דילוג לתוכן העיקרי

הפייסות ביום הכיפורים - ההלכה והפיוטים

הפיס הראשון

המשנה בפרק שני של יומא מתארת ארבעה פייסות שהיו בבית המקדש ביום הכיפורים. תחילה מבארת המשנה מדוע היה צורך בפייסות:

בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח - תורם. ובזמן שהן מרובין, רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה. ואם היו שניהם שווין - הממונה אומר להם: הצביעו! ומה הן מוציאין? אחת או שתיים; ואין מוציאין אגודל במקדש1.

מעשה שהיו שניהן שווין ורצין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, ונפל ונשברה רגלו; וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס. ארבעה פייסות היו שם, וזה הפיס הראשון (פ"ב מ"א-מ"ב).

אם כן, בפיס הראשון הגרילו את עבודת תרומת הדשן, שהיא העבודה הראשונה שנעשתה במקדש בכל יום סמוך לקריאת הגבר. ביום הכיפורים נעשתה היא בחצות, כדי להקל מעומס העבודה המוטל על הכהן הגדול.

הפיס השני

הפיס השני - מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, ומי מדשן את המנורה ומי מעלה אברים לכבש (פ"ב מ"ג).

אין הכוונה כאן שכהן אחד היה זוכה בכל העבודות הללו, אלא הכהן שהיה עולה בהגרלה בפיס השני היה שוחט את התמיד, הכהן שלידו היה זורק את הדם2, הכהן שלידו היה מדשן את המזבח הפנימי וכו', עד ששלושה עשר כהנים זכו בעבודות (ארבעה כהנים לשחיטה, לזריקה, לדישון פנימי, ולדישון מנורה, ועוד תשעה כהנים המעלים את האברים לכבש).

הפיס השלישי

הפיס השלישי - חדשים לקטורת, בואו והפיסו! (פ"ב מ"ד).

בפיס השלישי היה משתתף רק מי שטרם זכה מימיו בהקטרת הקטורת. הסיבה לכך, לפי הגמרא, היא שידוע שהקטורת מעשרת, כמו שנאמר: "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך - ברך ה' חילו" (דברים, ל"ג, י), וממילא נותנים הזדמנות שווה לכל הכהנים להתעשר. מיותר לציין, שאין המדובר בקטורת התמידית שהיתה קריבה בכל יום מימות השנה, "מנה לכל יום - פרס בשחרית ופרס בין הערביים", ואותה הגרילו בין הכהנים.

הפיס הרביעי

והרביעי - חדשים עם ישנים, מי מעלה איברים מן הכבש ולמזבח (שם).

הפיס הרביעי כלל גם את אלה שכבר זכו בו פעם, והזוכים בו היו מעלים את איברי התמיד מהכבש למזבח3.

אלה היו ארבעת הפיסות שהתקיימו בבית המקדש ביום כפורים. האמנם כך? כך הבינו בעלי הפיוטים והקרובות, וכך כנראה מבינים גם אנחנו, האומרים פיוטים אלה ביום הכיפורים בבית הכנסת.

הפיוטים והקרובות

אמירת הפיוטים ביום הכיפורים היא בעינינו מנהג יפה. נהנים אנו מתפארת הלשון, מאוצר המלים ומעצמת הרגשות הבאה לידי ביטוי בפיוטים השונים. ברם, אין הפיוטים מהווים חלק אינטגרלי של התפילה, ואין חובה לאמרם בתוך התפילה. לא כך הדבר לגבי סדר העבודה.

אמירת סדר העבודה בתפילת מוסף, כלומר, תיאור עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, היתה נהוגה כבר בימי התלמוד. בימי הגאונים ראו בסיפור זה חובת היום, כנראה מפני שאמירתו נחשבה תמורה לעשייתו, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע, י"ד, ג). למרות שבידינו כשלושים סדרי עבודה שונים שהתפתחו במרוצת הדורות, בכולם ניתן למצוא מבנה שלדי אחיד, והוא "הוידויין וההזאות", שהם הבסיס לכל נוסחה של סדר העבודה. מסביב לבסיס זה, הוסיפו והרחיבו הפייטנים השונים בתארם בפרטי פרטים את סדר עבודת הכהן הגדול, וכמובן נדרשו להתייחס לארבעת הפייסות שהמשנה מתארת. כך מגיעים אנו אל אחד מסדרי העבודה העתיקים ביותר - סדר ""אתה כוננת עולם מראש". סדר זה, יצירת מחבר עלום שם4, נתקבל בקהילות הספרדים והתימנים, ומאוחר יותר - אצל החסידים, אך בקהילות אשכנז וצרפת לא נתקבל מעולם. בסדר זה, ארבעת הפייסות - מאן דכר שמייהו! הפייטן האנונימי העלים את כל הפייסות הנזכרים במשנה במסכת יומא, "ולא נודע כי באו אל קרבנה":

פֵּרְשׂוּ-לוֹ סָדִין בְּעֵת שְׁחִיטַת-כֶּבֶשׂ / לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה בֵּינוֹ לְבֵין-הָעָם

עוֹשֶׂה מִצְוָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה / וּבוֹדֵק עַצְמוֹ מֵחוֹצְצֵי טְבִילָה

שָׂשׂ עַל-מִצְוָה לְקַיֵּם דָּתוֹ / וְיָרַד וְטָבַל כְּמוֹ שֶהֻזְהַר

נָתְנוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב / וְלָבַש וְקִדֵּש יָדָיו וְרַגְלָיו

מִיָּד יְקַבֵּל אֶת-כֶּבֶש הַתָּמִיד / וְעַשְׂאוֹ כְּהִלְכָתוֹ כְּכָל-הַשָׁנָה כֻלָהּ

לִפְנִים יִכָּנֵס לְהַקְטִיר אֵת הַקְטוֹרֶת / וּלְהֵטִיב אֶת-הַנֵּרוֹת וּלְהַקְרִיב הָאֵבָרִים

כְּמִצְוָתָן בְּכָל-יוֹם יַעֲשֵה חֲבִיתִין / וִינַסֵּך אֶת-הַיָּיִן בְּכָל כְּלֵי-יֹשֶר

רואים בעליל, שהפייטן הבין שהכהן הגדול בעצמו היה עושה את העבודות (חוץ מתרומת הדשן - שלה אין התיייחסות מפורשת בפיוט), והפייסות המוזכרים במשנה - כנראה לשאר ימות השנה הם, אך לא ליום הכיפורים.

