13: "על כן יאמרו המושלים באו חשבון" - דברים לחשבון נפשם של הישיבה ותלמידיה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

"על כן יאמרו המושלים באו חשבון" - דברים לחשבון נפשם של הישיבה ותלמידיה[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

דברים הרבה נכתבו, ודברים הרבה נשמעו בעת האחרונה בנושא שהינו מלב לבה של התענית: חשבון הנפש, בדיקה, בחינה. נושא שמתחדד דרך כלל בעקבות אירועים קשים, אך צריך לעמוד במוקד תודעתו של כל אדם השואף להתקדם בעולם הרוח ככלל, ובעולם התורה בפרט. נושא זה הוא ממהותו של יום התענית.

נושא זה מתפצל לשני חלקים. בסוף פרק א' בהלכות תעניות, כותב הרמב"ם:

בכל יום תענית שגוזרין על הציבור מפני הצרות בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר מאחר תפילת שחרית ועד חצות היום. ומסירין המכשולות של עבירות. ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן. ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן, וכיוצא בדברים אלו.

זהו פן אחד. "בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר". בראש הפרק החמישי מהלכות תעניות, דן הרמב"ם בתעניות ה"היסטוריות", שאינן קשורות לצרה הצרות בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר ספציפית שבהווה דווקא, אלא לתעניות שלעבר, שיש להן עוגן היסטורי. גם אלה אינן מיועדות רק לעורר את הזיכרון ההיסטורי, אלא מגמתן היא התשובה. כאן, לכאורה, מפנה הרמב"ם את אצבעו בכיוון אחר:

יש שם ימים שכל ישראל מתענין בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר 'והתודו את עוונם ואת עוון אבותם' וגו'.

גם כאן דובר על הצורך "לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה", אך לכאורה ניתן לציין כאן מוקד שני ושונה. התבוננות בפסוק שהרמב"ם מציין בהקשר זה, מלמדת כי הוא ממוקם בסוף פרק התוכחה שבפרשת בחוקותי (ויקרא כו, לח-מ):

ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויבכם, והנשארים בכם ימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם אתם ימקו. והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי.

 

ביטוי זה שונה לכאורה מהכיוון שבו הלך הרמב"ם לפני כן, במישור בדיקת המעשים. הפסוק אינו מדבר כאן בלשון יחיד אלא בלשון רבים - "עוונות" - עוונם-שלהם ועוון אבותיהם, ואף הוידוי - ברבים הוא: "והתוודו". גם בפסוק הקודם: "והנשארים בכם ימקו בעוונם" - לשון יחיד, אך מיד מעבר ללשון רבים: "ואף בעוונות אבותם".

אין מדובר כאן איפוא על מעשה פלוני שעשה אלמוני, אלא על "עון" במשמעותו הכוללת: "במעלם אשר מעלו בי". מצד אחד, הזנחה כללית, חוסר מתח רוחני, ומצד שני המרתו במתח מסוג אחר, הסוטה מדרכו של הקב"ה: "ואף אשר הלכו עמי בקרי". לא פעולה אחת, אלא התייחסות למעמדם ומצבם הבסיסי של עם ושל אומה מבחינה רוחנית, מצד זיקתם לקב"ה.

גם פן שני זה מתבקש ממהותו של יום תענית. מצד אחד, בחינת "מילי דמתא", מה קורה בעיר, אילו מעשים נעשים בה. מצד שני, בדיקה כללית של רמת ה"עוון" הכללי: מהי מידת ההתמסרות והמודעות למלכות שמים ולעבודת ה' ככלל.

בהקשר זה, יש מקום להבחין בין שני מושגים. הגמרא בבבא בתרא (עח, ע"ב) אומרת:

אמר רב שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'על כן יאמרו המושלים באו חשבון, תבנה ותכונן עיר סיחון' (במדבר כא, כז). 'המושלים' - אלו המושלים ביצרם. 'באו חשבון' - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה.

