12: חינוך יהודי ומדעי היהדות - "הילכו שנים יחדיו?"

  • הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

חינוך יהודי ומדעי היהדות - "הילכו שנים יחדיו?"[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

במידה מסויימת, הנני מופיע כאן כאדם שבא מ"בחוץ": אני משתייך כיום לתחום אחר, ל"עולם הישיבות", ואף רקעי האקדמי - אינו נטוע בתחום מדעי היהדות אלא בתחומים כלליים יותר. קרוב לוודאי, איפוא, שנקודת המבט שלי שונה משל הדוברים האחרים בסוגייה זו.

נושא הדיון הוא אמנם "חינוך יהודי" ולא "חינוך דתי", אך מנקודת ראותי אין נתק בין השניים. שני התחומים ניצבים על אותו סולם, כאשר החינוך הדתי נמצא במדרגה גבוהה יותר מזו של ה"חינוך היהודי", ומשלים אותו.

בחינת היחס שבין שני המונחים, "חינוך יהודי" ו"מדעי היהדות", מצריכים - כנקודת מוצא - הגדרה של כל אחד מהם. אני משער שלאחר שנשמעו בקונגרס קרוב לאלף ומאתיים הרצאות על "מדעי היהדות", יודעים הכל מהם. אך למה מתכוונים כשמדברים על חינוך יהודי?

ה"חינוך" בכללו חותר בעיקר לפיתוחם של כוחות הנפש, לעיצוב אישיות, להקניית ערכים תוך שימוש בידע ובמיומנויות שנועדו להשגת מטרה זו.

כשמדברים על "חינוך יהודי", מעבר למרכיביו האוניברסליים, מדברים על יעדים מוגדרים יותר, צביון ייחודי יותר. החינוםך היהודי מתקיים, הן בארץ והן בתפוצות הגולה, ברמות שונות.

הרמה האחת, הבסיסית ביותר, מתקיימת בחו"ל במסגרת לימודים כלליים, בדרך כלל תחת כנפיה של קהילה או חברה, ומטרתה מתן ביטוי לזהות יהודית כלשהיא. כמובן שבנקודה זו קיים שוני מהותי בין המצב בארץ למצב בחו"ל. בגולה, עצם העובדה שתלמיד נרשם לבית ספר יהודי מהווה ביטוי לחיזור מסויים אחר הזהות היהודית. לא כן כאן, בארץ ישראל. הרישום לבית ספר שבו נלמדים מקצועות היהדות הוא כמעט נתון מובן מאליו (אחרי הכל, קשה להניח שהורים יהודים במדינת ישראל ישלחו את ילדיהם לבית הספר האנגליקני...).

אכן, מדובר כאן בשיוך בסיסי ביותר, בבית ספר שרמת "יהדותו" מינימלית ביותר. למרות זאת אינני סבור שניתן לזלזל במסגרת מעין זו. הגם שתכניה הם כלליים ברובם, המסגרת הכללית שומרת על צביון יהודי.

ברמה שניה נמצאים אותם מוסדות חינוך בהם נעשה - במוצהר ובמודע - מאמץ לפתח ולטפח זהות יהודית לאומית, בעלת תכנים מסויימים. יש להדגיש שלא מדובר תמיד בערכים דתיים, ובוודאי שאין מדובר בתכנים תורניים. בבתי ספר אלה קיימת התייחסות לערכים לאומיים, ליעדים היסטוריים, ואילו המרכיב הדתי, ההלכתי, התורני קיים במינון קטן ביותר, אם בכלל.

ברמה השלישית ניצבים מוסדות חינוך הבנויים על מחוייבות נורמטיבית דתית, המבוססים על זיקה קיומית לקב"ה, מתוך מרקם משולב של אמונות ודעות מצד אחד, תורה ומצוות מצד שני. הלימודים במוסדות חינוך אלה נעשים, במידה רבה, מתוך תפישה בסיסית של "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

מהי איפוא תרומתם של מדעי היהדות לחינוך היהודי?

