דילוג לתוכן העיקרי

"וזה לך האות כי אנכי שלחתיך"

* 

אינני מרגיש שאני הוא האדם המתאים למשימה שהוטלה עלי. נוכחתי בשיעורי הרב זצ"ל אך לתקופה קצרה, וזאת רק בסוף ימיו. חסר אני את החשיפה ואת ההבנה האמיתית הדרושה לנסות ולהעריך את גודל אישיותו של הרב - מי היה ומה היה. על כן חשבתי לדבר על אספקט שונה, אשר לגביו מרגיש אני נוח יותר ובקי יותר, והוא - מה היה הרב עבורי. ומתוך תקווה שחוויותי מייצגות במידה מסויימת, הרחבתי את הנושא ל: מה היה הרב עבורינו.

התשיעי מעיקרי האמונה שמונה הרמב"ם קובע: "אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת".

התורה דבר ה' היא, מאמרו הנצחי של א-לוה אינסופי. התורה היא אמת מוחלטת הקיימת מעבר למקום ולזמן. אמת זו אינה תלויה במאורעות היסטוריים. היא א-היסטורית, מטא-היסטורית. למעשה, על פי חז"ל התורה קדמה לבריאת העולם, לפני האדם ולפני ההיסטוריה.

כיוון שכך, האפשרות שתבוא תקופה היסטורית בה מאבדת התורה את משמעותה וחיוניותה היא אבסורדית. אי אפשר להסתכל על התורה כשייכת לאיזו תרבות עתיקה שאבדה מן העולם. התורה, מתוך מהותה כדבר ה', נשארת מעל לזמן ורלוונטית בכל מסגרת היסטורית - בין בדורו של משה רבינו, בין בדורנו אנו. לעולם דבר ה' ניצב.

למרות האמור לעיל, אין היהדות מזלזלת ומכחישה את הפן האנושי. "לא ניתנה תורה למלאכי השרת". ההיסטוריה הינה בתנועה מתמדת. החברה תמיד משתנית. בהתאם לכך התגובה האנושית, החוקית והמוסרית חייבת להיות גמישה.

כי באור פניך נתת לנו תורת חיים...

"תורת חיים" - תורה חיה, ערה ודינמית ניתנה לנו באורו - חסדו של הקב"ה.

"נתת לנו" - מתייחס אל התורה שבעל פה. התורה שניתנה לעם ישראל מבוארת על ידי חכמי המסורה במשך ההיסטוריה היהודית. תורה זו מתמודדת בהצלחה עם האתגרים המתעוררים בעולם מתחדש ומשתנה. שרשרת המסורה הינה כחוליות המקשרות בין המציאות, המפורשת על-ידי התורה שבעל פה, לבין המסר האינסופי שניתן בסיני.

דברי א-להים חיים - מתייחס לתורה שבעל פה דינמית, המושתתת על מאמר על-זמני של א-להים חיים. בכך מתרחש מיזוג נפלא של התורה שבכתב, שהינה אינסופית, עם התורה שבעל פה החיה והנושמת.

התפתחויות היסטוריות הן בדרך כלל הדרגתיות, והיכולת להעריך אותן ואת תוצאותיהן מצריכה זמן וראיה ארוכי טווח. בתנאים נורמליים המשכיות התורה שבעל פה הינה תהליך טבעי מדורג, וכמעט שאינו מורגש. אך מדי פעם חל שינוי היסטורי כה דרמטי עד שתהליך זה הופך לבלתי מציאותי ובלתי אפשרי. כזהו המצב בבואנו לדון בתקופה שלאחר השואה, כאשר יהדות אירופה הושמדה רובה ככולה. על אף שיהודים שרדו פיזית, מהות חייהם השתנתה לבלתי הכר. רק יחידים שרדו, בעוד שקהילות שלמות על מסורותיהן - נשמדו. פתאום היהודים "נזרקו" למציאות חדשה, לתוכן חיים בלתי מוכר ולפעמים מנוכר. הם היו בלתי מוכנים, דתית וחברתית, לאתגר העצום שעמד בפניהם. היהדות המסורתית נלכדה במשבר; האם תוכל היהדות להתאים לאורח החיים החדש תוך נאמנות ושמירה על המסורת? האם ייבנה גשר שיכול לחבר בין תרבויות כה שונות? האם תצליח שרשרת המסורה לקשר את העולם החדש לישן?

