דילוג לתוכן העיקרי

לימוד תורה: שכל וחוויה

קובץ טקסט
 
 
          בפרק הקודם עסקנו בדגש שמעניק הרב סולוביצ'יק לפנימיות, המרכיב החוויתי ביהדות. ברם, יש להביא בחשבון אף שני היבטים אחרים שהינם חיוניים לחיים הדתיים: מחשבה ומעשה. רק באמצעות שילוב שלושה מרכיבים אלו – שכל, רגש ומעשה – תהיה דתיותו של האדם שלמה. למעשה, הרב גורס שחווייתו הדתית של האדם לוקה בחסר אם היא אינה מבוססת על ידיעת ההלכה, וברור שעל חווייתו להיות מלווה בקיום ההלכה, ועוד עדיף מזה – על החוויה הדתית לנבוע מקיום ההלכה. לפיכך, בפרק זה נדון בלימוד תורה הן כדרישה מקדימה לחוויה דתית והן כחוויה לכשעצמה, ובפרק הבא נפנה את תשומת לבנו לצורך במעשה שילווה את המחשבה והרגש.

השפעת הידיעה על החוויה
            בהשקפתו של הרב סולוביצ'יק, ששורשיה נטועים בדברי חז"ל ובתורת המתנגדים (כדוגמת ר' חיים מוולוז'ין והנצי"ב), תופס לימוד התורה מקום מרכזי – אם לא את המקום המרכזי – בחיים הדתיים היהודיים. מעבר להיותו מדריך לקיום ההלכה למעשה, לימוד התורה מאפשר לנו לחדור אל רצונו האינסופי של האלוקים ועל ידי כך הוא משפיע על כל מרכיב בקשר שלנו עמו. הרב ליכטנשטיין מסכם את גישת הרב כדלהלן:
תלמוד תורה מאפשר ליהודי להביט פנימה – במידת הישירות והעומק שאדם זכאי להשיג – אל רצונו הנגלה של בוראו. באמצעות לימוד ההלכה – שהיא הביטוי האימננטי לרצונו הרציונלי הטרנסצנדנטי של האלוקים – מעמיקה ידיעת ה' של האדם ומקבלת רוחב. יתרה מזאת, הלימוד הדתי ממריץ את האישיות הרוחנית הכוללת. האמונה אינה יכולה להיות עמוקה או יציבה אלא אם כן נוטל השכל תפקיד פעיל ומלא בבקשת האלוקים.[1]
            לאור זאת, נוכל להבין מדוע הרב סולוביצ'יק עומד על כך שאסור שתחושת הפנימיות במצוות תהיה מבוססת על "סנטימנטליות זולה וטקסים" ("שומרים לבוקר", דברי השקפה, עמ' 78), אלא עליה להתבסס על היכרות מעמיקה עם המקורות ההלכתיים. "אנו היהודים ידענו מאז ומתמיד שבלי דעת [=ידיעת] תורה אין היהודי מסוגל לחוות כדרוש את החוויה הדתית ולהבין היטב את יופיה ותפארתה של עבודת השם" (שם, עמ' 76). יש לזכור אף שהרב טוען שחוקי ההלכה הם נתוני היסוד של היהדות, ורק מתוכם ניתן להגיע להבנה כלשהיא ביהדות.
            הרב סולוביצ'יק גרס כי הדרישה למרכיב שכלי חזק בעבודת ה', דרישה התקפה ועומדת בכל דור ודור, רלוונטית במיוחד בימינו אנו. כותב תלמידו הרב שלום כרמי:
ברגישות עזה לתשישות המחויבות ביהודי דורנו, הגיע הרב למסקנה כי העסקתה הדתית של השכל הכרחית לרפואתה... הרב סבר שיש בדורנו קרקע נוחה לחיפוש אינטלקטואלי:
"הדור האמריקני הצעיר... אינו דבק באופן טוטלי בדעות פרגמטיות-תכליתיות... ככל שהאנשים הממוצעים בחברתנו המודרנית עולים יותר ויותר בגרם המעלות של דעת ואינטליגנציה כללית, לא נוכל להחדיר בהם השקפה יהודית אם זו תישען בעיקר על סנטימנטים ומעשי טקסים" (שם, עמ' 78).
כפי שהרב קוק היה עד להתנכרות היהודים למחויבות הדתית המסורתית והחליט שיש לחשוף את הדור למחשבה יהודית מקיפה המושרשת במקורות הקבלה, הציע הרב סולוביצ'יק פתרון פשוט ומדהים יותר: חידוש הברית עם תורת ה"נגלה" המתעמתת ישירות עם חווייתנו הממשית.[2]
מרכזיותו הרבה של תלמוד תורה בתפיסת היהדות של הרב הביאה אותו לפרש מצוות רבות שלכאורה אינן קשורות ללימוד התורה כקיום של לימוד. למשל, הרב סבור שמצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר מתקיימת על ידי לימוד תורה. אין אנו מספרים סיפור ותו לא, אלא אנו מתארים את יציאת מצרים באמצעות דרשת פסוקים בתורה (מדרש), שינון דינים קבועים (משנה) וניתוח והמשגה של ההלכה (גמרא). כמו כן, אמירת פסוקי דזמרה (פרקי התהלים הפותחים את תפילת שחרית) נתפסת בעיניו כמעשה של תלמוד תורה, דהיינו, הבנת מקומנו ביחס לה', פעולה המאפשרת לנו לעתור אליו.[3] למעשה, על פי הרב סולוביצ'יק, כל תפילה חייבת לכלול מרכיב הכרתי; וכפי שנראה בפרק 20 הרב מחשיב מאוד את העובדה שהמילה 'תפילה' באה מן השורש 'פלל' המציין שיפוט או הבחנה.[4]