אם נבחן שאלה זו ביחס לשלוש הרמות שציינתי לעיל, דומני שהזיקה והפוטנציאל הגדולים והמשמעותיים ביותר של מדעי היהדות מוצאים את ביטויים ברמת הביניים. המחנכים של מוסדות החינוך המצויים ברמה זו - ואני מקווה גם חניכיהם - חותרים להעמקת הזיקה ליהדות כתרבות, ולעם היהודי כעם. התרומה מתבטאת בכמה רבדים, למן בית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה. עצם העיסוק במדעי היהדות משקף זיקה מסויימת ליהדות, מעמיד ומרחיב אותה, ומחזק את תחושת השליחות מכאן, ותחושת הייעוד מכאן.

הגם שהדברים עטופים מעטה של רצון לבטא זהות לאומית כללית, מתחברים הם בכל זאת לעולם שבמוקדו ניצבת מורשת ישראל ומסורתו, ואלה - גם מנקודת ראות חילונית - נמנים עם נכסי צאן הברזל של עם ישראל לדורותיו. אפשר שלעניין זה תרומתם של מדעי היהדות גדולה עוד יותר מפני שמכוונת היא לאוכלוסיה שאותם מסרים ותכנים יהודיים - בלבושם הדתי - היו נדחים על ידה.

דומני שמיותר להרחיב דברים בנוגע לתרומתם של מדעי היהדות לגבי הרמה הבסיסית ביותר, שנזכרה לעיל. במרחב זה יכולים מדעי היהדות לתרום, לבנות ולעצב, לסייע באיסוף המידע וארגונו, לסקור את מרחביה של התרבות היהודית וללקט את הטקסטים המשמשים לה אבני בניין. כל אלה נעשים תוך חיבור - מבחינה עניינית ומיתודית כאחת - עם מאגרי מידע ושיטות לימוד הקשורים בהווייתם האינטלקטואלית המיוחדת של התלמיד והתלמידה. בתחום זה תרומתם של מדעי היהדות יכולה להיות גדולה ונכבדת.

מנקודת ראותי-שלי, התמונה מורכבת ומעורפלת הרבה יותר, בעיקר בכל מה שנוגע לרמה השלישית שנזכרה לעיל: החינוך היהודי, בביטויו התורני וההלכתי המובהק. בעולם זה, יסוד היסודות ושורש העבודה הוא הקשר האורגאני בין תלמוד תורה לבין יראת שמיים. הווה אומר: בין הלימוד לבין המחוייבות.

חז"ל אמרו (אבות ג, ט):

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - אין חכמתו מתקיימת.

יש ליתן את הדעת לניסוח: לא נאמר שאם "יראתו קודמת לחכמתו" - יראתו מתקיימת, אלא הדגישו: חכמתו מתקיימת.

מנקודת ראותם של חז"ל הדברים ברורים: חז"ל רואים את "חכמתו" של אדם כמעין gnosis - "דעת" בעלת ערך רוחני דתי. קיומה של ה"חכמה" מותנה ב"יראה". מסר זה עובר כחוט השני בתורתם של חז"ל: כך, לדוגמא, באותו מאמר מפורסם במסכת שבת (לא, ע"א):

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו) 'והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו'?

'אמונת' - זה סדר זרעים; 'עתיך' - זה סדר מועד; 'חוסן' - זה סדר נשים; 'ישועות' - זה סדר נזיקין; 'חכמת' - זה סדר קדשים, 'ודעת' - זה סדר טהרות, ואפילו הכי - "יראת ה' היא אוצרו"!

אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי אי "יראת ה' היא אוצרו" - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת בהן קב חומטון[2]?

אמר ליה: לאו. אמר ליה: מוטב אם לא העלית.

יראת שמיים היא איפוא בבחינת אותו "קב חומטון" שמשמר את פירות החכמה. אין מדובר רק בערך נלווה המיתוסף לחכמה, אלא כחומר המשמר ומקיים אותה שבלעדיו אין.

יתר על כן. חז"ל, והראשונים בעקבותיהם, ראו תורה שנלמדת ללא התשתית המתבקשת - אמונית, מוסרית וערכית - לא רק כדבר סתמי אלא באור שלילי. ההתייחסות תלוייה בגישה, במוטיבציה. מכל מקום, מנקודת מבטם של חז"ל עולה בבירור שאותה תורה יכולה להיות עבור האחד סם חיים, ואילו עבור חבירו - סם המוות.

מדובר כאן בעיקרון השקפתי ראשון במעלה. חז"ל הפליגו בו עד כדי כך שאמרו (ירושלמי ברכות פ"א (ג, ע"ב); שבת פ"א (ג, ע"ב)): "הלמד שלא לעשות" - היינו: מתוך סקרנות אינטלקטואלית שאינה מלווה במחוייבות נלווית "לעשות" - "נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם!".