מדובר כאן בחשבון השוקל מצוות מן הצד האחד ועבירות מן המד השני. חשבון שבמידה מסויימת ניתן לעשותו פרוספקטיבית, כשהוא צופה פני עתיד, ועל-אחת-כמה-וכמה שניתן לעשותו רטרוספקטיבית. אכן, חשבון זה , "הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה", ממוקד בפעולות ספציפיות. דוגמת מה שאמרו חז"ל: "אם רואה אדם שייסורין באין עליו - יםפפשפש במעשיו". ואם כך, מתבקשת לכאורה התייחסות מצד ה"מושלים". מיהם אותם מושלים? פירש הרשב"ם:

"המושלים ביצרם" - צדיקים, כדתיב (משלי טז, לב) 'ומשל ברוחו מלוכד עיר'.

היינו: מדובר באנשים שזהותם כבר קבועה ועומדת, אלא שקיומם הרוחני במסגרת אותה זהות צריך בחינה ובדיקה לגבי פעילותם הכוללת והן לגבי פעולות ספציפיות.

לא כן לגבי "סתם" אדם, אותם "בינונים" צריכים בדיקה וחשבון עוד לפני שהגיעו למדרגת "מושלים". חשבון שמתמקד לאו דווקא בבעיות ספציפיות אלא בכיוון, באופי, בצורת חשיבה, בצורת פעילות, בצורת רגש. פן זה מצריך בדיקה ובחינה, ובמידה ויש לגביו צורך בוידוי - יש לעשות כן ברמה הכוללת: "במעלם אשר מעלו בי".

כאמור לעיל, התענית - כמוקד של תשובה - אמורה להתייחס לשני המיגזרים. הדברים אמורים במישור הכללי עליו מדבר הרמב"ם (הן בפרק א' מהלכות תעניות, לגבי תעניות הציבור על צרות מזדמנות, והן בפרק ה' לגבי תעניות הציבור ה"היסטוריות", הקבועות משכבר הימים). עם זאת, שני מרכיבים אלה שייכים בוודאי גם למישור הפרט. אותם "מושלים" שבהם מדברת הגמרא בבבא בתרא

הם מושלים יחידים, שכל אחד מהם עושה את חשבונו-שלו, האישי, הפרטי. לא מדובר שם על התייחסות לאומית מקיפה.

במישור הפרט, אדם מתבקש לערוך גם חשבון לגבי פעילותו היומית, השבועית, החודשית והשנתית, ולבחון את דרכו וכיוונו, הרמה הרוחנית והמסגרת הרוחנית שבתוכן הוא מתמקם ובהן הוא מתמקד.

יש שני ערוצים לעבודת ה'. קיימת תפישה הדוגלת בעיקר בהתמקדות במעשים, בפרטים. פיתוח מודעות לפרטים מתוך הנחה וציפיה שבסופו של דבר כל פרוטה ופרוטה תצטרף לחשבון גדול. גישה שלפיה לא רק צדקה היא "שריון" (ישעיהו נט, יז) אלא גם זהותו הרוחנית של אדם היא בבחינת "שריון", וכל קשקש וקשקש שבה מיתוסף ויוצר את השריון המלא. מתוך ריבוי הפרטים, המודעות מעמיקה והתודעה מתחדדת, ותיקון המעשים מביא עמו את תיקון הנפש. לפי גישה זו, עצם הבדיקה מעוררת את הלבבות, את המודעות הפנימית. יסוד מוסד הוא בעולמה של הלכה, שהפעולות החיצוניות משפיעות על הפנימיות, והרטים הקטנים - כל אותם "סעיפים קטנים" של הלכה, מטביעים חותם על המוקד המרכזי.

קיים, כמובן, גם כיוון שני, המעודד את ההתמקדות הישירה בנפש, בזהות הבסיסית, בפנימיות הרוחנית, מתוך תקווה וציפיה שככל שיטופלו השורשים, ישביח האילן כולו. הגזע, הענפים והפירות, כל אלה יתעלו, ייטהרו ויתקדשו ככל שהשורש יטופל כהלכה.

אכן, לפנינו שתי דרכים. האחת מובילה לחשבון המעשים, והשניה לחשבון הנפש. עם זאת, ברור שנקודת ראות נכונה - הלכתית והשקפתית כאחד - אינה מאמצת את הדרך האחת על חשבון הזנחת השניה. יש גוונים שונים מבחינה מעשית: מה להעמיד במרכז ומה להעמיד בפריפריה; במה להשקיע את עיקר הכוחות ובמה פחות. מבחינה זו ודאי שיש מקום להכיר בכך שקיימות תפישות שונות, וגם בכך שהתשובה אינה חייבת להיות אחידה לגבי כל אחד או לגבי כל תקופה. ישנם מטענים בסיסיים של עיצוב אופי, של זהות פנימית, ואלה מושכים את עיקר הכוחות.