כעת נעבור לסדרי עבודה אחרים, אשר הזכירו את קיומם של ארבעת הפייסות ביום הכיפורים. כאן נתקלים אנו בשורת עבודות מעטם של פייטנים ידועים בשמם, שתרמו את תרומתם להעשרת הפיוט בשטח זה. יוסי בן יוסי, הפייטן הקדום ביותר מבין הידועים בשמותם (המאה החמישית), כתב מספר "סדרי עבודה", ובאחד מהם, שהתקבל בקהילות צרפת, הוא אינו מותיר ספק באשר לפייסות ביום הכיפורים. סדר זה מתחיל במלים "ואתה כוננת עולם ברב חסד", ובהמשך הפיוט אנו מוצאים:

תּוֹרְמֵי דֶּשֶן בַּחָצוֹת נוֹעָדוּ / לְקַיֵּם מִצְוַת חֹק עֲבוֹדַת לָיְלָה.

תַּקָנַת פַּיִס לָהֶם הוּכָנָה / פֵּן יֶהְדְּפוּ בְּרִיצָתָם בַּכֶּבֶשׁ.

תֶּכֶף לוֹ יָפִיסוּ עוֹמְדֵי עֲזָרָה / לְמַעֲשֵׂה תָּמִיד וְדִשוּן פְּנִימִי וְנֵרוֹת.

תְּאֵבֵי בְרָכוֹת מִפִּי מוֹרֶה / לָשׂוּם קְטֹרֶת חֲדָשִים יָפִיסוּ.

כל ארבעת הפייסות מופיעים כאן כחלק מעבודת יום הכיפורים לפי הנאמר במשניות דלעיל. לא רק הפייטן הזה הבין שהפייסות התרחשו ביום הכיפורים, אלא גם הפייטן ר' משולם בן קלונימוס איש מגנצא, שחי במאה העשרים, אשר חיבר שתי יצירות שנתקבלו בקהילות האשכנזים: הראשונה, הידועה ברבים והנפוצה ביותר, היא "אמיץ כח", והשניה, יותר ארוכה ויותר מסובכת במבנה, היא "אשוחח נפלאותיך". תחילה נראה את ההתייחסות לפייסות בסדר "אשוחח נפלאותיך":

הֶעֱסִיקוּהוּ לְעוֹרְרוֹ עַד הָאוֹרָה / הוּקְמוּ מְחִצוֹת אֵפֶר לְנַעֲרָה

הָרִים בַּפַּיִס דֶשֶן הַבְעָרָה / הִתְקִינוּ מוֹרִים בְּהֶרֶף מֵהִשָּבְרָה:

דַּת הַפְּיָסוֹת אַרְבַּע קִצְבָּם / דִּבְרַת הֲרָמָה רִאשוֹן שֶׁבָּם

דִּשוּן הַפְּנִימִי וּמְנוֹרַת זְהָבָם / דָּבָר הַשֵּנִי לְהַעֲלוֹת חוֹבָם:

גַּם לִקְטוֹרָה פַּיִס יְשַלְּשוּ / גוֹרָלָהּ לִתְמוֹך סֶלָה יְחַדְּשׁוּ

גּוֹמְלָם בְּרָכוֹת לְבַל יֻחְלְשוּ / גַּבֵּר חֵילָם וְחֹסֶן יֻגְדָּשוּ:

בְּתַעֲרוֹבֶת יוּבְאוּ לְפַיִס הַרְבִיעִי / בְּתָרִים וּפְדָרִים הַעַל לַמְּרֻבָּעִי

בְּרֶגֶש הִלֻכָם לְרַצּוֹתְךָ רוֹעִי / בְּמָעוֹז לְאַיְּלֵנִי וּלְאַמֵּץ זְרוֹעִי:

בלשון פיוטית מתאר הפייטן - המשורר כל פיס ופיס כפי שנאמר במשנה. סובר הוא שפייסות אלה שייכים ליום הכיפורים, כדעת הפייטן הקודם. לבסוף נביא את סדר "אמיץ כח", המוכר לכולנו. גם הוא כולל את הפייסות בעבודת יום הכיפורים:

עָלְצוּ תְּרוֹם דֶשֶן בּפַיִס רִאשוֹן / עוֹד יָפִיסוּ לְדִישוּן פְּנִימִי וּמְנוֹרָה

עֵקֶב קְטוֹרָה פַּיִס חֲדָשִים יְשַלֵּשוּ / עֲרוֹך נְתָחִים יַחַד פַּיִס הַרְבִיעִי:

הבאנו רק מספר דוגמות לפייטנים שהכניסו את הפייסות לסדר העבודה, אך אפשר להזכיר גם את ר' יצחק אבן אביתור, ר' שלמה הבבלי, ר' אלעזר הקליר ועוד. ובכן, פייטנים רבים, ובעיקר החשובים שבהם - לבד ממחבר "אתה כוננת עולם מראש" - הבינו, שהפייסות אכן שייכים לסדר העבודה במקדש ביום הכיפורים. לכאורה, הבנה זו פשוטה וחלקה, אך לאמיתו של דבר, מתעוררת קושיה עצומה.

