הרהורים בסוכה
שנינו בראש מסכת סוכה:
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה.
על כך דנה הגמרא (ב, ע"א):
מנא הני מילי? אמר רבה: דאמר קרא 'למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל' - עד עשרים אמה - אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה - אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא.
הרהרתי:
"מנא הני מילי?" - מניין הרעיון לבנות סוכה בעלת מימדים גדולים שכאלה?
מדוע ירצה אדם לצאת מגדרו בביצוע משימה המוטלת עליו?
"אמר רבה" - יש מי שרץ בלהט ומשקיע כל מרצו בביצוע, דבק במשימה ללא הרהור וערעור. ביצוע הפעולה הוא המטרה בעיניו ואינו רק אמצעי. מרגע שהוטלה עליו המשימה, ייגש לבצעה ולא יחדל עד יאמר לו די, שהרי מצווה הוא ועושה.
כנגדו נאמר: לאט לך, אחר הפעולות נמשכים הלבבות, אל תסתפק בפעולות, אַפשר לעיניך לראות וללבך להבין, "למען ידעו"!
לכן חזור למסגרת - אין צורך בעשרים אמה... דלא שלטא בה עינא...
החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה'
* * *
רבי זירא אמר מהכא: 'וסכה תהיה לצל יומם מחרב' - עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה - אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות. אמר ליה אביי: אלא מעתה, העושה סוכתו בעשתרות קרניים [רש"י: שני הרים גדולים והשפלה ביניהם ומתוך גובה ההרים אין חמה זורחת שם בשפלה] הכי נמי דלא הוי סוכה?! אמר ליה: התם דל עשתרות קרניים איכא צל סוכה, הכא דל דפנות ליכא צל סוכה. (שם)
והוספתי להרהר:
"רבי זירא אמר" - יש מי שסובל מחוסר ביטחון ומרצון לכסות על כך כלפי חוץ ע"י הפגנת יכולת בצורה מופרזת, תוך כדי קבלת תמיכה מכל גורם אפשרי. אדם זה ניתלה בתומכיו ומסתופף בצילם.
כנגדו נאמר: "טוב לחסות בה' מבטוח באדם" - יש לחסות בצל סכך ולא בצל דפנות.
"אמר ליה אביי" - שמא תאמר: אם כך טוב היות האדם לבדו אל אהיה בצל איש!
"א"ל: התם דל.." - כנגד זה נאמר: כל זמן שאתה מודע שצל הסכך קיים גם בהעדר התומכים, רשאי אתה להסתייע בהם, היות שגם בהימצאך בעשתרות קרניים - נעזר בזולת - אתה מכיר בצל הסכך - בעזרת ה'. אך אל לך לחסות בצל דפנות ולהתעלם מצל הסכך! לכן חזור למסגרת - אין צורך בעשרים אמה... צל דפנות היא...
למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך
* * *
ורבא אמר מהכא: 'בסכת תשבו שבעת ימים' - אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קסע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה - אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה - אין אדם עושה דירתו דירת עראי, אלא דירת קבע. אמר ליה אביי: אלא מעתה, עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן - הכי נמי דלא הוי סוכה?! אמר ליה: הכי קאמינא לך: עד עשרים אמה, דאדם עושה דירתו דירת עראי, כי עביד ליה דירת קבע - נמי נפיק, למעלה מעשרים אמה, דאדם עושה דירתו דירת קבע, כי עביד ליה דירת עראי - נמי לא נפיק.
ושוב הרהרתי:
"ורבא אמר" - יש מי שסובל מביטחון מופרז ומרצון להפגין יכולתו העצמית, עך שכל פעולותיו יעידו: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
כנגדו נאמר: מה לך אדם, הרי אתה "כציץ נובל כענן כלה וכרוח נושבת" - עראי אתה ולעולם זכור זאת!
"אמר ליה אביי" - שמא תאמר: אם כך אל לי לשכלל העולם ומה לי בבניינו של עולם?
"א"ל: הכי..." - כנגדו נאמר: כל זמן שאתה מודע לעובדת היותך עראי בעולם ולמשמעות המסגרת, אתה רשאי ואף חייב להפעיל כל כוחותיך, אך אל ידמה בעיניך שאתה מסוגל לפרוץ בכוחך את מגבלותיך. לכן חזור למסגרת - אין צורך בעשרים אמה... למעלה מעשרים דירתו קבע...
מה אנוש כי תזכרנו... ותחסרהו מעט מא-להים
ואידך זיל גמור.
את המאמר, שהתפרסם בעלון שבות בוגרים מס' 7 בשנת תשנ"ה, כתב זאב גנץ (מחזור י"ב)
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)