יחזקאל | פרק ה' | לסיום נבואות הלבֵנה

לסיום עיוננו בנבואות הלבֵנה שבפרקים ד'–ה', נייחד הפעם את הדיון לשני נושאים נפרדים הנוגעים לנבואות אלו. נפתח בעניין שכבר ציינו לו בפרק ד', אך בפרק ה' הוא בולט במיוחד: הזיקה לפרשת 'התוכחה' שבספר ויקרא. הרי הלשונות הדומים בפרקנו ובפרק כ"ו בספר ויקרא:

מה משמעותה של הקבלה זו? דומה שעיקר עניינה להראות ש'התוכחה' – התיאור החריף ביותר שיש בתורה על עונשם של ישראל – עומדת להתגשם בקרוב. השימוש הברור בפסוקים מן התוכחה בא להעצים את המסר המאיים של הנבואה: התראת התורה עתידה להתקיים ביושבי ירושלים החיים בה כעת.

עם זאת, בתוכחה שבספר ויקרא יש גם דברי נחמה: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כ"ו, מב). העדרה המוחלט של נחמה זו מפרקנו בולט במיוחד לנוכח ההקבלה שבין הפרשיות, והוא חלק מהאווירה הכללית בפרקים אלו, המציירים תמונה קודרת ביותר, בלא אור בקצה המנהרה. הנחמה היחידה שיש בכל זאת בנבואות הלבֵנה היא החלפת צואת האדם בגללי בהמה לאפיית עוגת השעורים שנצטווה יחזקאל לאכול.

יתרה מזאת, הזיקה לספר ויקרא ניכרת לאורך ספר יחזקאל כולו, ומדי פעם אף מצוטטים פסוקים שלמים ממנו, כגון להלן כ', יא: "וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", המקביל לויקרא י"ח, ה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם".[1] ובאמת אין זה מפתיע, שהרי יחזקאל כוהן היה (א', ג), ומסתבר שספר תורת כוהנים היה שגור על פיו במיוחד.

 

מכאן נעבור לשאלה שקשה לענות עליה מתוך פשוטו של מקרא: האם ביצע יחזקאל בפועל את הציוויים שנצטווה בנבואות הלבֵנה? כלום באמת שכב שלוש מאות ותשעים יום על צידו השמאלי? כלום באמת אכל כל אותה תקופה כמות זעומה של לחם ומים ביום? וכלום באמת גילח את כל שערותיו?

כמובן, יחזקאל לא היה הנביא היחיד שנצטווה לעשות מעשים לא-שגרתיים, הנראים כפוגעים בכבודו של הנביא או כמעיקים במיוחד. בין היתר יש לציין את האמור בישעיהו: "לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף. וַיֹּאמֶר ה' כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ. כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם" (ישעיהו כ', ב–ד), ובהושע: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה' " (הושע א', ב). האם באמת הלך ישעיהו ערום ויחף שלוש שנים? האם באמת נשא הושע אשת זנונים ונולדו לו ממנה ילדי זנונים?

לקמן נציג שלוש גישות בדברי רבותינו הראשונים בשאלה זו. נפתח ברמב"ם (מורה הנבוכים חלק ב פרק מו):

דבריו של הרמב"ם נחרצים: כל האמור בנבואות הלבֵנה – וכן בנבואות אחרות, שהזכרנו את מקצתן – לא נעשה בפועל, אלא היה כולו במראה הנבואה, כמו שאדם רואה מראות מלאי תוכן ופרטים בחלומו. הרמב"ם מבסס את גישתו על שני טיעונים מרכזיים. ראשית, לא ייתכן שה' יצווה את הנביאים לעשות מעשים שיגרמו להם להיראות כשוטים וכמשוגעים בעיני העם. ובמיוחד קשה להבין כיצד ה' מצווה את יחזקאל בפרקנו לגלח את כל שערותיו, נגד ציווי התורה "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא י"ט, כז); ומה עוד שיחזקאל היה כוהן, ולוּ עשה כך בפועל, היה עובר בשני לאווין על כל פאת זקן ופאת ראש.[2]

ר' יצחק אברבנאל (בפירושו להושע א', א) דוחה בתוקף את גישתו של הרמב"ם:

אברבנאל מעלה שתי טענות עקרוניות נגד גישת הרמב"ם:

מהמשך דבריו של אברבנאל ניכר שהוטרד במיוחד מהבעיה הראשונה, שכן למסקנה הוא מוכן לקבל את הקביעה שיש מעשים סמליים שלא נעשו בפועל, אך רק על בסיס הבחנה עקרונית בפסוקים:

אברבנאל מבחין בין מקומות שנאמר בהם במפורש שהנביא עשה מעשה, ואז אין כל אפשרות להכחיש את הדברים ולומר שהיו במראה הנבואה, לבין מקומות שלא נזכר בהם במפורש שהנביא עשה את הדברים – כגון בנבואות הלבֵנה, שמופיע בהן רק הציווי, אך לא הקיום בפועל – ובהם ניתן לומר שהכול היה במראה הנבואה. וכאן אין אברבנאל חוזר ומעלה את השאלה מה התועלת במעשים סמליים אם לא התקיימו בפועל.

בסיום דיונו בנושא השיב אברבנאל גם על טענתו של הרמב"ם בדבר הפגיעה בכבוד הנביא:

לדעת אברבנאל, השיקול של פגיעה בכבוד הנביא אינו ממין העניין, שהרי תפקידו המרכזי של הנביא הוא להחזיר את העם בתשובה, ואם על מנת לעשות זאת יש צורך במעשים חריגים, הרי זה בגדר הכרח בל יגונה.

למיטב ידיעתי, היחיד ממפרשי ימי הביניים שדן בעניין זה וכתב במפורש שיחזקאל אכן ביצע את הציוויים שבנבואות הלבֵנה היה ר' יוסף כספי[3] בספרו משנה כסף (מאמר א פרק טז):

ר"י כספי גם מבאר כיצד יכול יחזקאל למעשה לשכב שלוש מאות ותשעים יום על צד אחד, וטוען כי אין כל בעיה לומר שהוא לא עשה זאת ברציפות. על פי גישה זו ניתן להוסיף ולומר שיחזקאל שכב על צידו רק בשעות היום, כשבני אדם נכנסו ויצאו בביתו, אך בשעות שלא באו אליו אנשים הותר לו לקום ממקום משכבו.

גם ר"י כספי השיב על טענתו של הרמב"ם שהקב"ה לא יצווה נביאים לעשות מעשים שישימו אותם ללעג ולקלס, אך הוא הסביר זאת באופן פילוסופי:

לטענתו, 'שטות' איננה מושג אובייקטיבי, ורק יחידי סגולה "בעלי המושכלות" מסוגלים להגדיר מעשה כ'שטות', כי ה' הוא הקובע מהי שטות ומהי התנהגות אנושית רגילה. נמצא שכשה' מצווה אדם לעשות דבר מה, אין המעשה הזה ראוי להיקרא 'שטות' מעצם הגדרתו, שהרי זהו רצון ה'.

 

---