לאחר השואה, התרכזו החיים היהודיים בשני מוקדים עיקריים - ישראל וארצות הברית. בישראל, למרות שעדיין היתה קיימת הדאגה להישרדות הפיזית, ההמשך הרוחני היה פחות בעייתי. החברה הישראלית, אליה הגיעו ניצולי השואה, היתה יהודית. יתר על כן, פליטי אירופה היוו אחוז ניכר מהיישוב, ולא היה להם צורך לאמץ את תרבות וערכי החברה הקיימת. במקום זה היה צורך להתחיל בשיקום הריסותיה של יהדות אירופה לחוף הים התיכון. תהליך זה איפשר מידה של המשכיות למרות המפנה החד.

בארצות הברית, לעומת זאת, היה המצב הרבה יותר מסובך וקריטי. שם מצא עצמו הפליט היהודי כנטע זר בתוך חברה מעוצבת זה מכבר.

היהודי הפשוט מה"שטעטל", שחרב עליו עולמו, לא מצא את מקומו ב"ארץ האפשרויות". בסביבה החדשה הוא לא מצא הערכה למושגים הדתיים של צדקות ודביקות. במקומה מצא היהודי דת שבאה לידי ביטוי בעיקר בפולחן ריקני. הוא מצא עצמו בחברה שסגדה למדע ולטכנולוגיה, וראתה בכסף ובכוח ערך עליון.

חוקים סיבתיים של היסטוריה וטבע תפסו את מקום ההשגחה. הדעה הלא-אמפירית שהקב"ה משגיח ומנהל את העולם נחשבה לדעה מיושנת וחסרת משמעות מנקודת מבטו ה"מוארת" של האדם המודרני. קשה להבין איך היהודי מה"שטעטל" הצליח להתאקלם בתרבות האמריקאית תוך שמירת אמונים למסורתו. קשה עוד יותר להבין כיצד הדור השני שגדל בארצות הברית הצליח להזדהות עם מורשת "פרימיטיבית" שהביאו איתם הוריו המהגרים.

היום אנו עדים לקהילה אורתודוקסית משגשגת בארצות הברית. המסורה הצליחה באופן מסתורי ומפתיע לשרוד אחרי ההרס שזרעה השואה. המורשת היהודית נשמרה שלמה ונאמנה למרות הסיכונים העצומים. ונשאלת השאלה: כיצד? - והתשובה פשוטה היא וכנה - יד ה'!

והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. (דברים ל"א, כא)

פסוק זה המתייחס לייסורים, למאבקים ולטרגדיות שיעברו על כלל ישראל באשר הם, טומן בחובו הבטחה: מורשת ישראל תתקיים לנצח. רש"י שם מציין:

הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי.

כיצד מומשה הבטחה זו? במי בחר הקב"ה להיות שלוחו כדי למלא את התפקיד הקריטי הזה? אחד השליחים המרכזיים של דורנו היה ללא ספק מו"ר ר' יוסף בער סולובייצ'יק זצ"ל.

הרב היה הרבה יותר מצדיק, גאון, גדול הדור ופילוסוף. הבנה מושלמת יותר למשמעותו ותרומתו של הרב מחייבת את ההכרה, שהרב היה גורם מכריע בהתגשמות וביישום של הייעוד היהודי. הרב היה אחראי במידה רבה להנחלת המסירות והדביקות לתורה ולהלכה באווירה של ארצות הברית האדישה. ברצוני להביא כאן מספר דוגמאות לצינורות דרכם זרם המסר של הרב. כמובן, שאין ביכולתי לתת תיאור מלא להשפעות הרב. "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה".

על אף רב-גוניותו של הרב, בעיקרו היה הוא למדן "בריסקר". כבנו של הרב משה זצ"ל וכנכדו של הגאון ר' חיים, הוא גדל על טהרת מסורת בריסק. כבר בגיל צעיר הוכר כעילוי. כשהיה בן אחת עשרה שלח אביו את מחברת בנו לר' חיים. תוך כדי קריאת הכתוב יצא ר' חיים את ביתו בהתלהבות כדי להראותה לר' שמחה זליג - הדיין של בריסק. ר' חיים ניבא כבר אז שנכדו יוסף בער לגדלות בתורה נועד.

הרבה מחידושיו שיוצאים לאור בימינו נכתבו בסביבות שנות העשרים לחייו. ר' וועלועל - הגרי"ז, טען שאין עוד תלמיד חכם באמריקה שישווה לרב בלימוד. כאשר הגיע לבוסטון הרב שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פונוביז', לצורך טיפול רפואי, ביקרו הרב בבית החולים ושם שוחחו בדברי תורה. הרב רוזובסקי התרשם כל כך עד שבחזרתו לארץ ישראל הכריז שאין לו בכל ארץ ישראל בעל שיחה ברמתו של הרב.