מדעי היהדות, אינם בנויים כמובן על קונספציה מעין זו. ממילא, אין הם ערוכים כל כך למילוי המשימה האמורה ולהגשמתה. אכן, נשמעו כאן דברים מפי קודמיי בדבר השינוי שחל בתחום זה בין אלה שפיתחו את האסכולה של "מדעי היהדות" לבין הדוגלים בה כיום הזה. מכל מקום, מנקודת ראותי - אולי כ"זר" שבא אליהם מבחוץ - התחושה הבסיסית היא שמדעי היהדות לא באו לעולם כדי לפתור מצוקות חינוכיות, להתמודד עם פריקת העול ועם אובדן הזהות. הם נועדו - ובמידה רבה ממשיכים גם היום - לשם מילוי מטרות שונות לחלוטין: מחקר, סיפוק סקרנות אינטלקטואלית, וכל אלה תוך שימוש בגישות ושיטות המקובלות בדיסציפלינות מדעיות מקבילות, ויישומן על מקורות ותכנים יהודיים. במידה רבה (ואיני מזלזל בכך), הדגש מושם יותר על ה"חומר" ופחות על ה"תלמיד".

יתר על כן: ככלל, אסכולת מדעי היהדות אינה רק מתעלמת מיעדי לימוד תורניים אלא גם מבקשת להתעמת אתם. איני מתכוון להתנגשות ביחס לפרטים מסויימים עם מסורת המקרא או זו של חז"ל. כוונתי לעיקרי הדברים, לשורשים, לעמדות המפתח ולהנחות היסוד.

חינוך יהודי מושלם חותר וצריך לחתור ליהדות מושלמת. "יהדות מושלמת", כפי שחז"ל הבליטוה, בנוייה על הקדמת 'נעשה' ל'נשמע', הן מבחינת סדרי העדיפויות, הן מצד הסדר הלוגי, הן מבחינת שלבי התהליך. לעומת זאת עולם המדעים בכלל - ומדעי היהדות בפרט - בנויים ביסודם קודם כל על "נשמע", ורק אחר כך - אם בכלל - על "נעשה".

מכאן, שעולם מדעי היהדות - במידה והוא שומר אמונים לזהותו האוניברסלית - הינו עולם "אקדמי" במהותו, וזאת בשני מובנים:

א. הוא מתפתח, פרה ורבה בין "שערים המצויינים במחקר", באוניברסיטאות;

ב. תכליתו היא "אקדמית" - וכאן במובן פחות מחמיא - בכך שבמידה רבה הוא מנותק מעולם המעשה, מזעקת הרחוב, מעוצמת מאבקיו, מן העיסוק ב"שפיר ושליה" של שדה החינוך והחברה.

אני מקווה שדבריי לא יובנו שלא כהלכה. איני טוען, חס ושלום, שבעולם המחקר אין - ולא יכולה להיות - תשתית אמונית ומחוייבות הלכתית. בכל זהות אישית או קבוצתית ישנם הרבה מרכיבים. בהחלט ייתכן, ורבים מהיושבים כאן הם עדות חיה לכך, שהגורם הדומיננטי באדם מסויים או בקבוצה מסויימת יהיה דווקא מרכיב ה"מחוייבות" שבתוכו, המגייס את שאר המרכיבים למשימותיו ולהגשמת יעדיו. עם זאת, נראה לי שבאופן כללי קיים פער בעולמם של מדעי היהדות בין ה"ללמוד" לבין ה"לעשות", וממילא זיקתם לחינוך יהודי - לפחות במשמעותו התורנית - היא מעורבת וקצת מעורפלת.

ככל שמדובר בחינוך יהודי המושתת על אדניה של תפיסה תורנית ומעוגן במסגרתה, תרומתם של מדעי היהדות יכולה להיות משמעותית בכמה מובנים: במובן אחד, בבירור וליבון פרטים הנוגעים למקורות הנלמדים. בסופו של דבר, גם אם מקדימים "נעשה" ל"נשמע", עדיין קיים צורך לדעת מה אנו "שומעים", כדי שנוכל לדעת אל נכון מה עלינו "לעשות".

