דילוג לתוכן העיקרי

'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'

[1]

כה אמר ה' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם ה' צבאות.

בתיאורו זה של הנביא זכריה, אין אף תופעה חריגה או על טבעית. אין כאן תופעה מיוחדת במינה, או תיאור של עוצמה מפליאה. בסך הכל יש כאן תיאור פסטורלי פשוט, של חיים נורמלים. הסבא והסבתא יושבים בירושלים, משענתם בידם, והנכדים - ילדים וילדות - משחקים ברחוב. וכי על תופעה זו אומר הנביא שתיפלא בעיני שארית העם הזה? על תופעה כה טבעית מוסיף הקדוש ברוך הוא ואומר: גם בעיני יפלא?

זכריה הנביא ניבא גם על דברים גדולים ונשגבים. אך דווקא כאן נזכר הפלא.

יתירה מזו: רבי עקיבא, התנא הגדול, היה מסוגל להתבונן בעיניו הבהירות, לחייך ולצחוק תוך כדי חווית החורבן הנורא כאשר נזכר בפסוקים אלה. הגמרא מספרת (סוף מכות, כד ע"ב) על רבן גמליאל ורבי אלעזר בו עזריה ורבי יהושע שהיו מהלכים בדרך:

פעם אחת היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק. אמר להם מפני מה אתם בוכים. אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?

אמר להם: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיה ח) 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו'. וכי מה עניין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באואריה כתציב (מיכה ג) 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו.

יש כאן יותר מרמז על נבואתו של זכריה. וכי זו בלבד ניבא? וכי לא ניבא דברים גדולים מאלה? וכי לא ניבא "רני ושמחי בת ציון כי הני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'. ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך" (שם ב, יד-טו). מדוע לא הוזכרה נבואה זו? רק על ילדים וילדות, זקנים וזקנות ניבא זכריה?

וכי לא דיבר (שם, יב, ז-ח) על הקדוש ברוך הוא המושיע "את אהלי יהודה בראשונה למען לא תגדל תפארת בית דויד ותפארת ישב ירושלים על יהודה. ביום ההוא יגן ה' בעד יושב ירושלים והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד ובית דויד כאלהים כמלאך ה' לפניהם?" יכולים אנו להביא דוגמאות נוספות.

מה מייחד איפוא אותה נבואה פשוטה, שלפיה "עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים ומשענתם בידם", של "ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". וכי אלו תנחומים?

הנבואות על תופעות בלתי טבעיות העתידות להתרחש מובנות מאליהן. הצרות היו בלתי רגילות, הגלות היתה לא טבעית, כל הארץ מתרוקנת מיושביה וכולם הולכים בשבי, מגדול עד קטן. תופעה לא טבעית. אבל הנביא מודיע בשער בת רבים: עוד ישובו חיים למסלולם, חיים נורמליים: "עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים, ומשענתם בידם, וילדים וילדות משחקים ברחובותיה".

יש כאן רעיון עמוק: מי שחסר תודעה היסטורית, מי שרואה רק את העכשיו ומנותק מן העבר - אינו מסוגל לראות את העתיד וגם את ההווה רואה הוא בצורה מעוותת. לרבי עקיבא היתה תודעה היסטורית.

"זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". זה עתה, בליל הסדר, עסקנו בסיפור יציאת מצרים. התחלנו ב"עובדי עבודה זרה היו אבותנו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שנאמר ויאמר יהושע אל העם בעבר הירדן ישבו אבתיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלקים אחרים ואקח את אביכם את אברהם ואולך אותו בכל ארץ כנען" וכו'. מה זה קשור ליציאת מצרים?

התשובה היא שלא ניתן לנתח ולנתק מאורע אחד מני רבים. הרקע הוא רחב. אין להבין את יציאת מצרים מבלי שמבינים את "תרח אבי אברהם".

מי שלא מבין מה פירוש הדבר שעם שלם גולה מארצו, אינו מבין את המשמעות ההיסטורית של "דרכי ציון אבלות". ארץ ישראל מתרוקנת כליל מכל יושביה. ההיה בתולדות ימי עולם כזאת: עם שגלה מארצו וחזר אליה?