הקושיה

הברייתא המובאת במסכת יומא (עג.) אומרת:

דתניא: דברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט: פר כהן משיח, ופר הבא על כל המצוות ופר יום הכיפורים... ומשמש בשמונה כלים, ופטור על טומאת מקדש וקדשיו, וכל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בו.

והקושיה זועקת: אם חייב הכהן הגדול לבצע את כל עבודות היום בעצמו, כיצד זה מגרילים בין שאר הכהנים - כהנים והדיוטות - את העבודות הנ"ל? וכיצד הכניסו הפייטנים לתוך סדר העבודות את הפייסות - וכי לא ידעו את הכלל הזה? יתירה מזו, מה לנו כי נרחיק לכת אל ברייתא בסוף מסכת יומא, והרי בתחילת פרק שלישי ביומא אומרת המשנה במפורש:

פשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקידש ידיו ורגליו. הביאו לו את התמיד. קרצו, ומרק אחר שחיטה על ידו; קיבל את הדם וזרקו. נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהיטיב את הנרות, ולהקריב את הראש ואת האיברים ואת החביתין ואת היין. (פ"ג מ"ד).

יוצא, אם כן, שהכהן הגדול עצמו היה עושה את עבודות הפיס השני (שחיטת התמיד, זריקת הדם ודישון המנורה), הפיס השלישי (הקטרת הקטורת) והפיס הרביעי (העלאת איברי התמיד למזבח). על כרחנו, עלינו לסבור כדעת בעל הפיוט "אתה כוננת עולם מראש", אשר לא הזכיר, ולו ברמז, את קיום הפייסות ביום הכיפורים, ואם כך, הפייסות המוזכרים בפרק ב' מדברים על שאר ימות השנה, למעט יום הכיפורים. אלה היו הנהלים הקבועים במקדש מידי יום, והוזכרו כאן רק בדרך אגב - ואין הם חלק מעבודת היום5. היוצא מדברינו, שהספרדים, האומרים סדר "אתה כוננת עולם מראש" שבו הושמטו ארבעת הפייסות - ידם על העליונה, והאשכנזים, האומרים את נוסח " אמיץ כח" - ידם על התחתונה!

ישנה סברה, שהועלתה במספר פירושים לסדר העבודה6, שהפייטנים לא היו מקפידים לכתוב אליבא דהלכתא, וממילא אין לדקדק עליהם ולהקשות קושיות. טענה זו מבוססת על תוספות במסכת יומא:

ומה שעשה רבנו אליהו הזקן זכרונו לברכה באזהרות שלו: 'טבילה בזמנה / ועל ארבע גדילים / יתד על אזנך / תכסה הגדולים', מנהגן היה שלא היה מקפיד לכתוב כהלכתן... (יומא ח., תד"ה דכולי).

אך תשובה זו אינה משביעה את הדעת, ועוד נראה, שבמקרה דידן היא בודאי איננה רלוונטית. ניוכח, שהפייטן דקדק בכל מילה, ושם לב לבעייתיות הכרוכה בהכנסת הפייסות לתוך סדר העבודה. אבל בינתיים, סימן שאלה גדול מרחף מעל כל אותם פיוטים המזכירים את הפייסות, וכן על המוני בית ישראל, שמאז ומתמיד נהגו לומר פיוטים אלה בסדר העבודה ביום הכיפורים.

דעות הראשונים

בעל המאור התייחס לקושיה הזו, ודבריו כתובים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים:

והוי יודע, כי בעלי הקרובות, שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות - טעו כולן במשנתנו, ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתנו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכיפורים, לפי שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בכהן גדול. (בעל המאור, יומא א.)

בעל המאור קובע בפסקנות נחרצת, שלא התקיימו פייסות ביום הכיפורים, ולגבי כל הפיוטים - הוא נשאר, למעשה, בהנחה, שכולם טענו בהבנת המשניות. האשמה זו עוררה את הרמב"ן, ובמלחמות ה' הוא מגיב לדברי בעל המאור ומשיב מלחמה שערה:

אמר הכותב: גם בעיניי יפלא, אבל אף בסדר עבודת הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות, וכן בדברי הפייט הראשון ר' אליעזר ברבי קליר ובקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים ז"ל. ואי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו, ולבעל המאור הזה לבדו ניתנה חכמה ואין לזרים אתו; ונתתי לבי לדוש ולתור, היאך שנו זה הפרק בסדר יומא שהוא אמור על הסדר, והא בזה הפרק אין בו דבר מסדר היום כלל? ועוד, היאך שנו אותו סתם, ולא פירוש שהדברים אמורים בשאר הימים חוץ מן יום הכיפורים? ולפיכך נראה לי, כי יש שם פייסות לעולם ואפילו ביום הכיפורים, והם שנויות במשנתנו, ואכתוב העניין בכאן...

כאן מסביר הרמב"ן באריכות, כיצד אפשר ליישב את קיום הפייסות עם הקושיה הנ"ל - ועובר פיס פיס, עד שנמצא דבר דבור על אופניו. לפני שנבוא ונתייחס להסברים של הרמב"ן, ננתח את טענותיו נגד בעל המאור. שתי טענות עיקריות מעלה הרמב"ן:

1. לא יתכן שכל הפייטנים טעו.

2. לא יתכן שכל פרק ב' במסכת יומא אינו מעניין המסכת.

הטענה השנייה של הרמב"ן אינה כל כך חזקה; וכי לא מצאנו בש"ס דוגמאות לחריגות של פרקים ומשניות מהנושא העיקרי? ידוע ומפורסם הוא, שלפעמים המשנה עוברת לנושא אחר לגמרי הקשור למסכת הכללית בקשר אסוציאטיבי בלבד. במסכת יומא עצמה יש מספר דוגמאות, שאפילו הרמב"ן יודה שאינן קשורות לסדר היום: בסוף פרק ב', ממשנה ה' ואילך, ישנו תאור והסבר בכמה כהנים היו מקריבים את הקרבנות השונים - ביום חול, בשבת ובחג. בסוף פרק ד', משניות ד'-ו', המשנה משווה בין עבודות שנעשו בשאר ימות השנה לעבודות שנעשו ביום הכיפורים.

