכאן ידו יצאה על העליונה, ולכן שוּנה שמו - "ישראל" - מעתה, יכול הוא להתמודד עם המציאות בדרך הישר!

אדם פשוט, איננו יכול לאמץ לעצמו דרך חיים כזו של "יעקב" - הדבר כרוך בקשיים של ניתוח דק בין שקר שמותר לשקר שכבר אסור. רק יעקב, שחותמו אמת, מסוגל לחיות בדרך חיים כזו, אצלו האמת מבטיחה שלא יחצה קווים אסורים. משום כך, כשהוא עצמו מבטיח בנדר שיחזור לבית אל, הקב"ה מדקדק עמו על כל מילה שיצאה מפיו. אין הוא יכול להרשות לעצמו לשקר במקום שאין צורך - הדבר פוגם במידת האמת שלו, שהיא זכות קיומו ודרכו בחיים.

ב

בתורה נאמר שבני יעקב באו מן השדה בשומעם על האירועים שקרו לאחותם, והם אלו שהציבו את תנאי המילה לחמוֹר. מדוע, אם כן, כעס יעקב דווקא על שמעון ולוי, והרי כולם תיכננו את הדבר? ושמא תאמר שהם לא השתתפו בביצוע, והרי נאמר: "בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר...". ואכן, מכוח קושיה זו, נדחקו חלק מהפרשנים לומר שבני יעקב הם שמעון ולוי בלבד, אולם אין משתמע כך מפשט הפסוקים. מאידך, מפורש שרק שמעון ולוי השתתפו בהרג עצמו. מה, איפוא, חלקם של שאר האחים.

נראה לפרש, שכל האחים תיכננו יחד לעשות בדיוק מה שאכן עשׂוּ - כשאנשי שכם יהיו כואבים הם יקחו חזרה את דינה, ויבוזו את העיר על יושביה. חמור הבטיח להם מוהר ומתן רב, והם אכן דרשו מוהר רב - הרבה יותר ממה שהוא העלה על דעתו. התורה כבר מצווה שהאונס חייב לשלם קנס לאבי הנערה, ובני יעקב תיכננו לגבות קנס זה ביום השלישי - תוך כדי הצלת דינה. במעשה זה לכשעצמו אין שום רע - הכסף מגיע להם.

מאידך - שמעון ולוי הרחיקו לכת עוד יותר - הם ראו לנכון לגזור דין מוות, להשמיד להרוג ולאבד את האונס "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". הרמב"ן (לד, יג) אף מביא את דברי הרמב"ם, שמסביר מדוע היה ראוי להרוג את כל יושבי שכם, שלא עשו דין בפושעים. אולם, תהא הסיבה מה שתהא, מטרתם היתה לפעול כמוציאי דין מוות המגיע לפושעים. גם במעשה זה כשלעצמו אין שום בעיה - מצאנו שהמקרא מצווה לעתים על השמדה טוטאלית וחרם כגון על שבעת העממים או עמלק.

נבחן כעת את דברי יעקב. טענתו: "ואני מתי מספר ונאספו עלי והִכוני" מבוססת על טענה קודמת: "עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ". הביטוי 'עכר', מזכיר את עמק עכור - המקום בו נסקל עכן על שמעל בחרם (דהי"א ב, ז).

המעשה שעשו שמעון ולוי חמוּר, משום שהוא נעשה תוך כדי ביצוע התכנית המקורית של הביזה. המקרא מדגיש פעמים רבות שכל הרג שנעשה עפ"י צו א-להי חייב להתבצע עפ"י טהרת המידות - לשמה! ברגע שאדם מערב במעשהו רצונות אישיים הוא מעיד על כך שאין הוא רוצח מכח צו א-להי המחייב אותו - אלא לעצמו, ואז הופך הוא להיות רוצח לכל דבר. לכן במלחמותיהם, החרימו ישראל את כל השלל לה', וזו הסיבה ששאול נענש בחומרה כה רבה על שלא הכרית לגמרי את שלל עמלק. זהו אף הטעם לחומרת מעשיו של עכן. יעקב כועס על שמעון ולוי על שהם ביצעו רצח המוני שלא לשמה, אלא למען בצע כסף - זה הדבר החמור שמכפיש את שמו "להבאישני בישב הארץ".

לאור האמור, יובן גם מדוע מאריכה כל כך התורה בתיאור הביזה (פסוקים כז-כט) - יש כאן דגש על חומרת המעשה, שלא נעשה על טהרת הקודש (מסתבר שאלמלא הרגו שמעון ולוי את כל הזכרים, לא היו האחים בוזזים בקנה מידה כזה גם נשים וילדים).

 


* שיחה שנאמרה בשבת פרשת וישלח, תשנ"א. סוכם ע"י דוד טי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)