דילוג לתוכן העיקרי

מה בין דוד לשאול

* אחד החטאים המרכזיים והמפורסמים בתנ"ך שסביבם נתפתח רעיון התשובה הוא חטא דוד ובת שבע. חז"ל אף תיארו את דוד המלך כמי ש"הקים עולה של תשובה". וכאן הבן שואל: מה בין שאול לדוד? והלא דוד חטא בחטא נורא ואיום, חטא הניאוף שהיה בו אף ממד של רצח, וסר עוונו וחטאו נמחל. ואילו שאול, שחטאו נראה לכאורה קטן בהרבה, נאלץ לנטוש את מלכותו והורד מכסאו.

דומני שהתשובה לשאלה זו טמונה בתגובה לחטא. חטאו של שאול התמקד בהקרבת קרבנות בגלגל, לאחר מלחמתו בעמלק. כששמואל ניצב לפניו הוא ממהר ומכריז (שמ"א טו, יג): "הקמתי את דבר ה' ". משתמה שמואל על קול הצאן והבקר הנשמע באזניו, אומר לו שאול (שם, פס' טו): "מעמלקי הביאם, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלקיך ואת היותר החרמנו". לא אני, "העם" הוא-הוא שגרם לחטא, ומעבר לזה: המטרה טובה היא. "למען זבח לה' אלקיך", הכל לשם שמים.

שמואל מוכיח את שאול על שאינו מכיר בחטאו, ורק לאחר שיח ושיג, בו מכריז שמואל כי ה' מאס בשאול ממלוך על ישראל, מכריז שאול (שם, פס' כד): "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקלם". רק לאחר שהודיעו לו כי נושל מן המלכות הכיר בחטא. כל עוד הכרת החטא לא היתה כרוכה בתשלום מחיר סירב שאול להכיר בחטאו.

שמואל לא קיבל הודאה מאוחרת זו: "ויאמר שמואל אל שאול לא אשוב עמך כי מאסתה את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל. ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע" (שם, כו-כז).

רק אז, לאחר מעשה זה המסמל את הדרך שאין ממנה חזרה, מטמיע שאול את הכרת החטא בקרבו: "ויאמר חטאתי, עתה כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל ושוב עמי והשתחויתי לה' אלקיך" (שם, פס' ל). ברגע האחרון, מבקש הוא משמואל כי יעשה לו מחווה של כבוד ויימנע, לכל הפחות, מלגלות את קלונו "נמגד זקני עמי ונגד ישראל". שמואל נענה, "וישב שמואל אחרי שאול וישתחו שאול לה'", אך התוצאה הסופית אחת היא: שאול ירד מכסא מלכותו.

לא כן דוד. בשעה שנתן הנביא בא אליו ומספר לו את מעשה כבשת הרש, עולה עשן באפו: "ויחר אף דוד באיש מאד, ויאמר אל נתן חי ה' כי בן מות האיש העשה זאת, ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל" (שמ"ב יב, ה-ו). ומשנתברר לו שהוא-הוא גוזל כבשת הרש, אומר דוד לנתן הנביא, וללא פקפוק: "חטאתי לה'", ונתן עונה כנגדו: "גם ה' העביר חטאתך לא תמות" (שם, פס' יג). מפשט הפסוקים משמע שדינו של דוד היה גזר דין מוות, ורק בשל הודאתו בדין, "חטאתי לה'", ניצול הימנו. דוד לא ביקש סליחה, אף לא רחמים. הודה בחטאו - ותו לא.

דוד מסמל את אידיאל התשובה. שאול מסמל את ההתנהגות הטבעית, הנורמלית, של כל אחד מאתנו. אחת הבעיות הקשות המונעות אדם מלשוב בתשובה היא שתשובה אמתית דורשת התעלות, שאיפה מתמדת לשיפור, שינוי ללא הפסק. אך על מנת להגיע לכך יש תחילה צורך להכיר בחטא, להודות בטעות. מעצם טבעו, אדם אינו מוכן להודות כי שגה, כי חטא, כי טעה. פועלת בקרבו מערכת של הדחקה. הוא נוטה לפרש את מעשה החטא כפעולה מוצדקת ונכונה, מנסה להתעלם מן המשגים שנקרו בדרכו, כמעשה שאול. לא כן דוד, שמיד כשנודע לו על חטאיו, נמנע מלרמות את עצמו, הכריז ולא יסף: "חטאתי לה'!".

מדוע נוטים אנו להתחמק מאחריות? הקדוש ברוך הוא ברא אותנו שלמים, ושלמות זו אינה סובלת חיסרון. איננו מסוגלים להישיר מבט אל החסרונות שבנו, ואנו מבקשים להתרחק מהם. אנו זקוקים למאמץ, לאומץ, לגבורה, שיאפשרו לנו לראות את כשלונותינו וחטאינו, להודות ולהתוודות: "אכן, חטאנו, עוינו, פשענו".

בכל בוקר אנו מתפללים: "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא". החטא אינו משנה את הנפש, את הנשמה. עומדת היא בטהרתה, אלא שביטויה החיצוני - רע הוא. עלינו לזכור כל העת, שגם אם נכשלנו וחטאנו, וכלפי חוץ רעים אנחנו, עדיין חבויה בתוכנו אותה נשמה טהורה. אם נכיר בכך, יקל עלינו לשוב בתשובה שלמה, להוריד מעלינו את המסך הרע, ולחשוף את אותה נשמה טהורה שנתן בידינו הקדוש ברוך הוא.

 


* דברים מתוך שיעור שניתן בישיבה. כתב: דני אורנבוך

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)