יש תקופות שבהן גם אם אדם לא זכה להגיע ולהימנות עם ה"מושלים", עולמו בנוי ומעוצב, ואותה מלאכה של "בחינת המעשים" תופשת את עיקר תשומת לבו. מכל מקום, ברור שמדובר בשני ערוצים ומסלולים שכל אחד מהם מתבקש מאליו; כל אחד מהם מחייב. יתר על כן: יש לקוות שבסופו של דבר תהיה הפרייה והזנה הדדית בין שני התחומים, חרף השוני שביניהם. ההתייחסות לפרטי המעשים תביא להיטהרות הנפש, ושקידוש הנפש יתרום לקידוש המעשים.

השוני קיים, אך בהשקפת עולמנו - להבדיל מתפישות אחרות - אנו שואפים להגיע לשלמות אורגאנית שבה הפן הפנימי והחיצוני - המעשה, המחשבה והרגש - יביאו ליצירת עולם שלם ומושלם, מתוך תפישה של מציאות אינטגרטיבית.

אנו מתבקשים להתייחס לכל אחד משני המוקדים הנזכרים, ולשאוף להגשמת השילוב והשיזור, ההפרייה וההזנה ההדדית שביניהם.

לפני שניגשים לניתוח מפורט של הערוצים והכיוונים השונים, יש ליתן את הדעת לנקודה המרכזית: למידת תשומת הלב, האיכפתיות, לעומק המודעות והיקפה, ביחס לעצם העניין: עשיית ה"חשבון". כל חשבון, זה או אחר, בטלים כקליפת השום לעומת הערך הרוחני שיש בעצם מודעותו של אדם לצורך שלו "לעשות חשבון". אדם צריך לבחון את דרכו כדי שיוכל לסלול את דרכו.

המשימה שתמציתה "חיים של עבודת ה' " אמורה להיות לא רק קו גבול התוחם את מגרש חיינו, קביעת פרמטרים ל'אסור' ול'מותר', המתבקש והסתמי. עליה ליצור, בראש ובראשונה, מודעות לכך שזהו ה"מגרש" המרכזי, המקום החשוב ביותר. לשם כך אדם קיים עלי אדמות - לעבוד את הקב"ה. הוא נמצא כאן לא רק כדי לעבוד ולייסד, אלא כדי ל"עבד". לעבד את עצמו, לעבד את סביבתו. תיקון אישי ותיקון עולם. בראש ובראשונה, צריכה להיות אצלו אותה מודעות של "כי לכך נוצרת". ייעודו של אדם, משמעות קיומו של אדם, כל אלה צריכים להוות את היסוד והתשתית לכל קיום של בן תורה ראוי לשמו.

כל התייחסות אחרת לגבי הכיוונים הרצויים והמסלולים השונים היא שולית לגבי עצם השאלה האם אדם חי כשהוא רווי בתודעה כזאת. האמנם תודעה זו עומדת במרכז הווייתו, או שמא נמצאת היא אי שם בגנזך תודעתו, ולכל היותר תוחמת את מסגרת החיים שבה הוא חי. במלים אחרות: האם בעלותו ל"רכבת" החיים הוא מתיישב, קורא קצת, מתנמנם קצת, מתבונן לרגע דרך החלון, בוהה ותוהה, או שמא כל תודעותו רווייה בכך שחייו הוא "חיים של עבודת ה' ".

כאמור, זו השאלה שעלינו להציב לנגד עינינו ביום התענית, ובעצם - בכל יום ויום. ההתמקדות במשימה של שמירת הרמה הרוחנית, המתח הרוחני, השאיפה לבנות את עצמנו כיצורים עובדי ה' ואת הקשר עמו.

הדברים נכונים הן במישור הפרט, הן במישור הכלל. גם כשמדובר על "כלל" קיימות דרגות שונות. עשרה הם בבחינת "ציבור", שלושה מוגדרים כבר כ"רבים". קיים איפוא 'כלל' מורחב ו'כלל' מצומצם, מסגרת מוסדית, מסגרת לאומית. בכל הרבדים האלה השאיפה צריכה להיות בנייתה של מסגרת וחברה הרואה את המשימה העיקרית לנגד עיניה, בה מתמקדים מאווייה, ואותה מבקשת היא להגשים.

