10: על היחס לציבור החילוני בדורנו

  • אורי עופרן

על היחס לציבור החילוני בדורנו[1] / אורי עופרן

"אנחנו יותר טובים בהכל", "אין לנו שום דבר ללמוד מהם". ציטטות אלו לקוחות משיח שערכו בני נוער בוגרי מערכת החינוך הציונית-דתית בנושא יחסנו לחילונים.

ניסוחים חריגים חריפים אלו משקפים מגמה שפשטה, מבלי משים, בציבור הציוני דתי והיא - ההתנשאות כלפי החילונים. נגע מדאיג זה, פשה בציונות הדתית, רובה ככולה, אפילו בקרב התומכים הנלהבים ביותר בשותפות והידברות עם הציבור החילוני.

קצרה היריעה מלפרט את הסיבות שהביאו להלך רוח שחצני זה (הן קשורות למערכת החינוך, למבנה החברתי ולהגות הציונית בכלל) ואין זה עיקר עניננו כאן. בשורות הבאות, ברצוני לעמוד על נקודה אחת בלבד.

ר' אלחנן וסרמן ב"עקבתא דמשיחא" כותב:

"האחרונים הכניסו בלבול דעות וערבוב מושגים לתוך מחננו. לפני הופעתם ידוע היה כי כיהודי נחשב רק שומר תורה. הכופר בתורה דינו כמשומד ואין לו שום קשר איתנו. הלאומיים הדתיים טוענים אחרת: אמנם כופר הוא, אך מכיוון שיש לו הכרה לאומית משלנו הוא. ההלכה פוסקת: כל אדם שאין בו יראת שמים, אסור למנותו לשום מינוי בישראל (רמב"ם הלכות מלכים). והמה מכשירים כופרים להיות מנהיגים בישראל".

כיצד מתמודדת הציונות הדתית כהשקפת עולם דתית עם טיעון זה?

מספר תשובות ניתנו בדבר. נביא שני קטעים המאפיינים את התשובות הרווחות.

"וכל המתאמץ להטות כלפי חסד ולהמליץ על ישראל אפילו כשאין עושין רצונו של מקום הרי זה משובח. וקל וחומר שיש למצוא בכל אחד ואחד, גם בקלים שבישראל, כמה מרגליות יקרות של מעשים טובים ושל מידות טובות, מה שאין לשער שבוודאי א"י מועילה להם להעלותם ולקדשם. ואם אין הדבר נראה בגלוי בהם, יראה בזרעם ובבני זרעם ככתוב: 'יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם' " (מכתב של הרב קוק לרידב"ז).

גישה זו אינה מקבלת את החילוניים כמו שהם - היא באה מעמדה פטרונית. היא טוענת כי אנו יודעים יותר טוב מהחילוניים מה הם באמת חושבים. אנו, כביכול, חושפים את הנקודות הטובות בחילוני. נקודות אור אלו הן למעשה אותם מעשים ופעולות (לא דעות) התואמים את השקפת עולמנו הציונית דתית (שותפותם ביישוב הארץ לדוגמא). הבעיה שלגיטימציה זו היא חיצונית. היא ניתנת תוך שלילה מוחלטת של מקורות הסמכות והתשתית הרעיונית מהן יונק אורח החיים החילוני. כאילו אנו אומרים: במקרה יצאו לכם כמה דברים טובים.

סוג אחר של תשובות מוצג בדבריו של הרב רבינוביץ':

"...וכבר ראינו בעווה"ר שתוכחה מעין זו מרחיקה אותם עוד יותר ומעוררת מרירות וכעס, ומתוך כך ממאירה אותה שנאה בלב, וגדולה המכשלה ר"ל, וכדי בזיון וקצף.
אבל כבר נתבאר שאין אנו פטורים מן הערבות, ולפיכך שומא עלינו לדון בכובד ראש, איך להביאם לאיתן התורה".

זוהי הגישה הטקטית, מנימוקים מסוג זה עולה כי כל דברינו עם הציבור החילוני הוא זמני (עד שיחזרו בתשובה או כחלק מתהליך גאולה וכד'), האהבה שיש להפגין כלפיהם היא, לאמיתו של דבר, חנופה שנועדה לצרפם למחננו.

אם ברצונה לשמור על היותנו עם אחד, על ההגות הציונית הדתית להיענות לאתגר: לחנך דור מאמין השלם עם דרכו ובכל זאת נותן לגיטימציה אמיתית לחילונים ולעולמם הערכי. אין מדובר על הסכמה לדרך החילונית, אלא הכרה כי לדרך זו מקורות אור משלה.

לדוגמא: במקום לחבב חילוני שעוזר לחבריו כי הוא מקיים מצוות שבין אדם לחבירו, או צם ביום כיפור, עלינו לקבלו כי הוא אדם טוב ומוסרי למרות שייתכן שמקורות המוסר שלו שונים משלנו.

אפשר שהמפתח להלך חשיבה זה, נעוץ בתובנה כי הסמכות הראשונית לכל הכרעה אמונית, היא האדם עצמו. האמונה בכל ערך אינה ניתנת להוכחות אוביקטיביות נוסח הגות ימי הבינים (ומכאן גם סוד כוחה ומשמעותה!).

אדם יכול, וצריך, להאמין בכל ליבו במערכת האמונות והדיעות שלו, ולבטוח בנכונותם. אך יחד עם זאת, עליו לזכור, כי הוא בחר את השקפת עולמו. זה הוא שהגיע לאמונה ולא האמונה הגיעה אליו. ללא האדם שמאמין אין מציאות של אמונה.

דומני שמתוך תודעה זו, ניתן ליצור השקפת עולם דיאלקטית (שטעונה עוד ליבון ובירור במישור הקיומי-אישי) המפרידה בין חילוניים לחילוניות, השקפה השוללת מכל וכל את החילוניות כשהיא בוחנת את אמיתות דרכה, ומאידך מתייחסת לחילוניים כאנשי אמת שבחרו בסולם ערכים שונה משלנו.

תגובתו של הרב אליקים קרומביין - דף קשר 629

תגובתו של הרב יעקב מדן - עלון שבות בוגרים יא - דף קשר 634

תגובתו של אורי עופרן - עלון שבות בוגרים יב - דף קשר 636

תגובתו של גלעד שטראוס לדברי הרב מדן - עלון שבות בוגרים יב

תגובתו של יצחק רוזנברגר - עלון שבות בוגרים יב

תגובתו של ביני ברויאר - עלון שבות בוגרים יג

תגובתו של יעקב שפירא - עלון שבות בוגרים יג


 

[1] הדברים פורסמו לראשונה בדף קשר מספר 627 , חיי שרה תשנ"ח, ומתפרסים כאן בשנית באדיבות עורכיו.