במובן שני, יש במדעי היהדות פיתוח והרחבה של מרחבים נוספים שאינם באים כל כך לידי ביטוי בבית המדרש: הבטים לשוניים, היסטוריים. וכמובן, למדעי היהדות יש תרומה גם בחיבור המסויים שבין כור ההיתוך של בית המדרש לבין עולמות אינלקטואליים אחרים.

לעומת זאת, אם מדברים על מדעי היהדות לא כמרכיב המעוגן בתוך מסגרת שבמהותה וביסודה תלוייה בעולם של אמונה ומחוייבות, אלא על תחום מדעי גרידא, הר שלגבי אוכלוסיות מסויימותהם עשויים להיות לברכה ואילו לגבי אוכלוסיות אחרות הם יכולים להיות בבחינת "יוסיף דעת - יוסיף מכאוב".

אני יודע, הדברים עשויים להישמע אנכרוניסטיים, אולי אפילו פונדמנטליסטיים, אך לנו - כיושבי בית המדרש - הם בסיסיים ביותר! לא מדובר רק על תכנים ספציפיים אלו ואחרים, אלא על שאלות של מהות.

האם השאלות השונות שנשאלות אגב הלימוד והיון במקורות היהודיים נשאלות "מבפנים" או "מבחוץ"? האם הן מועלות במטרה להבין או שמא כדי לבחון ולבדוק? מהו עיקר ומהו טפל?

בתודעתו של כל אדם דתי - בוודאי זה הבונה את עולמו על אדני הגישה ההלכתית - מהדהדת שאלתו של המשורר האנגלי ת.ס. אליוט:

Where is the wisdom, we have lost knowledge,

Where is knowledge, we have lost information.

שאלות ותגובות מן הקהל

פרופ' יעקב בלידשטיין: שמעתי בדבריך גישה שלפיה ככל שמדובר ברמה השלישית, של חינוך יהודי תורני, מדעי היהדות האקדמיים אינם יכולים לתרום ולהוסיף. האמנם, לדעתך, אין בהם בכל זאת תרומה כלשהיא חיובית, במישור האינטלקטואלי, גם בתחום זה?

שאלתי מבוססת על שני נתונים: האחד הוא מאמרך "טובה חכמה עם נחלה"[3] , שבו הנך עוסק - באופן משכנע ביותר - בתרומתה הרוחנית של התרבות הכללית ליהודי הדתי בן זמננו; והשני הוא מודעה שהתפרסמה בשבוע שעבר וממנה עולה כי המכללה שליד ישיבת "הר עציון" מציעה לתלמידיה תוכנית לימודים משולבת בחינוך ומדעי היהדות לקבלת תואר B.Ed.. כידוע לכל, תוכנית הלימודים של "מדעי היהדות" מבוססת על מחקריהם של זכריה פראנקל, חנוך אלבק וי"נ אפשטיין ולא על "דורות הראשונים" של רבי יצחק אייזיק הלוי, בעל "דורות הראשונים". האם ציבור הלומדים בישיבה אמור ללמוד מחקרים אלה רק בבחינת "דע מה שתשיב", או מתוך הנחה שמחקרים אלה אכן תורמים מבחינה רוחנית למחנך העתידי?

הרב אהרן ליכטנשטיין: השאלה הראשונה התייחסה לסתירה שנמצאת, כביכול, בין דברים שכתבתי במקום אחר, בין תוכנית הלימודים של המכללה שליד הישיבה, לבין הדברים שאמרתי כאן. על כל אלה אני יכול לומר רק דבר אחד: לא מיניה ולא מקצתיה!

ככל שמדובר בתרומתו האפשרית של חינוך הומניסטי, אני בהחלט סבור שהיא גדולה ותורמת רבות לעיצובו של כל אדם דתי. תרומה זו קיימת באופן פוטנציאלי לגבי כל בן תורה, ובמקרים לא מעטים היא מתקיימת גם בפועל. עם זאת, במאמר שהוזכר כאן עמדתי גם על משמעותה של המסורת, גם על חשיבותם של הכיוון ושל התשתית, וגם על הסיכונים הכרוכים בשילוב מעין זה. אולי יש כאן מעין סתירה מיניה-וביה, אך התרומה היא חיובית רק במידה ותוצאותיה עולות בקנה אחד עם השקפה מסויימת.