במישור האישי, לגבי הציבור היושב כאן, יש לדברים משקל מיוחד. מדובר בציבור שמצוי בשלב של עיצוב, בנייה ופיתוח. אדם מגיע במרוצת השנים למעמד שאותו הוא נושא עמו לאורך חייו. הן מבחינת זהותו, הן מבחינת מסכת ערכיו. לאחר שבנה את עצמו, מצא את כתובתו הרוחנית, תקע יתד באוהל שנראה ראוי בעיניו. מכאן ואילך הוא פועל על סמך אותה זהות שאימץ לעצמו. לעומת זאת, התקופה שבה רוב הציבור נמצא כאן, בין כותלי הישיבה, היא התקופה בה מעוצבת דמותו. מדובר בשנים בהן קיימת מידה משמעותית של נזילות רוחנית ומכאן האתגר הגדול - כמו גם הסיכון המיוחד - המלווה שנים אלה. דרך שאינה תחומה וגדורה פותחת פתח לסכנה של אובדן דרך.

בשלב זה קיימת חשיבות עצומה למודעות לאותה משימה של בנייה עצמית לעבודת ה', על כל מרכיביה ותכניה, מצד הפנימיות והחיצוניות, מצד הלימוד והשאיפה לדעת, לדעת את ה' דרך העיסוק בלימוד תורה, ומשם להשגת ידיעה של רצון הקב"ה, ושאיפה להעמקת הזיקה לקב"ה במישור של יראת שמים ואהבת ה'. יש צורך בפיתוח כושר ההבנה, בפיתוח הרגש, בפיתוחם של תכנים מסויימים. פיתוחו של עולם הרגש לבדו אינו מבטיח את תקינותו. השאלה היא: רגש למה? מי שמסתפק בפיתוח מידות האהבה והיראה משלה את עצמו.

תודעה זו, שאדם נמצא בתקופה כה יפה ונפלאה, המלווה ביצירה ועשייה, בנייה וחידוש, צריכה ללות כל אדם בשנים אלה, וודאי שצריכה היא ללוות מי שזכה להימנות עם יושבי בית המדרש.

יש להניח כי במידה והמודעות למשימה תהיה מושרשת, יימצאו לה גם הכלים וההדגשים שמצויים, כאמור, בדרכים ובערוצים מגוונים. יש מי שיתמקד יותר ב"שורשים", יש מי שיעדיף להתייחס ל"ענפים", אך בסופו של דבר יש לקוות שהמודעות, העוצמה והעומק ישתלבו יחדיו. אין להסתפק במועט, אין לשאוף למצב בו העניינים "יזרמו מעצמם". יש דברים שהזמן עושה, ו"מה שלא יעשה הזמן - יעשה השכל", יש דברים שהמסגרת - הימצאותו בבית המדרש - עושה. אך אל לנו להסתפק בכך. וכי יכול אדם לצפות שהכל ייעשה עבורו מבלי שיצטרך לעשות בעצמו מאומה? הלוא "אבן מקיר תזעק" על כך. מחשבה מעין זו יש בה משום נטישת המערכה, מערכה שהיא מרכזית בחיי כל אדם, ובפיתוחו של בן תורה בפרט.

מודעות זו צריכה ללוות אותנו יום יום. מבחינת האמצעים יש לשקול, כמובן, דרכים שונות בעבודת ה'. לא כל אחד מקבל את גישתם של חכמי המוסר שלפיה בכל לילה, לפני השינה, צריך כל אחד להוציא "תעודה" ולהעניק לעצמו ציונים. גישה זו תורמת, אולי, במובן אחד, אך הרסנית במובן אחר: היא הורסת משהו מהספונטניות שבחיים, פוגעת בפיתוח הטבעי. לא תמיד טוב להפנות זרקורים רבי עוצמה לכל פינה שקטה שבנבכי נפש האדם. ודאי שבנושא זה, השוני בין הדרך שאימצה לעצמה תנועת המוסר לבין זו שדגלה בה החסידות גדול מאד. מנקודת ראותה של החסידות, אותה "מרה שחורה" וכל אותו כובד איום שתנועת המוסר ביקשה להטיל על שכמו של כל אחד ואחד היה בעייתית. ולהיפך: מנקודת ראותו של המושרש בעולמה של תנועת ה"מוסר" יש משהו קליל, לעתים אף דליל, בתפישות אחרות (מעין זו של תנועת החסידות) שמדברות על שמחת חיים וספונטניות.

