הרואה לדורו(ת)?!

בג' אלול תשנ"ה ימלאו ששים שנה לפטירת מרן הראי"ה קוק זצ"ל, מייסד הרבנות הראשית ורבו של דור התחייה והוא רבם של כל ישראל וביותר לנו ולשכמותנו, שלאור אורותיו סללנו את דרכינו ומשנתו היא שהאירה את נתיבותינו.

ששים שנה חלפו מאז שנסתלק מעמנו ורובי דבריו (ביותר ההגותיים) נכתבו כשלשים שנה קודם. נמצא, תשעים שנה חלפו מאז נאמרו ונכתבו דבריו.

ושאלה גדולה היא: האם דברים שהגה וכתב אז מכוונים היו לדורו שלו בלבד או שיש בהם משמעות מחייבת גם לדורות הבאים וביותר לדורות שלנו.

בעניין זה דומה שנפער פער בין שני מחנות. יש המשוכנעים כי דברים שכתב הרב בשנות העשרים והשלשים מכוונים בהחלט גם לדורנו, אין צריך לומר דברים כלליים שכתב, אלא גם דברים שכוונו במפורש לדורו - דור התחייה (כהגדרתו) רלוונטים, ואולי אף ביתר שאת לדורנו. אבל יש הסבורים שצריך להבחין הבחן היטב ולבדוק אימתי נאמרו הדברים וכלפי מי ואת ההשראה לזמננו יש להפוך רק לאחר שיילקחו בחשבון ההפרשים בנסיבות ובתנאי הזמן והמקום.

אתן דוגמא שלדעתי מייצגת את שתי ההשקפות.

ערב הקמת המדינה כבר השתוללה מלחמת השחרור (שכנראה, להוותינו, טרם נסתיימה), וירושלים עיר הקודש - לבה הסערה המלחמתית המדינית והחברתית. כח המגן היה מצומצם וקטן והמשימות חיוניות ורבות. וסערה גדולה התחוללה בלבבות וברחובות - האם על הלומדים להניח תלמודם ולבוא לעזרת ישראל מיד צר, או להמשיך בלימודיהם בישיבות, חרף ואולי דווקא בשל המצב, שכן אף זאת יש לזכור, כי יחד עם הסכנה לעיר ולעם, היתה גם סכנה חמורה לקיום התורה ולומדיה, לאחר חורבן מרכזי התורה באירופה.

או אז נתפרסמו בחוצות ירושלים, דברים שכתב הראי"ה קוק לרב הרץ ששימש רב ראשי בבריטניה בימי מלחמת העולם הראשונה. הרב קוק ביקש מהרב הרץ לעשות הכל כדי לפטור בחורי ישיבה ורבותיהם מחובת גיוס והשתתפות במאמץ המלחמתי. והפנייה מלווה בציוני מקורות ובירורים לביסוס הפטור.

מי שעמד מאחורי הפרסום המחודש, היה כנראה הרי"מ חרל"פ זצ"ל, תלמידו הנאמן של הרב וממשיך דרכו.

והתגובה לא איחרה לבוא ואף היא בכרוז שהתפרסם בחוצות ירושלים ובו נאמר: "ראיתי כעת שנתפרסם בחוצות ירושלים קטע מתוך מכתב של... הרב זצ"ל, שכאילו הוא מסייע, חלילה, להשתמטות ממלוא החיוב של עמידה על נפשנו ועל נפש כל קהל ישראל, והנני מחויב ומודיע בזה, למען אמיתה של תורה, כי המכתב הזה נכתב בחודש אדר שנת תרע"ז בלונדון להיתכלות לשחרור ת"ח ממלחמת אנגליה ורוסיה גרמניה, שלא היה בה שום עניין לחיוב הצלת נפשות בישראל ובא"י.

ועל השימוש בדברי קטע מכתב קדשו זה, בהלות העניין שהוא דן בו ובהסברת דעת הקהל שכאילו יש לדברים הללו איזו שייכות למצבנו עכשיו, יש להצטער שהוא כמו סילוף מן הסוג הגרוע והמחפיר ביותר".

מי שחתום על הכרוז החריף הזה, הלא הוא הרצב"י קוק זצ"ל בנו יחידו של הרב וממשיך דרכו.

הרי לנו שתי הגישות. האחת מעתיקה דברים שנכתבו משכבר ומסיקה מסקנות עכשויות מבלי שים לב לשינויי המקום והזמן (למרות שדבדברי הרב שם לא הובלטה כלל נקודת הזמן והמקום) ואילו האחרת מתבוננת היטב היטב ויודעת לקבוע כי מה שהוא איסור בשנת תרע"ז הופך להיות למצוה רבה בשנת תש"ח. לימים כשהשתנו וששככו הקרבות, כבר היתה עמדתו של הרב צב"י שונה.