אולם, טענתו הראשונה של הרמב"ן - חזקה מאד, ומראה לנו - בצורה מעניינת מאד - כמה משקל הלכתי ניתן לפיוטים, וכיצד ניתן להסתמך עליהם ולהביא מהם ראיות. אך לא רק לרמב"ן יש ראיות מהפיוטים, אלא גם לבעל המאור! כבר הזכרנו שסדר העבודה "אתה כוננת עולם מראש" אינו מזכיר את הפייסות, אבל אין בו התייחסות מפורשת לפייסות ולא נאמר בו במפורש שהם בטלו ביום הכיפורים. אולם ישנו פיוט, שבפירוש הולך בשיטתו של בעל המאור, והוא נמצא בסליחות של תפילת מוסף ביום הכיפורים7. באחת מהסליחות של תפילת מוסף מחזק הפייטן את דברי בעל המאור:

הֵאִיר הֶעָשׂוֹר הִבְרִיק הַשַּחַר / הִטָּהֵר מִהַר מֵאָחִים נִבְחָר

וְהִלְכוֹת הַתָּמִיד לא אֵחַר / וּבָטְלוּ הַפְּיָסוֹת בְּצוֹם הַמֻבְחָר:

מילים אלו לקוחות מתוך הפיוט "איך אשא ראש" לר' שמעון ברבי יצחק, שחי בצרפת ובאשכנז במאה העשירית, והן משמשות ראיה מפורשת לשיטת בעל המאור שכל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בכהן גדול, ולכן לא התקיימו הפייסות ביום זה8.

ניגש כעת הסביר את הרמב"ן, המלמד סניגוריה על רוב הפייטנים שהכניסו בפיוטיהם את הפייסות, ומיישב את דבריהם תוך הבאת טיעונים הלכתיים מכריעים.

 

הפיס הראשון: תרומת הדשן - "עלצו תרום דשן בפיס ראשון"

לדעת הרמב"ן, תרומת הדשן אינה עבודת יום אלא עבודת לילה, ולכן יכולה להתבצע ע"י כהן הדיוט. הרמב"ן מתבסס על הגמרא ביומא (כב.) המתייחסת לשאלה מדוע חיכו שיקרה אסון (כמסופר במשנה א'), עד שיתקנו את תקנת הפיס:

והא מעיקרא מאי טעמא לא תקינו ליה רבנן פייסא? מעיקרא סבור כיון דעבודת לילה היא - לא חשיבא להו ולא אתו; דכיון דחזו דקאתו ואתו לידי סכנה - תקינו לה פייסא.

יוצא מהגמרא, אם כן, שתרומת הדשן נחשבה עבודת לילה, וממילא לא חל עליה הכלל ש"כל עבודות היום אינן כשרות אלא בכהן גדול". והדבר מתאים גם לאופי העבודה, שכן הכהן חותה את הגחלים של יום אתמול למזרחו של הכבש, שם היו נבלעים. כך גם הבין הפייטן בסדר העבודה "אתה כוננת עולם ברב חסד", אשר עמד על הנקודה הזאת:

תּוֹרְמֵי דֶּשֶן בַּחֲצוֹת נוֹעָדוּ / לְקַיֵּם מִצְוַת חֹק עֲבוֹדַת לָיְלָה.

כבר הזכרנו שביום הכיפורים נעשו עבודות אלו בחצות כדי להקל מעל הכהן הגדול את העומס, ומה טעם להקדים את זמן העבודה לחצות? אלא, אומר הרמב"ן, כך פירושו: "מתוך שהעבודות המוטלות על כהן גדול מרובות - תרימנן מחצות, כדי שלא יאירו פני המזרח ונהיה עדיין צריכים לתרום המזבח ונמצא טרחו של כהן גדול מתרבה, שהעבודות יהיו תכופות עליו, לפיכך תורמין קודם לכן, ולכשיאיר המזרח מיד נוריד כהן גדול לבית הטבילה ולא יהא היום קצר והמלאכה מרובה".

הפיס השני: עבודות התמיד, דישון פנימי ומנורה

כאן צריכים אנו לערוך השוואה בין דין המשנה ללשון הפיוט:

המשנה

הפיוט "אמיץ כח"

הפיס השני - מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, ומי מעלה אברים לכבש.

עוד יפיסו לדישון פנימי ומנורה.

 

רואים אנו מיד כי בעל הפיוט "אמיץ כח" השמיט מהפיס השני את כל העבודות הקשורות לקרבן התמיד. הוא סובר, כנראה, שאת קרבן התמיד חייב לעשות הכהן הגדול; ורק שתי עבודות נותרו פנויות לכהנים ההדיוטות: דישון המזבח הפנימי ודישון המנורה. הרמב"ן עמד על דיוק זה והסביר אותו כך: שחיטת התמיד היא מסדר היום ואינה נעשית אלא בכהן גדול (כפי ששנינו בפרק ג' משנה ג' לעיל), אבל דישון פנימי אינו עבודת יום אלא עבודת לילה (בדומה לתרומת הדשן), והסיבה שהוא נעשה ביום היא מפני שלא רצו חכמים להטריח לדשן בלילה. כמו כן, דישון אינו ממש עבודה אלא מכשירי עבודה, כלומר, הכנת המזבח להקטרת קטורת.

הוכחה נוספת מביא הרמב"ן מסדר הפעולות של הכהן הגדול. כידוע, חמש טבילות ועשרה קידושים היו לכהן הגדול ביום הכיפורים. בכל פעם שהיה הכהן הגדול מחליף מעבודת חוץ לעבודת פנים, היה טובל ועושה שני קידושי ידיים ורגליים (בפשיטה ובלבישה). בפעם הראשונה קידש ידיו רק פעם אחת, מפני שעד אז לבוש היה בבגדי חול, ואין קידוש ידיים ורגליים על פשיטת בגדי חול:

פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. פשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקידש ידיו ורגליו

(פ"ג מ"ד).