אכן, למרות חשיבותה זו שאלה משנית, האם אדם צריך לבור לו את הדרך האחת או את השניה. ככלות הכל, מדובר כאן רק בעניין ה"כלים". לפני העיסוק בה יש להגשים את המטרה המרכזית: אדם צריך להירתם למשימה. ו"להירתם" - יש להדגיש - לא רק אחת לכמה חודשים, ביום תענית או בחודש אלול ועשרת ימי תשובה, אלא באורח שוטף ורצוף. מידת התכיפות של מילוי חובה זו מצריכה עיון, אך עצם המודעות לפיתוח הבנייה העצמית - על כך לא יכול להיות ויכוח.

על כל אחד לבחון את עצמו. עד כמה עומד הוא במשימה זו, של "בנייה רוחנית", של סלילת הדרך האישית בעבודת ה' וההתקדמות באותה דרך; עד כמה עומדת היא במרכז תודעתו ובמוקד עולמו, ועד כמה מסתפק הוא בתחימת המגרש שבתוכו הוא נמצא, ומשנכנס לתוכו - התיישב ו בנחת ומקדיש הוא את מאמציו למשימ ות אחרות.

זה חלק מאותו "חשבון נפש" - בדיקת הנפש עצמה ולא רק הפעילויות שמתבקש ביום תענית.

הדברים נכונים לא רק במישור האישי אלא לפעמים גם במישור ה"כלל", אם כי לגביו קיים מעט שוני. בדברי הרמב"ם שצוטטו לעיל דובר על בדיקת מעשי אנשי העיר מתוך הנחה שמדובר בעיר קטנה שבה יושבים כמה זקנים בבית הכנסת ויכולים לסקור את כל המתרחש בה. בעיר גדולה, כמובן, יותר קשה לעשות כן. אבל במסגרות מסויימות, במידה והדבר המתאפשר - וישיבה ספציפית ודאי נחשבת לעניין זה כ"עיר קטנה" - יש לערוך את חשבון הנפש בשני המובנים: ברמת היחיד וברמת הישיבה כולה.

יש לערוך את "חשבון המעשים", אם במישור של "בין אדם למקום" ואם במישור של "בין אדם לחבירו"; גם בבחינת רמת ההתמדה, הדבקות וההתקשרות בלימוד, וגם בנוגע לתפילה.

לצד זה, יש לערוך "חשבון נפש" בכל הנוגע למערכת היחסים בתוך הישיבה בבחינת מה שמתרחש ומה שלא מתרחש. באיזו מידה מוקפד על הזהירות בכבוד הזולת (במובן החיובי של המונח "כבוד"); באיזו מידה זה מאפיין את האווירה הכללית בבית המדרש; באיזו מידה באה לידי ביטוי תחושת השותפות הקיומית;

יש לבחון גם כל אותם אירועים שאולי מתרחשים ולא רק שאין בהם ביטוי לתחושת השותפות הקיומית החיובית אלא, חלילה, יש בהם כדי לשקף משהו שלילי, מזלזל, נתק.

יש לעשות מאמץ - חלקו אישי וחלקו כללי - לטהר, לקדש, ולרומם את הטוב והחיובי; להמריץ כל אותם כוחות עשירים וחזקים שמעוררים ופועלים בכיווןזה, ולתקן את המתבקש.

כמו שיש חשבון כפול במישור האישי - "חשבון מעשים" ו"חשבון נפש" - בדיקה זו מתבקשת ומתחייבת גם במישור כללי יותר. לא מדובר בפעולה מסויימת אלא בשאלה של אויירה, של תחושה, של רמת מתח. עלינו לשאול את עצמנו באיזו מידה אנו מרגישים שהדברים אכן באים על תיקונם ובאיזו מידה כל אחד מאתנו תורם את חלקו כדי שיבואו על תיקונם.

יש כאן, כמובן, מקום להפעלת כוחות משני סוגים: כוח של ביקורת, בחינת הדברים לאשורם, אך למעלה הימנו: כוח של יצירה שיהיה, בסופו של דבר, הרבה יותר משמעותי, הרבה יותר רוחני, מאשר רוח הביקורת. חברה זקוקה לביקורת, אך אוי לה לחברה שנימת הביקורת היא הדומיננטית בתוכה והמאפיינת אותה. התקופות הגדולות בהיסטוריה האנושית מאופיינות בנימה של תנופת יצירה ועשייה,גם כשלעתים מתוכן היתה הפרזה לכיוון זה או אחר שנתמתנה מאוחר יותר על ידי הביקורת.