אכן דברי הראי"ה בעינם הם עומדים עקרונית. אם חלילה וחס יתגשם 'חזונם' של אנשי השמאל ומדינת היהודים תהפוך להיות מדינת כל אזרחיה ולצה"ל ייעדו יעדים שונים מאלה שהיה מופקד עליהם, אפשר שתהיה עדנה לדברי הרב וייאסר על עוסקי התורה להניח תלמודם מפני מטלה אזרחית סתמית.

אתן דוגמא נוספת. כהיום הזה, כבר חשים (כך מקווה אני) רבים מתוכנו את עלבון ההר המקודש הר הבית, שיהודים המבקשים לעלות ולהיראות ק"ו להשמיע תפילה מושלכים ממנו בברוטאליות ויד הישמעאלים תקיפה במקום היותר מקודש לנו. אבל חוששני מאד שאזלת היד של ציבורינו משך שנים - אזלת-יד שהקרינה לציבור כולו - נבעה מנטילת דברים שכתב הראי"ה קוק בשנות השלשים ואימוצם מבלי שים לב לשינויים הגדולים שהתחוללו מאז. לפני כמה שנים כתב רב חשוב מנאמני משנת הרב, כי לגבי הר-הבית אנחנו כנטורי קרתא לגבי א"י. היינו: עומדים מבחוץ ואין פועלים מאומה.

אם כך לגבי איגרות הלכה שלשונם מבוררת, קל וחומר לגבי דיברי מחשבה הכתובים בסגנונו המרומם של הרב, הנה בדידי הוה עובדה. לפני כ- 30 שנה התקשיתי בהבנת קטע באורות התשובה. שמתי פעמי לירושלים לרח' עמוס 28 ונכנסתי אצל הרב הנזיר זצ"ל והעליתי את תהיותי, ופירש לי כדרך שפירש. יצאתי מביתו ופניתי בעיקול הרחוב לעבר רח' עובדים 30 התדפקתי על דלתו של הרב צב"י זצ"ל ואף ממנו ביקשתי הסבר לקטע המוקשה, והסביר את שהסביר ולא קרב הסברו של התלמיד הגדול להסברו של הבן הגדול. והרי כאן אין מדובר בתלמידי תלמידים התיימרים להעמיד חזון ולפרשן ואת דברי הרב, אלא כתלמידים היותר מובהקים שבילו עשרות שנים במחיצת הרב ועסקו בהבהרת כתביו.

יש לשים לב לעוד היבט נכבד. אילו היו הדברים אמורים בתקופה אחרת בתולדות ישראל היתה ההתיחסות שונה. אבל תמורות שעברו על העולם בכלל ועל עולמנו היהודי בפרט בעשרות השנים האחרונות, דומה שאין דומות להן בדברי הימים.

שערו בנפשיכם. בזמן מלחמת העולם הראשונה היו בארץ, שהיתה שוממה ברובה כ- 50,000 יהודים, ואילו כהיום הזה כחמישה מליון כ"י, והארץ היום מפותחת ומודרנית ובריבונות יהודית (לאורך ימים). ובינתיים השמידה שואה איומה שליש העם ופני העולם השתנו לבלי היכר, כלום אפשר שדברים שהיו מכוונים לחלוצי הלעיות הראשונות כוחם יפה לחילוניים של ימינו?

ודברים שנאמרו בהקשר להתפתחויות רוחניות וחברתיות לפני כ-90 שנה יתאימו למצבנו שלנו?

והלא מפי כתביו של הרב למדנו "כי כל זמן מאיר בתכונתו" (איגרות ראי"ה, איגרת שע"ח). וכדרך שמנו של הרב (האיגרת נכתבה באלול תרע"א) האיר אז בתכונתו המיוחדת, ואנשי זמנו ומקומו התאפיינו באיפיונים ייחודיים, שהיו שונים בתכלית לדורות עברו, כן וביתר שאת דמותו שלנו מאיר בתכונותיו המיוחדות. לוואי היה עמנו הרב בדור זה שלנו והיה מאיר לנו נתיבים ללכת בהם.

כל שאמרנו לא בא לרפות דיים חלילה מלהפוך בדברי הרב עוד ועוד שהרי מי כמוהו הרואה למרחוק ובדבריו השראה ופעמים גם הדרכה אולם יש לנקוט בזהירות הן בהבנת דבריו לאשורם והן בהבנת התקופה לאשורה.

את הפתרונות לבעיות דורנו יש לבקש לאורו של הרב ולא בהכרח בהדרכות מפורטות שתכתבו על ידו אז לדורו.