דילוג לתוכן העיקרי

דין הסיבה באכילת מצה ובארבע כוסות

*

מקור הדין

איתמר: מצה - צריך הסיבה; מרור - אין צריך הסיבה. יין - איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה, ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה. ולא פליגי - הא בתרתי כסי קמאי, הא בתרתי כסי בתראי. אמרי לה להאי גיסא, אמרי לה להאי גיסא: אמרי לה להאי גיסא - תרי כסי קמאי בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות, תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה, מאי דהוה - הוה; ואמרי לה להאי גיסא - אדרבא, תרי כסי בתראי בעי הסיבה - ההיא שעתא דקא הויא חירות; תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה, דאכתי 'עבדים היינו' קאמר. השתא דאיתמר הכי דאיתמר הכי, אידי בעו הסיבה .(פסחים קח, ע"א).

התוס' (ד"ה כולהו) כותבים:

וצריך עיון, אם שכח ולא היסב - אם יחזור וישתה, וכן - אם בכוס שלישי לא היסב - אם יכול לחזור ולשתות בהסיבה, אף על גב דבין שלישי לרביעי לא ישתה.

התוס' מסופקים, איפוא, האם מצוות הסיבה מעכבת בשתיית ארבע כוסות, אולם אינם מסופקים בשאלה זו לגבי אכילת כזית מצה.

שיטת הרא"ש

לדעת הרא"ש (פרק י סימן כ), חובה להסב באכילת כזית מצה ואפיקומן, ואם אכל בלא הסיבה - אינו יוצא ידי חובה. הרא"ש מביא ראיה לדבריו מהמשך הסוגיה: "אמר ריב"ל: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב - יצא; מיסב - אין, לא מיסב - לא". ומכאן - אם אינו אוכל בהסיבה - יחזור ויאכל בהסיבה. בהמשך, מעלה הרא"ש אפשרות, שבכוס שלישית או רביעית, אם שתה ללא הסיבה - לא יחזור וישתה, משום שנראה כמוסיף על הכוסות. אולם למסקנה, סובר הרא"ש, שאף בשתיית כוסות אלו יחזור וישתה בהסיבה, וטעמו, שכיוון ששתה את הכוסות בלא הסיבה - הוברר הדבר למפרע שלא שתה יין. המרדכי (פסחים קח) סובר, עקרונית, כשיטת הרא"ש, אלא שלגבי שתיית כוס שלישית או רביעית מסתפק אם צריך לחזור ולשתותן בהסיבה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז) מונה את המצוות הקשורות לליל הסדר, סיפור יציאת מצרים, אכילת מצה וארבעה כוסות. בהלכה ח, מפרט הרמב"ם את הפרטים הקשורים למצוות הסיבה, ולבסוף מסיים:

"ואימתי צריכים הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו - אם היסב - הרי זה משובח, ואם לאו - אינו צריך".

הגר"ח סולובייצ'יק (על הש"ס, פסחים קח, ע"ב) טוען, שניתן להבין את מצוות הסיבה בשתי אפשרויות:

א. מצווה עצמאית, שקיומה נעשה בזמן אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות.

ב. הסיבה היא חלק מקיום מצוות מצה ושתיית ארבע כוסות.

בנקודה זו, לדעתו, נחלקו הרמב"ם והרא"ש: הרמב"ם הבין שזו מצווה עצמאית, אלא שקיומה נעשה בזמן אכילת מצה, ולכן, אם אכל מצה ללא הסיבה - כיוון שיצא ידי חובת מצה, אין סיבה שיחזור ויאכל בהסיבה. אולם הרא"ש הבין, שהסיבה היא חלק מקיום מצוות מצה וארבע כוסות, ולכן, אם אינו מיסב - לא יצא ידי חובתו, ויחזור ויאכל בהסיבה.

שיטת התוס' - הסיבה באכילת מצה, לעומת הסיבה בארבע כוסות

התוס' מעוררים ספק כפול:

א. מהו הדין אם אדם שתה ארבע כוסות ללא הסיבה?

ב. אפילו נאמר שצריך לחזור ולשתות בהסיבה, האם כששתה כוס שלישית או רביעית ללא הסיבה צריך לחזור ולשתות בהסיבה, או שמא נראה כמוסיף על הכוסות?