מכאן הוכחה ברורה שעדיין לא עבד שום עבודה, ואם כדברי בעל המאור עשה הוא את תרומת הדשן או דישון מזבח הפנימי, היה צריך להיות כבר לבוש בבגדי זהב או לחילופין בבגדי לבן בהתאם9.

לגבי דישון המנורה אומר הרמב"ן, שמדובר בהסרת הפתילות שכבו ובקינוח בספוג של השמן הנותר. הסבר זה נחוץ כדי שלא נערבב בין דישון המנורה לבין הטבת הנרות, שהרי לגבי הטבת הנרות אין ספק מי עושה זאת:

נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהיטיב את הנרות

(שם).

אם כן, דישון המנורה כשר בכהן הדיוט, מפני שגם הוא אינו עבודה ממש, אלא מכשירי עבודה (הכנת המנורה להדלקה). הטבת הנרות היא נתינת שמן אחר ופתילות אחרות, ובמקרה הצורך גם הדלקת נר מערבי (שהיה נר תמיד ודלק גם במשך היום), והיא מתבצעת ע"י הכהן הגדול כנאמר.

נשוב עתה אל תחילת המאמר ואל הסברה שהעלינו בשם התוס', שהפייטנים לא דייקו בענייני הלכה. סברה זו אינה רלוונטית כאן כלל. הפייטן דייק בפרטי פרטים של הלכות, ולצורך כך לא חשש לברור מהמשנה את שנראה לו כשייך ליום הכיפורים ולהותיר בחוץ את שאינו נראה לו, וכל זה בנוי ומבוסס על סברות הלכתיות ומשניות מפורשות:

גם בנוסח "אשוחח נפלאותיך" נמצא אותה הבחנה:

דִּשוּן הַפְּנִימִי וּמְנוֹרַת זְהָבָם / דָּבָר הַשֵּנִי לְהַעֲלוֹת חוֹבָם:

והנה, בסדר "אתה כוננת עולם ברב חסד" לפייטן יוסי בן יוסי, אין אנו מוצאים הבחנה זו, אלא כולל הוא גם את עבודות התמיד בפיס השני:

תֶּכֶף לוֹ יָפִיסוּ עוֹמְדֵי עֲזָרָה / לְמַעֲשֶה תָּמִיד וְדִשוּן פְּנִימִי וְנֵרוֹת.

האם לא דייק הפייטן? כיצד יתכן שאשתמיטיתיה משנה מפורשת?

כדי לענות על שאלה זו נראה שוב את המשנה, שממנה הקשינו את הקושיה:

פשט ירד וטבל... הביאו לו את התמיד, קרצו, ומרק אחר שחיטה על ידו; קיבל את הדם...

מה פירוש "קרצו ומרק אחר שחיטה על ידו"? פירוש הדבר, שהכהן הגדול היה מתחיל בשחיטת התמיד, אך נותן לכהן אחר לגמור את השחיטה כדי למהר לקבל את הדם. ועתה הגע עצמך: מה יותר פשוט מלומר שהפיסו כדי לקבוע מי יהיה אותו כהן שימרק את התמיד ויסיים את פעולת השחיטה? הרי המשנה עצמה מודה שכהן נוסף מעורב בשחיטת התמיד - והוא הוא הפיס השני! סברה זו מצאתיה אצל הגר"א בחידושיו למסכת יומא (ס:):

וזה היה ידוע, דאף שכל עבודת היום היה בכהן גדול, מכל מקום ארבעה פייסין היו שם באותו היום... הפיס השני, למריקה, שצריך כהן אחר למרק שחיטתו שהוא צריך לקבל תיכך.

נמצא, שהגר"א הלך בשיטת הפייטן יוסי בן יוסי, ומעניין הדבר מאד, שכן בכך הוא חולק על הרמב"ן, אשר סבר שהפיס השני לא התייחס לעבודת התמיד. אחרי שמצאנו סברה פשוטה זו - כמעט אפשר לומר מתבקשת מאליה - כתובה אצל הגר"א, נראה שחוזרת הקושיה על שאר הפייטנים שהלכו בשיטת הרמב"ן - מדוע השמיטו הם את התמיד מהפיס השני? האם לא עדיף לפרש פשוטה של משנה שכל הדברים הנזכרים במשנה נקבעו בפייסות ללא יוצא מן הכלל? על כל פנים, ראינו הבנה שונה המוצאת את ביטויה בבחירת המלים בפיוט, והשיטות השונות מבוססות על דעות הלכתיות של הפוסקים.

הפיס השלישי: הקטורת - "עקב קטורה פיס חדשים ישלשו"

על הפיס הזה חוזרת הקושיה ביתר שאת: והרי שנינו במפורש:

נכנס להקטיר קטורת של שחר

(פ"ג מ"ד).

ואם כן כיצד היו מפיסין להקטרת הקטורת? על כרחנו, שכאן יש לומר מעין מה שאמר הגר"א לגבי שחיטת התמיד, דהיינו שהיה לו לכהן "שוליה" שעזר לו להקטיר קטורת, והיו מגרילים מי ישמש כשוליית הכהן הגדול. הסבר זה מבוסס על ברייתא מפורשת:

בכל יום שני כהנים נכנסין: אחד בכף ואחד במחתה. היום (= יום הכיפורים) - נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. במה דברים אמורים? בקטורת של לפני ולפנים, אבל בקטורת של מזבח הזהב - הרי הוא כקטורת של שאר ימות השנה

(תוספתא יומא, פ"ב ה"י).