חווית הידיעה
            בעוד הרב מדגיש את הפן השכלי במצוות חווייתיות מסוימות, הוא אף מדגיש את הפן החווייתי של המצווה השכלית האולטימטיווית – תלמוד תורה. במילים אחרות, הוא שוב ושוב מציג את לימוד התורה לא רק כעיסוק עיוני אלא גם כהתנסות רבת עוצמה. במבט ראשון, תפיסה זו עלולה להיראות תמוהה: השכל מאופיין בניתוח קר ושקול, בדיוק ובניתוק, ואילו הרגש מאופיין בחמימות, התלהבות ומעורבות. ברם, הסתירה לכאורה מתיישבת כאשר אנו מבינים שבעיני הרב בקשת הידע היא מסע נלהב וסוחף, במיוחד כאשר הידיעה היא של התורה, ובסופו של דבר – של האלוקים.[5]
            אף שיש לגשת ללימוד תורה במלוא הרצינות וההקפדה השכלית, תהליך רכישת התורה הופך לחוויה מלאת חיים, מרתקת וממריצה המגיעה אל מעמקי אישיותו של האדם:
כשהאדם מתעמק בתורת א-להים וחושף את המאור וההוד שבה... ונהנה הנאת יצירה וחידוש, הוא זוכה להתייחדות עם נותן התורה. חזון הדביקות מתגשם על ידי הזדווגות השכל עם הרעיון הא-להי שהתגלם בדפוסי דינים, הלכות ושמועות...[6]
ברם ההכרה ההלכית אינה נשארת סגורה בתחום השכל. פורצת היא לה דרך אל התודעה האקסיסטנציאלית [=הקיומית] ומשתלבת בה... האידיאה הופכת ניסיון מרתיח ומסעיר, הדעת – אש דת, משמעת הלכית דייקנית וקפדנית – אהבת חשק בוערת באש קודש, ריבוא רבבות אותיות שחורות, שלתוכן נתכווצו תלי תלים של דינים, ביאורים, קושיות, בעיות, מושגים ומידות, יורדות מן המוח הצונן והשאנן, השוקט על הפשטותיו הדקות ומערכותיו השיטתיות, אל הלב המלא רעד, רטט וחרג, ומתגלגלות בזיקי שלהבת חוויה אדירה הגורפת את האדם אל קונו ("על אהבת התורה וגאולת נפש הדור", עמ' 410‑411).