אומר הנביא: "עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים". עוד יהיו "ילדים וילדות משחקים ברחבתיה". חיים נורמליים פשוטים. רק מי שנחון בתודעה היסטורית עמוקה יכול להבין מהי משמעות הדבר הזה. נסים זו תופעה חד פעמית. אבל יהודים החיים בארץ ישראל חיים נורמליים, לאחר שבעים שנה בהן היתה ריקה, שוממה מאין אדם. לאותו אחד המסתכל בעיניים היסטוריות, עומד תמה, עליו אומר הנביא: "וכי יפלא בעיני שארית העם הזה, גם בעיני יפלא".

כל מה שמקובל אצל אומות העולם כתופעה טבעית, נחשב בעינינו לתופעה מטא-היסטורית. תופעה אלוקית. אצלם הכל "חלק". "וישב עשו לדרכו שעירה", זו דרכו של עולם, אבל - "יעקב ובניו ירדו מצרימה". אצלנו כל תופעה טבעית הופכת על טבעית. אצלינו הכל שונה.

אחרי אלפיים שנה ילדים משחקים ברחובות יהודה, בחוצות ירושלים! וכי תופעה טבעית היא זאת, אחרי אלפיים שנה? אצלינו הכל שונה.

הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל נוצר בדרך שונה מאשר אצל אומות העולם. בדרך הטבע, הקשר בין עם לארצו נוצר לאחר שאנשים יושבים בחבל ארץ מסויים, נלחמים עליו, עוברים חוויות משותפות, צרות משותפות.

אצלינו הכל שונה. הקשר נוצר עוד לפני שכף רגלו של יהודי דורכת בארץ ישראל. "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך, אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). אז נוצר הקשר. "אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק ויעמדה ליעקב לחק לישראל ברית עולם לאמר לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם. בהיותם מתי מספר כמעט וגרים בה" (תהלים קה, ט-יב). זו תופעה חד פעמית. אין תופעה דומה בעולם.

כשם שהקשר בין ישראל לארצו היה שלא כדרך הטבע, כך הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי נוצר עוד לפני שהעם היהודי היה בארץ ישראל.

בא יהודי, ממשפחה מתבוללת, ללא כל רקע יהודי, ללא ידיעת תרבות יהודית, ובדרך של "אינטואיציה יהודית" מגלה מה שחז"ל קוראים "ולציון יאמר איש ואיש ילד בה - אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה".

הרצל הבין, ורק מתוך אינטואיציה: נכון, כמעט ואין יהודים בארץ ישראל, אבל זו תהיה מדינת היהודים. וכי בדרך כלל עמים הולכים למקום כלשהוא ויוצרים מדינה?

בשנת תרע"ז, 1917 למניינם, היתה הצהרת בלפור. כמה יהודים היו בארץ? כמה עשרות אלפים? אבל נאמר שם: "ממשלת בריטניה רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי". תופעה משונה. כך גם אחרי בגידתה של בריטניה בעם היהודי, במשך שנים בהן סירבה להכניס בשערי הארץ את שרידי אושביץ ומיידאנק. בריטניה הגדולה סגרה את השערים. בטוחה בדרכה, עשתה כל מאמץ למנוע הקמת מדינה יהודית בא"י, והעבירה את ההכרעה לזירת האומות המאוחדות, מתוך ביטחון מלא שאלה ישאירו בידה את השלטון בארץ.

והנה קרה הבלתי יאומן. קמה ועדה שהציעה להקים בארץ ישראל שתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית. כדי שהדברים יקבלו תוקף היה צורך בהסכמת שני שלישים מאומות העולם. ואלה מחולקות ביניהן, מלחמה קרה בין מזרח ומערב. כל מה שהאחת אומרת, דורשת רעותה להיפך. אפילו יסכימו ביניהן מדינות מזרח ומערב, מה עם אורוגאוי, פרגואי (ושאר שמות מן ההפטרה...) מה תהא עמדתן?

התחילו לחטט בעברו של כל שגריר מאורוגואי ופרגואי, שמא היתה לו סבתא, בן דוד שלישי בשלישי שהיה להם קשר ליהדות? אחד הנציגים, ד"ר ליאו כהן, סיפר לי כי הלך בכל יום ההצבעה בעצרת האו"ם עם ספר תהלים ביד. "רק נס יכול היה להציל אותנו". להשיג תמיכה של שני שלישים??!

אני זוכר היטב. ישבתי בכ"ט בנובמבר בקיבוץ בארות יצחק, כולנו הקשבנו לרדיו והיינו דרוכים: "Yes, No, Yes, No" וקרה הנס, שני שלישים. תופעה חסרת תקדים.