כבר הזכרנו בתחילת המאמר, שהקטורת שמדובר עליה במשנתנו היא הקטורת הרגילה שהיתה קריבה כל יום - כולל יום הכיפורים. באותה קטורת היה כהן הדיוט נושא את המחתה בשביל הכהן הגדול, ועל תפקיד זה היו מגרילים את הפיס השלישי. הסיבה שהיו מחלקים כך את ההקטרה (אחד בכף ואחד במחתה) היא אותה סיבה שבגינה היו אומרים "חדשים לקטורת" (כלומר מי שלא זכה בה עדיין), והיא, כדי לתת למספר מקסימלי של כהנים להתברך. נדייק שוב בלשון הפיוט "אמיץ כח": "עקב קטורה פיס חדשים ישלשו". לא נאמר כאן שעל ההקטרה עצמה מפיסים, אלא על עקב קטורה, על שכר הקטורת, והכוונה לשכר שמקבל נושא המחתה, שהרי את הקטורת עצמה מקטיר הכהן הגדול.

גם בסדר "אשוחח נפלאותיך" ניתן לדייק שהפייטן כיון לאותו כהן נוסף העוזר לכהן הגדול, ועל ידי כך מתברך:

גַּם לִקְטוֹרָה פַּיִס יְשַלְּשוּ / גּוֹרָלָהּ לִתְמוֹךְ סֶלָה יְחֻדְּשוּ

גּוֹמְלָם בְּרָכוֹת לְבַל יֻחְלְשוּ / גַבֵּר חֵילָם וְחֹסֶן יֻגְדָּשוּ:

הפייטן מדגיש מאד את נושא הברכות והשכר, וזאת, כנראה, כדי לרמז על חלוקת ההקטרה לשני כהנים (כהן גדול וכהן הדיוט), שעל ידי כך יש מקום לפיס זה אף ביום הכיפורים.

אולם, גם הבנה זו שנויה במחלוקת, ויש הסוברים שאת כל תהליך ההקטרה היה עושה הכהן הגדול בעצמו לבדו. כך סובר הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים, פ"ב ה"ה:

בכל יום מי שזכה במחתה חותה במחתה של כסף ומערה האש למחתה של זהב, והיום חותה כהן גדול במחתה של זהב ובה נכנס להיכל, שלא לייגעו בתוספת עבודה.

הרמב"ם מבין, שאין כהן הדיוט נכנס פנימה להקטיר קטורת של שכר - אפילו לא לעזור לכהן הגדול. לפי הבנה זו אין מקום לפיס השלישי, ועוד נראה דעתו של הרמב"ם בנדון להלן.

הפיס הרביעי: העלאת האברים - "ערוך נתחים יחד פיס הרביעי"

הסברנו בתחילת המאמר שהפיס הרביעי היה בעצם המשכו של הפיס השני: מי מעלה אברים לכבש, ואח"כ מי מעלה אותם מן הכבש ולמזבח. לפי הבנה זו, וכך פשטות הדברים, מדובר בעבודה הקשורה בקרבן התמיד, וזה, אליבא דרמב"ן, לא יכול להיות, שהרי הוא משמיט מהפיס השני את כל העבודות הקשורות בקרבן התמיד, שאינן כשרות אלא בכהן גדול. לכן, צריך הרמב"ן לפרש את הפייס הרביעי בעבודה אחרת10:

הפיס הרביעי - מי מעלה איברים מן הכבש למזבח, הם האיברים שניתותרו מערב יום הכיפורים, שסודרים אותם על המערכה הרביעית של איברים ופדרים.

אם כן, אין מדובר בתמיד של יום הכיפורים, אלא בקרבנות שהוקרבו בערב יום הכיפורים, וניתן לפיס עליהם, מכיון שהעלאתם היא בעצם עבודת לילה (= קשורה ליום הקודם), ואינה מסדר היום. הרמב"ן מביא סייעתא להבנה זו מהגמרא ביומא (כב.):

והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא, ותקינו ליה רבנן פייסא!

מכאן משמע, שהפיס הרביעי מדבר באמת על האיברים והפדרים של היום הקודם, שלא נתעכלו בלילה, וצריך להקטיר אותם בבוקר. אבל בשורה הבאה הגמרא חוזרת בה מיד:

סוף עבודה דיממא היא.

ומסביר רש"י: "שהוא גמרו של קרבן שנשחט ביום ונזרק דמו ביום, לכך חשובה בעיני הכהנים לבוא לריב עליה". על כרחנו, כל הסייעתא של הרמב"ן נופלת מיד, שהרי מוכח להדיא שמדובר על קרבן התמיד שנשחט באותו יום ונזרק דמו באותו יום. מלשון הרמב"ן משמע שהרגיש בדוחק פירושו, ולכן אמר שהעלאת האיברים כוללת בין השאר גם את איברי הלילה הקודם:

דהא דתנן: מי מעלה איברים וכו', בין על איברי תמיד של שחר, בין על איברים שלא נתעכלו מבערב היא.

אם כן, יוצא לפי הרמב"ן, שהעלאת איברי התמיד היא אמנם בכהן גדול, אך העלאת איברי היום הקודם היא בכהן הדיוט - ועליה היו מפיסין ביום הכיפורים.

לכאורה, יכול הרמב"ן לפרש פירוש פשוט יותר, מבלי לדחוק את לשון המשנה. ניתן לומר שגם בפיס הרביעי היה מעין "שולית הכהן הגדול" שעזר לו להעלות את האיברים (והם היו רבים) למזבח. כך אמנם מפרש בעל תפארת-ישראל - הגאון רבי ישראל ליפשיץ - בפירוש "הלכתא גבירתא" לפרק שני של מועד:

מי מושיט האיברים לכהן הגדול שיזרקם לאישים.

בשיטה זו הלך גם הגר"א, אם כי בואריאציה קצת שונה:

הפיס הרביעי - ליטול ממנו האיברים מכבש למזבח, שכהן גדול היה עומד על המזבח והם היו נוטלין ונותנין לערוך על המזבח.