לגבי שאלת התכנים בלימודי המכללה לקראת קבלת תואר אקדמי בחינוך. באותו מאמר שנזכר כאן, ציינתי לדברי המשנה במסכת חלה (ג, ז):

העושה עיסה מן החטים ומן האורז: אם יש בה טעם דגן - חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ואם אין בה טעם דגן - אינה חייבת בחלה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.

אגב כך, הזכרתי את דברי הירושלמי על אתר שמסביר שהמשנה אינה מדברת בעיקרון הכללי של "טעם כעיקר", כפי שמשתמע מן הגמרא בזבחים (עח, ע"א), אלא על מצב של "ברירה": בחטים יש תכונה מסויימת שכשמערבבים את האורזעם החיטה - האורז עצמו הופך להיות "חיטה", דבר שלא נאמר בתערובת של חיטה עם מינים אחרים.

בהקשר זה, עלינו לבחון גם כאן: מהו הגורם שקובע את האופי ואת התוכן? כיצד הדברים נקלטים? באיזה הקשר הם מופיעים? לתשובות על שאלות אלה משמעות רבה ביותר. אולי זה שונה מתפיסות אוניברסיטאיות מקובלות (אכן, היה כבר מי שציין שהמונח "אוניברסיטה קתולית" מהווה סתירה מיניה וביה...). לדעתי, השילוב כשלעצמו הינו אפשרי, אבל בפירוש מדובר בתופעה שאינה תואמת לשילוב המתקיים במסגרות אחרות.

פרופ' משה גרינברג: המשנה באבות אומרת "ודלא מוסיף - יסיף". מדעי היהדות, לכולי עלמא, מוסיפים ידע. מה, לדעתך, מוסיף הלימוד הישיבתי?

הרב אהרן ליכטנשטיין: הלימוד הישיבתי מוסיף גם ידע, גם יראת שמים וגם מעצב אישיות הבונה את הלומד כיהודי וכעובד ה'. הלימוד הישיבתי מעניק עומק, הלימוד הישיבתי מקנה ידע מקיף. בלימוד זה, בניגוד לתפיסה האקדמית, הלימוד מעניק ללומדיו דברים שמבחינת תכניהם הספציפיים מנותקים לחלוטין מעולם המעשה, אלא נלמדים מתוך שאיפה והכרה בהיותם "דבר ה' ", על חרדת הקודש המתלווה אליהם. יש ללימוד המקורות משמעות קיומית שנעדרת כליל מלימוד אותם מקורות במסגרת חילונית.

ככלל, בלימוד הישיבתי יש תוספת הן ללומד והן לתחום הנלמד, אם כי מחוייבותו העיקרית היא ללומד.

פרופ' אליעזר שבייד: הנקודה המשמעותית ביותר בעיניי בדברים שנשמעו כאן נוגעים לשאלת תרומתם האפשרית של מדעי היהדות לתהליך החינוכי. אני מאמין שסוד השפעתם של מדעי היהדות טמון בשיח הפנימי שמתנהל בין המקצועות הכלולים במדעי היהדות לבין מקצועות אחרים ודרכי לימוד שונות שבהם נחקרים אותם נושאים בדיוק. מכאן תמיהתי לגבי הדיאלוג בין מדעי היהדות, כפי שהם נלמדים באוניברסיטאות, לבין אותם טקסטים שנלמדים בבתי המדרש של הישיבות. מטרידה אותי התחושה שדיאלוג מעין זה אינו קיים כלל ועיקר. ייתכן ששני הצדדים אשמים בכך, אך דומני שחלקו של הצד הישיבתי גדול יותר בעניין זה. לעתים אני מופתע לראות שהוויכוח טרם עבר את הנקודה שממנה הוא התחיל, בראשית המאה התשע-עשרה, כאילו מאז לא חלה כל תמורה שהיא במעמדם של מדעי היהדות אז, ובאופן שבו הם נלמדים כיום באוניברסיטאות. בעניין זה, לפחות במה שנוגע למדעי היהדות, חלו בהם תמורות מרחיקות לכת, שהעולם הישיבתי כלל אינו מודע להן.