אך מה הלאה? היום אנחנו חיים בדור של "עכשוויזם". שלום עכשיו, משיח עכשיו, טרור עכשיו, שקט עכשיו. איננו מסוגלים לראות מה יהיה מחר. הכל נשפט לפי מה שקורה היום. היום שקט - גם מחר. היום טרור - גם מחר. היום שלום - מחר שלום.

זהו דור בעל תודעה היסטורית לקויה. אין תודעת עבר, אין תודעת עתיד. רק תודעת הווה. עכשיו.

לפני ארבעים ושש שנה היה דור אחר, דור עם תודעה היסטורית. בעוונותינו הרבים, היינו עדים היום לפעולה חבלנית קטלנית. לפני כמה ימים היינו עדים למכונת תופת שקטלה ופצעה רבים. אומר לכם כמה מלים: באותם מספר חודשים, שבין כט' בנובמבר וה' אייר היו שבע מכוניות תופת: אחת מהן, ברח' בו יהודה, קטלה חמשים יהודים. אחרת, בחצר המוסדות הלאומים, הרגה שנים עשר יהודים.

כל אלה, חוץ מהקרבנות בדרכים, מצליפות ביישובים. לא אזכיר יותר מדי, את שקרה כאן בגוש עציון. והכל בתוך חמישה חודשים. הל"ה נפלו, שיירת נבי דניאל הפילה חמישה עשר קרבנות, התקפה על המישלטים כאן הביאה למותם של שנים עשר קרבנות. התקפה על שיירה שעשתה דרכה לגוש עוד עשרה קרבנות.

וכי יודעים אתם כמה קרבנות נפלו בג' וד' אייר, לפני ארבעים ושש שנה? למעלה ממאה וחמשים, וכל זאת יום אחד בלבד לפני ההחלטה על הקמת המדינה!

מאתיים וארבעים קרבנות נפלו בתוך חמשה חודשים. למרות זאת, הכריזו על הקמת המדינה, ולמחרת היום אמרו הכל הלל בהתרגשות. יצאו בריקוד בראש חוצות. "מטורפים. מה קרה?", "העם השתגע"?

התודעה ההיסטורית החזקה היא שהביאה לכך. ידע הדור ההוא והבין מהי משמעותה של עצמאות יהודית בארץ ישראל אחרי אלפיים שנה. מדינה שאינה מיועדת לשש מאות אלף, אלא למליוני יהודים. כל אחד הבין שהוא נלחם בשביל המיליונים שצריכים לבוא.

מה היו הגבולות של אותה מדינה? ללא הכותל המערבי, ללא נהריה, ודאי שללא נצרת, לוד, רמלה, מגדל, אשקלון, בארה שבע. ירושלים בינלאומית. על זה אמרו הלל?

לא. אמרו הלל על מלכות שחזרה לישראל. זכרו את דברי הרמב"ם בהלכות חנוכה, שבזכות חשמונאים "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה", ידעו מהי משמעותה של מלכות ישראל. היתה אמונה חזקה: "כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעם למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם". בלי "רציתם" אין שום דבר.

אינני מדבר על כך שלמחרת היום, נאלצתי למהר ולסיים את אמירת ההלל כי היה לי כבר צו קריאה ביד, מכיוון שהתחילו לפלוש מכל הצצדים: ממצרים, מסוריה, מירדן, מלבנון. יחידות מעיראק. כיצד היינו אמורים לעמוד בפניהם, כשהבריטים לא אפשרו לנו לאגור נשק? סך הכל שש מאות אלף יהודים.

אם בימי זכריה, אחרי שבעים שנה, היו החיים הנורמליים בחינת פלא, אחרי אלפיים שנה ניתן להבין זאת בדרך הטבע?

שלושה ספרים מספרי הנביאים, חגי זכריה ומלאכי, ושנים - אולי שלושה - מהכתובים, עזרא ונחמיה, עניינם בסך הכל בארבעים אלף יהודים. רק אלה נשארו. ארבע רבבות. והיום בחסדי ה' זכינו לארבעה מליון יהודים!

מי שאינו מסוגל לראות את העבר, לא מסוגל לראות את העתיד ולא מסוגל להבין את יד ה', "בשוב ה' את שבות עמו". עם המתנער אחרי השואה, קם מאשפתות, יכול לסלק כל זאת הצדה?