אהבת ה'
          התמזגות השכל והתשוקה תופסת מקום נכבד ביהדות מימים ימימה (אף שהרב מטביע בה את חותמו האישי). הרמב"ם, לדוגמה, כותב שאהבת ה' תלויה בידיעתו:
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בליבו של אדם... אלא בדעה שיידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה:[7] אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה (הלכות תשובה י, ו).
            בהתחשב באופי השכלי והמופשט לכאורה של מושג האהבה שהוצג על ידי הרמב"ם, קריאת התיאור להלן עלולה לעורר פליאה:
וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד כאֵלו חולי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אשה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד... וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה (הלכות תשובה י, ג).
דברים אלה עוררו השראה רבה ברב סולוביצ'יק והוא הביאם בוביקשתם משם (עמ' 187) כתיאור של פסגת הישגיו הדתיים של האדם.[8]

התגלות
            הרב סולוביצ'יק מרבה להבליט את חשיבות אהבת התורה, ומתאר את לימוד התורה כצורת הידבקות נלהבת באלוקים. הרב סבור שהאדם מתקשר לאלוקיו באופן שכלי באמצעות לימוד תורה וכן שהאדם מחזק את התקשרותו הרגשית לה' באמצעות מושא אהבה המשותף לשניהם, דהיינו – התורה. לפיכך, הרב מתאר לעתים קרובות את לימוד התורה כמפגש עם האלוקים, ואף כמעין התגלות.[9] רבים מחידושיו העוסקים בקריאת התורה מיוסדים על הנחה זו. תפיסה זו גם באה לידי ביטוי בתמיכתו במנהגו של המהר"ם מרוטנבורג לעמוד בשעת קריאת התורה בבית הכנסת,[10] מכיוון שזהו שחזור של ההתגלות בהר סיני (שבמהלכה עמדו בני ישראל בעת קבלת התורה).[11]
            ההתגלות כוללת שני מרכיבים: התוכן (דהיינו, המסר עצמו, קרי, ההלכה) והחוויה. שני המרכיבים חיוניים והרב רואה לנכון להדגיש כל אחד מהם. כנגד אלה המאשימים את אנשי בריסק בשכלתנות קרה, מסביר הרב את החִיוּת והחוויה האדירה שבלימוד התורה; כנגד אלה המתמקדים אך ורק בחוויית המפגש ומתעלמים מתוכן ההתגלות (כדוגמת מרדכי מרטין בובר), עומד הרב על מרכזיות קיום ההלכה ולימודה.

תורה לשמה
            במסגרת דיוננו בלימוד התורה כצורת דבקות בה', עלינו להבחין בין תפיסתו של הרב ובין התפיסה שפותחה בזרמים מסוימים בחסידות. לדידם של הדוגלים בגישה החסידית, דהיינו, לימוד תורה לשם השגת דבקות, לימוד התורה נתפס כאמצעי המביא לחוויה אקסטטית כלשהיא. שיטת הלימוד אינה חייבת להיות מדויקת, קפדנית ושכלתנית, ותוכן הלימוד עצמו הוא בעל חשיבות משנית.[12]
            לדעת הרב, שהינו תומך נלהב ברעיון ה"תורה לשמה", יש לאמץ בלימוד התורה גישה המורכבת מאינטלקטואליזציה גמורה וניתוח חדשני. אין לגשת לתורה עם מידה פחותה ב"מעוף היצירה המחשבתית... בחריפות האנליטית, בדקות ההפשטה ובעקיבותה השיטתית" מאשר בשאר תחומי החקר השכלי (וביקשתם משם, עמ' 205). ההיבט החווייתי מתלווה ללימוד וצומח מתוכו, אך הוא אינו הסיבה ללימוד. לימוד התורה הוא מטרה בפני עצמו.