נראה, כי שני הפירושים הללו מתקבלים על הדעת יותר מפירושו של הרמב"ן, אם נתחשב בכמות הרבה של איברים שהיה צריך להעלות מהכבש למזבח. כמות רבה כל כך היתה מקשה מאד על הכהן הגדול לעשות זאת לבד ללא עזרתם של כהנים הדיוטות. המשנה ביומא (פ"ב מ"ג) מפרטת את האיברים שיש להעלות על המזבח:

הראש והרגל, ושתי הידיים, והעוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות, והקרביים, והסלת, והחביתין, והיין.

קשה להניח שהעלאת כל האיברים הללו - שביום רגיל נעשתה ע"י תשעה כהנים - נעשתה ביום הכיפורים על ידי הכהן הגדול בעצמו. סביר מאד שהיו כהנים הדיוטות צריכים לעזור לכהן הגדול - ועל תפקיד זה הגרילו את הפיס הרביעי.

עד כאן סיכום טענותיו של הרמב"ן, הבא ליישב את דברי הפייטנים ולהוכיח שהפייסות הנאמרים במשנה - אף ביום הכיפורים נאמרו. אמנם לא כולם התקיימו ביום הכיפורים, אך ברור לנו מהמשניות ומהגמרות אלו מהן בשאר ימות השנה ואלו מהן אף ביום הכיפורים. ראינו, שאין הכרח לפרש דווקא כרמב"ן, אלא אפשר ליישב את הפייטנים גם בפירושים אחרים, וראינו שאפילו הפייטנים המזכירים את הפייסות חלוקים ביניהם אלו פייסות מבין הנזכרים במשנה התקיימו ביום הכיפורים.

מעתה נמצינו למדים שהאשכנזים, האומרים נוסח "אמיץ כח" - יש להם על מי שיסמוכו, ולא זו בלבד, אלא שבכמה מקרים הקושיה היא דווקא על הספרדים, האומרים "אתה כוננת".

שיטת הרמב"ם

נחזור עתה אל הפיוט "אתה כוננת עולם מראש". הראינו בתחילת המאמר שאין שם התייחסות לפייסות, ולכן קבענו שמחבר הפיוט סובר כנראה כבעל המאור. אבל אם נבחן את הפיוט לאחר ששמענו טענותיו של הרמב"ן, ניוכח, שאין הדבר פשוט כל כך. אחת הטענות החזקות של הרמב"ן היתה מלבישת הבגדים. בפעם הראשונה שהמשנה מזכירה הפשטת בגדים היא אינה מזכירה קידוש ידיים ורגליים - משמע שהוא פשט בגדי חול! כלומר, עד שחיטת התמיד לבוש הכהן הגדול בגדי חול, ואם כך, לא ייתכן שהרים תרומת הדשן, סידר את המערכה ודישן את המזבח הפנימי. בפיוט הדברים מפורשים:

שש על מצווה לקיים דתו, ופשט בגדי חול... נתנו לו בגדי זהב... מיד יקבל כבש התמיד.

על כרחנו נבאר, שאת העבודות הקודמות לתמיד (תרומת הדשן, סידור המערכה ודישון מזבח הפנימי) עשו כהנים הדיוטות, ואם כן, גם לשיטתו היו פייסות - בעבודות הללו! הסיבה שהפייטן לא הזכיר את הפייסות היא, לפי שאינם מסדר עבודת היום, והפייטן מעוניין לסדר לפנינו אך ורק את עבודת הכהן הגדול, ולא עבודות שאר הכהנים. היוצא מדברינו - שגם הספרדים שאינם מזכירים במפורש את הפייסות, מניחים ומודים שהתקיימו שני פייסות - תרומת הדשן ודישון פנימי11, וממילא דבריו הנוקבים של בעל המאור שהבאנו לעיל - כוללים גם אותם!

זוהי, בעצם שיטתו של הרמב"ם. מצד אחד אומר הוא בהלכות עבודת יום הכיפורים, פ"א ה"ב:

עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד... וכן שאר העבודות של יום זה, כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות - הכל עשוי בכהן גדול.

אך בהמשך, בפ"ד ה"א, אומר הרמב"ם:

סדר כל המעשים שביום זה כך הוא: בחצות הלילה מפיסין לתרומת הדשן ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח כדרך שעושים בכל יום על הסדר שביארנו, עד שיגיעו לשחיטת התמיד.

משמע שעד שחיטת התמיד הכל כשר בכהן הדיוט, והיו שם שני פייסות, כשיטת הפיוט "אתה כוננת עולם מראש"12. לסיכום, מצאנו גם שיטת ביניים - בין בעל המאור לבין הרמב"ן - הסוברת שהיו רק שני פייסות, ומצאנו גם פיוט ההולך בדרך זו.

נחתום את דברינו כדרך שחותם הרמב"ן את דבריו:

וא-ל מלך יושב על כסא רחמים יזכנו לראות בבניין בית עולמים, ואז תדע דברי מי קיימין.

את המאמר, שהתפרסם בעלון שבות בוגרים מס' 4 בשנת תשנ"ה, כתב שמאי ליבוביץ' (מחזור י"ט)


 

1 . שני פירושים ניתנו לאי הוצאת אגודל במקדש. הגמרא מסבירה, שחששו לרמאין, רש"י ורע"ב מסיבירם, שהכהן יכול לראות במי יכלה המניין, וכדי שיכלה בו יוציא גם את האגודל וגם את האצבע, והממונה יחשוב שיש כאן שני אנשים, מפני שניתן להרחיק את האגודל מהאצבע. לעומתם, הרמב"ם מסביר שניתן לרמות באגודל דווקא מפני שנוח לפושטו ולקופצו, והכהן יוכל לעת הצורך, לפי חישובו, להסתיר את האגודל כדי שלא ייספר, או, במקרה הפוך, לגלות אותו כדי שייספר.