נכון, הנכם צעירים. לא ידעתם כל זאת. נולדתם כביכול לתוך חיים של חרות. לא ידעתם את ישיבת היהודים בבונקרים, מתגעגעים לחרות כלשהיא, מייחלים ליום בו יוכלו ללכת ברחוב ולהסתכל למעלה בלי מורא, בלא פחד. מי שמתבונן בכל האלפיים שנה, וצופה ביהודים ההולכים לגלות בימי טיטוס, מי שרואה בעין בוחנת את ימי הביניים ומפנה מבטו לשעה קלה למאורעות גזירות ת"ח ות"ט, רק מי שרואה הכל מבין מהי פירושה של עצמאות יהודית אחרי אלפיים שנה.

וכל זאת, "לא בחרבם ירשו ארץ". לא היתה כזו בעולם. מהו הפלא אם הערבים אינם מבינים זאת: באים יהודים אחרי אלפיים שנה ותובעים חזקה על ארץ ישראל. מה אתם מחפשים כאן? כמה זמן הייתם בכלל בארץ ישראל? אם תעשו את החשבון, תגלו שבתימן ישבו יהודים יותר שנים.

האמנם ניתן שלא לראות את יד ה' הגדולה?

הגיעה אליי השמועה, ואני מקווה שאינה נכונה, שאחד הרבנים החשובים של הציונות הדתית הסתפק בשאלה האם יש צורך השנה לחוג את יום העצמאות?

באותו רגע צף ועלה לקראתי מאמר חז"ל: "ויבכו בלילה ההוא" - אתם בכיתם בכיה של חינם.

מי שרואה רק את היום, את ה"עכשיו", יש לו קושיות, ספיקות, ספק ספיקות. אך מי שיש לו תחושה היסטורית יודע, כמו רבי עקיבא הרואה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים.

ירמיהו הנביא אומר: "כה אמר ה': עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אמרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות מאין אדם ומאין ישב ומאין בהמה. קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו, מביאים תודה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'" (ירמיה לג, י-יא). בעוונותינו הרבים טרם זכינו לראות "מביאים תודה בית ה'". אבל אנשי כנסת הגדולה, ניסחו את ברכת חתנים, דילגו על סופו של הפסוק, ותיקנו: "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם".

מיהם אותם "נערים ממשתה נגינתם"? אלו העושים 'סיום'? מסיבת יום העצמאות? ביטול תורה!

אכן, אלו הם נציגי החיים הנורמליים. במציאות נורמלית יש נערים היוצאים ממשתה נגינתם, וכנגדם תיקנו אנשי כנסת הגדולה את שתיקנו. וכי עינינו סומות מלראות את התגשמותה של אותה נבואה? האמנם לא השתתפנו בשמחת חתן וכלה בחוצות ירושלים? שמא לא רקדנו בחוצות ירושלים? וכי לא היינו עדים לשמע מצהלות חתנים מחופתם?

יש בלבי הרבה מה לומר. לעת הזו אסתפק בקריאת קטעים אחדים משיחה שנאמרה על ידי לפני כעשור שנים, לאחר פינוי ימית:

"יש דברים הטעונים הדגשה מיוחדת בימים אלה. האחד, הצורך בחתירה לאחדות. בפרשת יציאת מצרים מופיע פעמיים הפסוק 'והמים להם חמה מימינם ומשמאלם', חמה ללא וא"ו, חסרה. אמרו חז"ל: באותה שעה בא השטן וקיטרג: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. שואל ר' מאיר-שמחה מדבינסק, בעל 'משך חכמה': מדוע לא קיטרג הקטן בשעה שהקב"ה עשה להם נסים במצרים? מדוע המתין עד עתה, לאחר שיצאו ממצרים?

והוא השיב: מכיוון שעתה היו לארבע כיתות. כל זמן שלא נחלקו לכיתות לא ניתן לשטן כוח הקיטרוג. רק ברגע שהיו כיתות - חלק אמרו נחזור למצרים וחלק אמרו נקפוץ לים במסירות נפש - ניתן בו כוח לעשות מלאכתו. הבעיה לא היתה ריבוי הדעות כשלעצמו, אלא בכך שהפכו אותן מנוף ליצירת סיעות, לכיתות שונות. כל קבוצה הפכה והיתה לכת. וכשיש כיתות - השטן מקטרג.