חוויה רבת-פנים
          פרט לדבקות, מתבטא המרכיב החוויתי בלימוד התורה בצורות רבות ומגוונות, וביניהן:
  1. החוויה המרוממת ועתירת ההוד שבהכרה וביצירתיות ("על אהבת התורה וגאולת נפש הדור", עמ' 409‑410);
  2. התייחסות לתורה כ"אישיות" חיה שהאדם מרותק ומחויב אליה ("מה דודך מדוד", עמ' 70‑75; “Remarks at a Siyyum,” pp. 182-183);
  3. חווית המסורה החיה, החבירה והשיח עם הדורות הקודמים (וביקשתם משם, עמ' 230‑233);
  4. טיהור וקידוש אישיות האדם:
התורה מטהרת ומקדשת ומעניקה לוית חן לאדם... על ידי לימוד תורה אדם זוכה לא רק לחכמה וידיעתה כי אם גם לקדושה וטהרה אישית. גסות רוח נעלמת, ועדינות יורשת את מקומה. שטחיות חולפת ועמקות המחשבה מחליפתה. בעקבות הלימוד, אנו נתקלים בשינוי גברא ובהתחדשות האישיות. הכח הרוחני באדם מתרחב ועוצמתו המוסרית מתבלטת (שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל, חלק ב', עמ' יג).[13]
      בגמרא (נידה ל ע"ב) מובאת אגדה אודות המלאך המלמד את התינוק תורה ברחם אימו. לפי אגדה זו התורה חבויה באישיות האדם ומתגלה מחדש באמצעות לימוד. על יסוד האגדה כותב הרב סולוביצ'יק שלימוד התורה מסייע לאדם למצוא את האני האמיתי שלו וכך גואל אותו ("גאולה, תפילה, תלמוד תורה", עמ' 269). למעשה, קריאת התורה בציבור בימי שני, חמישי ושבת נקבעה בעיקר כדי לטהר את אישיותו של היהודי על ידי התקשרות לדברי האלוקים (שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל, חלק ב', עמ' רה-רז; חלק א', עמ' קסד-קסח, קעה-קעח).
            לפי הרב סולוביצ'יק, קיימים מימדים נוספים בלימוד התורה – לדוגמה, התורה מהווה אמצעי לתפיסת העולם ואינה מקור לנורמות גרידא – וברבדים נוספים אלו נעסוק בפרקים הדנים באיש ההלכה ובוביקשתם משם.
 
לעיון נוסף:
  1. סיפור יציאת מצרים כלימוד תורה:

א. שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל, חלק ב', עמ' קנב-קסג.
ב. זמן חירותנו, עמ' 31‑32, 81‑83.
ג. שיעורים לזכר אבא מרי, חלק א', עמ' ב-ג, הערה 4. 
ד. "ההגדה ותכניה", האדם ועולמו, בעיקר עמ' 195‑196. 
ה.  R. David Shapiro, Rabbi Joseph B. Soloveitchik on Pesach, Sefirat ha-Omer and Shavu’ot (Jerusalem, 2005), 15-32.

  1. פסוקי דזמרה: שיעורים לזכר אבא מרי, חלק ב', עמ' יז-לד.
     
  2. חוויית לימוד תורה:

א. "על אהבת התורה וגאולת נפש הדור", בסוד היחיד והיחד, עמ' 403‑432; הודפס שנית בגרסה מקוצרת בדברי השקפה, עמ' 203‑216. 
ב.“On the Love of Torah: Impromptu Remarks at a Siyyum,” prepared by M. Kasdan, Shiurei Harav, pp. 181-86 
ג. "מה דודך מדוד", דברי הגות והערכה, עמ' 57‑98. 
ד. "קדושה וענווה", האדם ועולמו, עמ' 207‑224. 
ה. "תורה ושכינה", אדם וביתו, עמ' 143‑160. 
ו. "גאולה, תפילה, תלמוד תורה", דברי הגות והערכה, עמ' 255‑272. 
ז. "בעניין ברכות התורה", שיעורים לזכר אבא מרי, חלק ב', עמ' א-טז.
נושא זה עובר כחוט השני לאורך כל איש ההלכה ווביקשתם משם.