הרב אהרן ליכטנשטיין: לדידי, הנכונות לקיום דיאלוג היא אמתית. האמנם חלה תמורה משמעותית בעימות שבין מדעי היהדות לבין עולם התורה למן ראשית המאה ה-19? איני בקי מספיק בהשתלשלות המאבקים, אם כי תחושתי היא שאכן חלו תמורות מסויימות בתחום זה, לכאן ולכאן. מצד אחד, קיימים מרכיבים מסויימים במדעי היהדות שעוררו התנגדות בעולם הישיבות (ואיני נמנה עם הקיצונים שבחבורה בעניין זה...), אך חילחלו לתוכו ברבות השנים. כך, לדוגמא, בכל הנוגע לכתיבת מונוגרפיות הלכתיות, תופעה שלא היתה נפוצה קודם לכן, והושפעה מן האוניברסיטאות. מצד שני, קיימת רתיעה מסויימת מדברים שבעבר, כשעולם הישיבות לא ראה צורך לעמוד כ"מתגונן" מפני תופעות אחרות, לא היו קיימות. ככל שהישיבות מצאו עצמם במגננה גדולה יותר, ככל שתלמידיהם ראו את עצמם יותר ויותר כ"אחרוני המוהיקנים", כך הלכה וגברה הרתיעה מכל דבר שנודף הימנו איזה ריח של "אקדמיה".

אתן לכם דוגמא. כשהופיע הספר "דקדוקי סופרים", שעניינו נושא גירסאות התלמוד - נושא שהוא, כשלעצמו ודאי כשר וישר - נתקבל מחברו, רנ"נ רבינוביץ', באהדה רבה אצל גדולי ישראל. באמצע המאה הזאת, העלה ה"חזון איש" פקפוקים וספקות לגבי עצם העיסוק בגירסאות. דומני ש"אימוץ" תחום עיסוק זה על ידי חוקרי מדעי היהדות, גרם לא מעט לתחושה ש"יש להתרחק מזה".

שאלת לגבי קיומו של "דיאלוג אמתי", דיאלוג שבו אזני שני הצדדים כרויות כאפרכסת לשמוע כל מה שקורה מסביב. אכן, בעולם הישיבות קיימים מחסומים ומשוכות שנראים בעיניו חיוניים. יש כאן בהחלט התמודדות אידיאולוגית מסויימת שנוגעת לא רק לפרט זה או אחר, אלא גם להנחות היסוד, במישור הקיומי ובסיסי ביותר. במצב כזה קיימת רתיעה מהתמודדות וקיימת נטייה להסתגרות. אין ספק שאין זה מצב אידיאלי! ועם זאת, אני יכול להבין אנשים אלה, המציבים את המחסומים.

שאלה: האם זה נכון שבספרייה של ישיבת "הר עציון" יש שתי קומות. בקומה האחת נמצאת הספרייה היהודית המסורתית, ואילו בקומה השניה יש ספריה שבה נמצאים גם מחקרים אקדמיים, אפילו ברוח "ביקורת המקרא", בחינת "דע מה שתשיב לאפיקורס". האם יש משמעות למיקום הספרים?

הרב אהרן ליכטנשטיין: בעולמנו אין שתי קומות. יש לנו עולם ערכי ואמוני אחד. בתוך עולם זה, יש מרכיבים שאיננו יכולים לראות אותם כמשקפים ומבטאים השרקפת עולם מוצקת ומקיפה, ואיננו יכולים לקבלם. עם זאת, יש בהם לעתים חלקים שיכולים לתרום לעולמנו-שלנו תרומה משמעותית ואמתית, ולא רק בבחינת "דע מה שתשיב". בנושא זה קיים ויכוח עתיק יומין. אנו, בישיבה, הולכים בעניין זה בדרכו של הרמב"ם, המקיימת דיאלקטיקה מסויימת בין תפישותיו השונות, הן אלו המובעות בהלכות עבודת כוכבים שב"משנה תורה", והן אלו שמופיעות ב"מורה הנבוכים".

 


[1] מתוך דברים על פה שנאמרו במסגרת רב-שיח בנושא "החינוך היהודי ומדעי היהדות" בקונגרס העולמי השנים-עשר למדעי היהדות. כתב: שוע אנגלמן. הדברים לא עברו את ביקורת הרב.

[2] ארץ (אדמה) מלחה, ומשמרת את הפירות מלהתליע - רש"י.

[3] הרב א' ליכטנשטיין, "טובה חכמה עם נחלה", בתוך: ממלכת כהנים וגוי קדוש (ירושלים, תשמ"ט), עמ' 43-25.