וניתן לשאול: הספק הראשון נוגע אף למצוות אכילת מצה, אולם מדוע מעלים התוס' את הספק דווקא במצוות ארבע כוסות?

הגמ' מציינת שתי לישנות אימתי להסב - בשתי הכוסות הראשונות, או שמא באחרונות. ללישנא קמא צריך להסב בשתי הכוסות הראשונות, כיוון שמתחילים בחירות, לעומת שתי הכוסות האחרונות, שאין חובה להסב בשתייתן, דהואיל וברכנו ברכת הגאולה, מאי דהוה - הוה. תוס' על אתר (ד"ה מאי) מקשים: מדוע באכילת מצה קיימת חובה להסב, ולא אומרים "מאי דהוה - הוה", כפי שאומרים בשתי הכוסות האחרונות?

התוס' מתרצים שלושה תרוצים:

א. שונה המצה, שהיא עיקר הסעודה, יותר מיין.

ב. בשתיית היין היסב בשתי הכוסות הראשונות, ולכן אין חובה להסב בשאר הכוסות, מה שאין כן באכילת מצה, שעדיין לא היסב, ולכן, אע"פ שאמר ברכת הגאולה - חייב להסב.

ג. התוס' מציינים חילוק מהותי: "מצה שכתובה בתורה - זכר לחירות, שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו, ואע"ג דהויא לחם עוני - יש לאכלה דרך חירות". כלומר, מצה מסמלת חירות, ולכן יש לאכלה דרך חירות בכל מקרה, אף שכבר אמר ברכת הגאולה ומאי דהוה - הוה.

נראה לי, שניתן להבחין בהבדל בין הסיבה במצה לבין הסיבה בארבע כוסות: במצה, המסמלת חירות - ההסיבה היא חלק מקיום המצווה, לעומת ההסיבה ביין, שהיא ניהוג בשתיית היין, ולא חלק מהותי מקיום מצוות ארבע כוסות. מתוך כך, מסבירים התוס' את סוגייתנו: ביין, ההסיבה היא ניהוג, ומעשה המתלוה לשתיית היין, ולכן שייך להסב במועד המתאים, כאשר יוצאים מעבדות לחירות; אולם לאחר מכן, כשאנו בני חורין אין שום משמעות להסב בזמן שתיית היין. אולם, במצה, שהיא סמל החירות, וההסיבה היא חלק מקיום המצווה, אין זה משנה מתי זמן קיום המצווה בתוך אמירת ההגדה, ואע"פ שאמרנו את ברכת הגאולה ויצאנו לחירות - מוטל עלינו להסב.

לפי זה מובן, מדוע מסתפקים התוס' לאחר מכן, האם ההסיבה מעכבת דווקא ביין, ולא במצה, משום שבמצה ההסיבה ודאי מעכבת, כיוון שהיא זכר לחירות, אולם בשתיית יין, שההסיבה נלוית למעשה השתיה, יש מקום להסתפק.

כעת ננסה להוכיח מהמשך הסוגיה, שאכן קיים ההבדל בין ההסיבה בשתיית היין להסיבה באכילת המצה:

1. הגמ' בהמשך מציינת הלכה בשם ריב"ל - "השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב - יצא; מיסב - אין, לא מיסב - לא". ומכאן ראיה, שהדין שהסיבה מעכבת נאמר במצה בלבד, ולא בשתיית ארבע כוסות.

2. בגמ' (קח, ע"ב) נאמר: "שתאן חי - יצא, אמר רבא: ידי יין יצא, ידי חירות - לא יצא". כלומר, ישנם שני קיומים במצוות ארבע כוסות:

א. כוס של ברכה, שאומרים עליה קידוש, הגדה, ברכת המזון והלל.

ב. ניהוג של חירות בשתיית היין.

במקרה דידן, מזיגת היין מבטאת חירות, שהרי יין מוגדר כיין אף כשהוא חי, ואף על פי כן מצוות ארבע כוסות קיים. יתכן, שאף אם שתה ארבע כוסות ללא הסיבה, יצא ידי חובת ארבע כוסות, אולם ידי חירות לא יצא, שכן אין החירות מעכבת את מצוות ארבע כוסות. אולם אם אכל מצה ללא הסיבה, אינו יוצא ידי מצוות אכילת מצה כלל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)