מצד אחד, כולנו נדרשים להבחין בקיים, בטוב שבו ולעתים אף בצד הפחות טוב. אך בראש ובראשוה עלינו להפעיל כוחות יצירה ועשייה.

באחת: לפני שמגיעים לשאלות של "חשבון" זה או אחר, השאלה הדומיננטית היא עצם ההתמסרות למשימה. משימה של בנייה והתקדמות, עיצוב ופיתוח במישור של עבודת ה'. נקודה זו היא נקודת מבחנה של כל ישיבה, בניגוד ליחיד הנמצא בה.

היחיד, מעצם הגדרתו ומהותו אינו אמור להיות מוגדר כמי שקיים למטרה זו. יש בו פוטנציאל להרבה כיוונים: מהם שעולים בקנה אחד עם עבודת ה', מהם ששאדישים לו ומהם שמנוגדים לו. ישיבה, מעצם מהותה, קיימת לשם משימה זו. וכי יש לה מטרה אחרת מלבד להרבות עבודת ה' בעולם? על הישיבה לגדל תלמידים שיהו עובדי ה', יראי שמים, מידות, אישיות, ולהקרין ל הסביבה - הן הקרובה והן הרחוקה - מכל אלה.

חס לאף ישיבה להסתפק בעובדה שעל דגלה חרותה סיסמא זו או אחרת. הדגש הרוחני צריך להיות מושם על עוצמת ההתייחסות לעבודת ה', וזו נקבעת לא על ידי מה שחרות על הדגל אלא על ידי מה שמתבצע ב"שטח". יש לפעול מה מוקרן בפועל, ובעיקר מה נתפס ומה נשמע. יש מסרים ושדרים שנאמרים, ונאמרים הרבה, אך לא תמיד נשמעים ונקלטים.

לא אחת אני נתקל בבחור ששהה מספר שנים בישיבה, וכשמזכירים לו דברים עליהם דיברו בישיבה מדי שבת בשבתו הוא נראה כמי שלא שמעם מעולם. הישיבה צריכה לדאוג למצוא את הדרך שאותם מסרים, אותה התמסרות לעבודת ה', שהיא בטבורה של הישיבה, יעמדו בראש סולם העדיפויות של כל תלמיד בישיבה, שירגיש שאמנם לשם כך קיימת המסגרת שבתוכה הוא נמצא, ולכיוון זה ישתדל להפנות את כל מאמציו.

אנו רואים משימה זו - ואני מקווה שכן הדבר בכל ישיבה וישיבה - כמשימתנו המרכזית. אך יש לשוב ולהדגיש: לא די בהגדרה. מדובר כאן באחריותנו משותפת - של תלמידים, של ר"מים, של "משגיחים", של ראשי הישיבה, של כל מי שיש לו יד ורגל בישיבה ורואה עצמו כחלק הימנה. על הכל מוטלת החובה לדאוג שלא נסתפק רק בבניית אתגרים ומשימות, אלא שאמנם היעדים יורגשו ויודגשו כמשימה המרכזית וזו תמצא את ביטוייה בעיצוב הנפש ובכיוון המעשים כאחד.

בסוף אחד הפיוטים שנאמרים בעשרה בטבת אמרנו: "חזקנו ביראתך ובקיום תורתך, ופקדנו בישועתך א-ל מלא רחמים". בבקשה זו מקופלים אותם תכנים שצריכים לעמוד לנגד עיננינו ובעומק תודעתנו.

נתחזק ביראה - על כל המשתמע הימנה, גם ביראה הפנימית וגם ביראה המשתקפת במעשים;

נדאג ל"קיום תורתך" במשמעותו המשולשת: פן אחד של "קיום" הוא בבחינת ביצוע והגשמה (בהלכה מדברים הרבה על "קיום" המצווה); בכלל זה גם "קיום" במשמעות של לימוד תורה. פן שני של "קיום" תורה מכוון לא רק כלפי הביצוע אלא של אישור, מעין "קיום שטרות". התורה אינה זקוקה ל"אישור" שלנו, שהרי היא תורת הנצח ודבר ה' ומה להדיוטות בשר ודם כי יאשרוה. אך יש ל"אשרה" ו"לקיימה" במשמעות של אשרור מחודש של זיקתנו לתורה ומעמדה בעינינו. זיקה זו אינה מן הדברים הברורים מאליהם ולפיכך צריכה היא חיזוק והתייחסותמעת לעת.