2 . השווה לרע"ב, המפרש באופן הפוך: הראשון היה זורק והשני היה שוחט, וזאת מפני שעבודת הזריקה גדולה מעבודת השחיטה.

3 . לכאורה, עבודה זו היא המשך של הפיס השני (מי מעלה אברים לכבש). מדוע הניחו את האיברים תחילה על הכבש ורק אח"כ על המזבח? הגמרא מסבירה שהסיבה היא משום "ברב עם הדרת מלך", כדי להרבות בפייסות, שעל ידם עבודת המקדש מתגדלת ומתכבדת.

4 . רבים מהקדמונים טעו וייחסו יצירה זו לפייטן יוסי בן יוסי. שיבוש זה נגרם מכך שבלבלו בין יצירתו "אתה כוננת עולם ברב חסד" - יצירה מאוחרת הרבה יותר - לבין "אתה כוננת עולם מראש".

5 . נציין, שאין הכרעה ברורה מלשון המשנה. יתכן, באמת, שכל פרק ב' הוא בבחינת אגב אורחא: המשנה האחרונה בפרק א' אמרה: "בכל יום תורמין את המזבח, בקריאת הגבר... וביום הכיפורים מחצות", ואגב הזכרת תרומת הדשן ביום הכיפורים, למדה המשנה בפרק ב' כיצד היו מגרילים במקדש את תרומת הדשן ואת שאר העבודות. המילים "יום הכיפורים" אינן מופיעות בכל פרק ב', ואין משפט המרמז על דברים הנעשים ביום הכיפורים עצמו. מאידך, קשה להניח שבמסכת יומא, שהיא בעצם תיאור אחד ארוך של כל עבודת יום הכיפורים מההתחלה עד הסוף, יוכנס פרק עצמאי שאינו קשור לכל מה שנאמר לפניו ואחריו. ועיין עוד להלן בדברי הרמב"ן.

6 . עיין פרוש הרוו"ה ל"אמיץ כח" במחזור רבא, וע"ע פירוש דניאל גולדשמיט למחזור ימים נוראים, הוצאת קורן.

7 . הסליחות תופסות מקום חשוב בתחום תפילות יום הכיפורים. הן בנויות מסביב לאמירת י"ג מידות. מבנה הסליחות הוא בדרך כלל: פתיח - קבוצת סליחות (לאחר כל אחת "אל מלך") - פזמון - חטאנו - עקידה - וידוי. במשך הדורות נהגו לומר סליחות בכל תפילות יום הכיפורים בחזרת הש"ץ, ובליל יום הכיפורים, שאין בו חזרת הש"ץ, אמרו אותן לאחר העמידה בלחש. מנהג זה עתיק מאד, ואפילו מצאנו לר' עמרם גאון שפסק, שסליחות הן מחובת היום ביום הכיפורים. אנחנו אומרים היום סליחות רק בערבית ובנעילה, ואין אנו אומרים סליחות בשחרית, מוסף ומנחה. דילוג זה התפשט רק במאה האחרונה ומעניין כיצד הוא התפתח. יתכן שהיא נגרמה ע"י מדפיסים, ויתכן שעם התפתחות אמנות החזנות בתקופה האחרונה האריכו החזנים בתפילתם עד שלא נשאר פנאי לאמירת הסליחות. ויעויין בדברי בעל ערוך-השולחן, שכתב: "ומה שתמיהני שהנה הרא"ש שלהי יומא והטור בסימן זה הביאו בשם הגאונים לומר בשחרית ה' פעמים 'ויעבר', ויש אומרים י"ג פעמים כנגד י"ג מידות, ויש אומרים ז' פעמים, ובמוסף ז' פעמים וכן במנחה, ע"ש, ואנחנו אין מזכירין אפילו פעם אחת. ויש מנהגים שאין להם עיקר ונזהרים בהם, וזה שהוא מהגאונים ובהזכרת י"ג מידות - ואין נזהרים בזה. וזה נצמח הכל מאריכות הניגונים עד שלא נשאר זמן לומר סליחות. ואמירת י"ג מידות אי אפשר בלא אמירת סליחות. וכבר צווחו גאוני עולם על החזנים, אך אין כח בידינו למחות, וה' יכפר" (או"ח, סי' תר"כ).

8 . כעת ניתן ללמד זכות על האשכנזים, המדלגים על סליחות אלו: אחרי שאמרו בסדר העבודה "אמיץ כח", שכל ארבעת הפייסות אכן התקיימו ביום הכיפורים, לא יתכן שיבואו ויהפכו את הקערה על פיה - ויאמרו ש"בטלו הפייסות בצום המובחר". אין לך סתירה גדולה מזו!

9 . ועוד הוכחה יש לו לרמב"ן באותו נושא: מיקומן של כל הטבילות ביום הכיפורים היה בקדש, חוץ מהטבילה הראשונה שהיתה בחול ליד שער המים מחוץ לעזרה, וזאת מכיון שטרם נתקדש בבגדי קדש.

10 .קשה עליו מהגמרא בדף כו., הקושרת בין הפיס השני והרביעי, ומביאה דעה של ר' אליעזר בן יעקב שלא היה בכלל פיס רביעי, כי הוא כלול בשני! צריך לומר, שגם הרמב"ן יודה שזוהי משמעות המשנה לגבי כל יום, אבל ביום הכיפורים היה פיס על דבר אחר, והוא לא נאמר בגמרא. ועיין עוד במשנה-למלך, הל' תמידין ומוספין, פ"א ה"ז.

11 . מי שזכה בתרומת הדשן זוכה גם בסידור המערכה (יומא כב.).

12 . ועיין בכסף משנה פ"א ה"ב, שפלפל שם בדעת הרמב"ם אליבא דהריטב"א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)