הקב"ה אינו מעניש ציבור כל זמן שהוא פועל כ"ציבור". מדרש האגדה בתלמוד הירושלמי (פאה פ"א, ה"א, טז, ע"א) שואל: הכיצד זה שבדורו של דוד, בו ידעו הכל תורה, אפילו הטף, יצאו למלחמה ונפלו, ואילו בימי אחאב, דור של עובדי עבודה זרה יצאו למלחמה וניצחו? מתרץ הירושלמי: בימי דוד היתה דילטוריא, שנאת חינם, מלשינות. אך בימי אחאב, למרות היותם עובדי עבודה זרה, היו מאוחדים בתוכם, וכך ניצחו במלחמה. האחדות הינה היסוד הראשון ועלינו לחזקה.

הגורם השני הוא הצורך בחידוש המלוכה. בעיית הממלכתיות וקבלת המרות, "שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך", היתה תמיד בעייתית בעם ישראל. לכן החמירה ההלכה בנושא זה וקבעה שהמורד במלכות חייב מיתה. על אחת כמה וכמה בימינו, כשיש קיצוניים מימין ומשמאל שאינם מוכנים לקבל את מרותה של מלכות. זאת הפעם הראשונה שציבור מאורגן, דתי, לאומי וציוני, החליט שאינו מקבל את מרותה של מלכות ישראל. המלוכה נחלשה. עקרונית, מקובל עלי שישנם זמנים בהם צריך לצאת למרד, אך יש לזכור כי בעיית אי קבלת מרות, מרידה במלכות, הינה אחת השאלות הקשות בהלכה, וודאי שאינה נופלת בחומרתה משאלת התרת עגונה. לא ייתכן איפוא שכל בר בי רב דחד יומא יפסוק מתי ניתן להימנע מקבלת מרות של מלכות. לפעמים אנשים חושבים כי במעשיהם מחזקים הם את ארץ ישראל, אך אינם נותנים לבם לכך שמצד שני החלישו את המלוכה בא"י. לעתים אכן מותר להתענות בשבת, אך יש לזכור כי המתענה בשבת חייב לקבל תענית על תעניתו. מלכות ישראל נחלשה, ולקראת העתיד יש לחזקה.

הגורם השלישי שיש ליתן אליו אל הדעת הוא חיזוק התשתית הערכית. ארץ ישראל נקנית בייסורים. ללא נכונות לקבלת ייסורים אין קיום לארץ ישראל. באותה עת בה נשמעו כל הדיבורים על אהבת ארץ ישראל, כאשר יהודים נאבקו על גורלה של ימית, עמדו עשרות ומאות יהודים בתורים ארוכים במשרדי הנסיעות ברחבי הארץ, כשכל מעיינם היתה השאלה היכן יוכלו לבלות את חופשתם בחו"ל.

עלינו לחנך את העם לנכונות לקרבנות. יש צורך להילחם נגד החמרנות, נגד הסגידה לאלילי הכסף, לעגלי הזהב, ליצר הרע ולתאוות. אי אפשר לנטרל את כלל הבעיות ולמקד את הכל רק במאבק על ארץ ישראל. עודנו חסרים אותה תשתית מוסרית של נכונות להקריב משהו למען ערכים. יש להתחיל מן היסודות, להילחם בחמרנות, להעלות את הרמה המוסרית, הדתית, התורנית והתרבותית. אי אפשר לדבר על ארץ ישראל ולהתעלם מכל השאר. יש צורך לחזק את כלל ישראל, וראשית את ההכרה שכדאי להקריב משהו בעתיד".

דברים אלה נאמרו לפני שתים עשרה שנה. כשקראתי אותם קיבלתי, מצד אחד, גם חיזוק מה. היינו עדים לכל אלה, התגברנו אז וגם עכשיו נתגבר. אבל עלינו לדעת, בלי תודעה היסטורית חריפה אין להבין את מה שקורה כאן. אם לא ניקח בחשבון את עברנו העשיר, לא נבין את העתיד, וגם ה"עכשיו" מסולף יהיה.

ביום הזה נאמר כולנו: "ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי", ונחזור ונאמר: "יסר יסרני יה - ולמוות לא נתנני!".

"פתחו לי שערי צדק, אבא בם, אודה יה. אודך כי עניתני, ותהי לי לישועה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. מאת ה' היתה זאת - היא נפלאת בעינינו".

"זה היום עשה ה' - נגילה ונשמחה בו".

 


[1] דברים על פה שנאמרו בישיבה ביום העצמאות תשנ"ד. כתב: אביעד הכהן

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)