יש גם "קיום" במובן שלישי. בפרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית, בין הפעלים השונים ("ויאמר", "ויעש") מופיע גם הפועל "וירא". מהי אותה "ראייה"? ניתן להבין שמדובר בראייה פאסיבית, הסתכלות, התבוננות. ראייה סבילה שאינה פועלת כל פעולה על הדבר הנראה, ואינה מפתחת עמו כל קשר שהוא. אכן, הרמב"ן בפירושו לתורה, על הפסוק "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", מפרש: זהו הקיום. כלומר: ראייה שיש בה כדי לחזק וכדי להתמיד בקיום אותה תופעה. אם כן, לא מדובר רק באשרור הזיקה לתורה , מעין "קיום שטרות", אלא ב"קיום" שפירושו דאגה לכך שהזיקה לתורה תמשיך, תתמיד ותתעצם. זוהי המגמה המשתקפת בדברי התוכחה (דברים כז, כו) "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", ובדברי המדרש והירושלמי (ירושלמי סוטה פ"ז ה"ד)על פסוק זה:

וכי יש תורה נופלת? ... רבי אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה: למד ולימד, שמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק - הרי זה בכלל 'ארור'.

כך הדברים כלפי מי שלא "מקים", והיפוכן קל וחומר כלפי מי ש"מקים" את התורה, ש"ברוך" הוא. משימה זו חורגת ממעמדנו האישי. היא משתייכת למעמדנו הציבורי, הן בתוך הציבור שלנו והן בציבור רחב יותר. זוהי משמעות ה"קיום" במובן השלישי.

שני אלה, "חזקנו ביראתך ובקיום תורתך", הן משימות שמוטלות על שכמנו. אנו נדרשים, אנו נתבעים להתחזק ביראת שמיים, להתמיד בתורה, המלווה - כפי שיהודי מאמין צריך להאמין - בסייעתא דשמייא. אנו מאמינים בבחירה חופשית מצד אחד, אך מצד שני אנו דבקים גם בעיקרון הקובע ש"הבא ליטהר - מסייעין אותו" (שבת קד, ע"א). מכאן אותה בקשה: "חזקנו ביראתך ובקיום תורתך".

שתי אלה, מובילות אותנו לעיקר השלישי המלווה את היהודי לכל אורך דרכו - "ופקדנו בישועתך". אחת משלוש השאלות שכל אדם נשאל בבית דין של מעלה היא השאלה (שבת לא, ע"א): "צפית לישועה?". ציפיה דרוכה, כל כך מתבקשת לאורך הדורות, שמקבלת כאן תוכן וגוון מסויים בתקופת שיבת ציון - "ופקדנו בישועתך". בקשת החסד כולה, במישור הפרט והכלל כאחד, משתקפת באותה מודעות למרכזיות המשימה של עבודת ה' ומלכות שמים, בזיקתנו האישית והציבורית בקידום אותה משימה ומחוייבותנו לדאוג לכך שאמנם בכך נשקיע את מיטב כוחותינו ואת מרבית שאיפותינו.

אם נדאג למילוייה של משימה זו, ועל פיה נכוון כל אורחות חיינו, אם נעמיד אותה ברומו של עולמנו, הפרטי והכללי, נוכל לפעול להגשמתה, כמתבקש וכנדרש, ואז - במצפון שקט ובלב שלם - נוכל גם להפנות תפילה ולשפוך שיח לפני ריבון העולמים: "חזקנו ביראתך ובקיום תורתך, ופקדנו בישועתך א-ל מלא רחמים".

 


[1] דברים על-פה שנאמרו בישיבה ביום י' בטבת תשנ"ח, על רקע התפתחותן של מגמות חינוכיות שונות בישיבות ההסדר השונות, והעלאת תהיות והצעות לגבי הדרך החינוכית והיעדים שהן צריכות להציב לנגד עיניהן. כתב וערך: אביעד הכהן. הדברים לא עברו את ביקורת הרב.