4. תפיסת הרמב"ם אודות אהבת ה': שמונה פרקים, פרק ה'; ספר המצוות, מצות עשה ג'; הלכות יסודי התורה ב, א-ב; הלכות תשובה, פרק י; מורה נבוכים ג, נא.

5. אהבת תורה: עיין הערה 3, מאמרים א-ה.

6. קריאת התורה כהתגלות: שיעורים לזכר אבא מרי, חלק ב', עמ' רי-ריג; וביקשתם משם, עמ' 130‑140. בשיעורים לזכר אבא מרי מופיעים שלושה שיעורים רלוונטיים לנושא קריאת התורה באופן כללי (חלק א', עמ' קלה-קנו ועמ' קנז-קעח; חלק ב', עמ' קצז-ריג).

7. דבקות: "על אהבת התורה", עמ' 411‑417; וביקשתם משם, פרקים יא-יט; "קדושה וענווה".

 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תש"ע
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: חיים שוורץ
 
 
 
 

[1] “R. Joseph Soloveitchik,” in Great Jewish Thinkers of the Twentieth Century, ed. S. Noveck (New York, 1963), 290.
[2] R. Shalom Carmy, “Of Eagle’s Flight and Snail’s Pace,” Tradition 29:1 (1994), 26-27; reprinted in Exploring the Thought of Rabbi Joseph B. Soloveitchik, pp. 115-16.
[3] לגבי סיפור יציאת מצרים ופסוקי דזמרה, ראה לעיון נוסף, הערות 1‑2.
[4] לאור הבנה זו של המונח תפילה, יש להבחין בינה לבין מושג הצעקה: "בעוד שהתפילה היא פעילות מתבוננת המתרחשת ביודעין, הצעקה מיידית היא וכפייתית" ("גאולה, תפילה, תלמוד תורה", עמ' 268). עוד על התפילה במחשבת הרב, עיין בפרקים 20‑21 להלן.
[5] נושא המימד החוויתי שבידיעה ככלל, להבדיל מידיעת תורה, מופיע בדיון בצירוף השכלי בפרק 7 לעיל.
[6] אף שדברים אלו מזכירים קטעים בנפש החיים לר' חיים מוולוז'ין (ד, י) והתניא לר' שניאור זלמן מלאדי (ליקוטי אמרים, פרק ה'), הרב בדרכו האופיינית מדגיש יצירתיות וחדשנות, ולא רק לימוד תורה.
[7] כך מופיע בגרסת הדפוס הנפוצה. ברוב כתבי-היד, כולל זה שהרמב"ם עצמו חתום עליו, כתוב "ועל פי הדעה על פי האהבה"; ובפירושו "יד פשוטה" מציע הרב נחום רבינוביץ להזיז אות אחת: "ועל פי הדעה, על פיה - אהבה".
[8] חשוב לציין שאף שהרב נוקט כדעת הרמב"ם וסובר שידיעת ה' מביאה לאהבת ה', הוא אינו גורס כמוהו בנוגע לאופי ידיעה זו. לדעת הרמב"ם, מדובר בידיעת פילוסופיה (פיזיקה ומטפיזיקה), ואילו לדעת הרב מדובר בידיעת ההלכה. ראה לעיון נוסף, הערה 4, ובפרק 33 להלן.
[9] ראה למשל, אדם וביתו, עמ' 156‑157.
[10] מובא במרדכי, מסכת שבת, תכב, וברמ"א או"ח, קמו, ד.
[11] ראה לעיון נוסף, הערה 6.
[12] עיין, למשל, Joseph Weiss, “Torah Study in Early Hasidism,” in his Studies in Eastern European Mysticism, ed. D. Goldstein (Oxford, 1985), 56-68.
[13] בהמשך הדברים שם (עמ' יג-טז) הרב מפתח את נושא לימוד התורה כמביא לקדושה וטהרה. בשלב מוקדם יותר באותו שיעור (עמ' ז-ט), הרב רואה בלימוד התורה צורת תפילה, קבלת עול מלכות שמים ושבח לה'. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)