סגנון הלימוד של הרב שילב רעיונות מקוריים ומבריקים לצד ניתוח מעמיק ומדויק. שילוב ייחודי זה הוא שהפך את הרב להיות, לא רק למדן גדול, אלא גם מלמד דגול. השיעורים שהעביר היו דינמיים ומלהיבים בשעתם, ובמבט לאחור נראו כה פשוטים, אמיתיים ומבוססים. מספר התלמידים שהושפעו משיעורים אלו הגיע לאלפים.

מעבר להכרה שזכה לה הרב כגדול בתורה, התפרסם הרב גם בשל היותו "פילוסוף דתי". תרומתו בתחום זה השפיעה על ציבור מצומצם יותר, יחידים ששילבו את הידע הפילוסופי והרקע ההלכתי הדרוש, כדי לעמוד באופן מלא על דבריו. כמה מבין יחידים אלו מסוגלים לשבץ את רעיונותיו הרבים לשיטה פילוסופית סדורה?

למרות שאין אני נמנה בין יחידים אלו, הפילוסופיה של הרב השפיעה רבות עלי ועל רבים כמוני. בעיקר בכל הקשור להיות היהדות רלוונטית בעולם המודרני, נושא אשר שזור כחוט השני בכל כתבי הרב. "איש-ההלכה" הוא תיאור של הלמדן הבריסקאי הטיפולוגי מנקודת מבט פילוסופית. "איש האמונה הבודד" מתמודד עם הדילמה שהאדם המאמין עומד מולה במאה העשרים. "Halachic Mind" מתייחס לפילוסופיה דתית לאור ההפרדה בת ימינו בין מדע לפילוסופיה.

בהקדמתו לסדרת שיחות פילוסופיות, שנתן הרב בשנת תשי"ט אמר:

ההתמחות שלי אינה פילוסופיה של הדת אלא פילוסופיה של המדע... ועל כן ייתכן וגישתי לפילוסופיה של הדת שונה היא... אך עם זאת מכיוון שהושלכתי לתוך... סביבה מסויימת בה נחשבה מאוד הפילוסופיה של הדת, מנסה אני להסביר ולפרש... מושגים דתיים יהודיים במונחים פילוסופיים. כל שאומר אליכם אלו הן מחשבותי והרגשותי הסובייקטיביות בלבד בנושאי היהדות. ניסיתי לפרש את היהדות במושגים מודרניים... עבור היהודי והתמודדותו עם העולם המודרני התאמצתי הרבה.

הרב עסק באופן ישיר עם נושאים רבים. יתר על כן, הוא יצר מסגרת המאפשרת לנו להתמודד עם סוגיות נוספות, אחרות, שלא התייחס אליהן במפורש. מכל האמור לעיל ייתכן, שתרומתו העיקרית של הרב היתה לגרום לכך שבזכות מעמדו הבלתי מעורער וסמכות דיעותיו, הנחיל לציבור שלם את הידיעה, שהיהדות רלוונטית בעולם המודרני. הרב לבדו הצליח להסיר מעל סדר היום את הטענה שהיהדות מיושנת ופרימיטיבית.

הרב מיזג בין ההלכה לבין הפילוסופיה. סוגיות רבות מהש"ס מהוות את הבסיס לרעיונותיו הפילוסופיים, והרבה מחידושיו התורניים נובעים מהשקפת עולמו. במאמר מוסגר הייתי מבקש לציין כאן שתרומתו העיקרית של הרב לעולם התורה היתה אולי דווקא בתחום "אורח חיים". הסדרים נשים ונזיקין נפוצים היו בין האחרונים. המושגים הבריסקאיים של מסכתות קדשים, זרעים וטהרות נחשפו ופותחו בעיקר על ידי ר' חיים והגרי"ז. בכל התחומים האלו גם הרב היה בקי ויצירתי. אך ב"אורח חיים" היה הרב חלוץ. בתחום זה הוא חשף יסודות שטרם הוגדרו. יתר על כן, ניתוחו הלמדני דווקא בתחומים אלו השתלב יחד עם תפיסת עולמו. הבנתו בהלכות תפילה, שבת, ויום טוב - עולה בקנה אחד עם מחשבתו הפילוסופית. תורתו בהלכות אבילות והלכות תשובה מבוססת על הבנה פסיכולוגית עמוקה ותבונתו בחקר נפש-האדם. הרב שילב בהצלחה את תפיסת עולמו יחד עם דרך הניתוח הבריסקאית של 'הוויות דאביי ורבא'.

גם תורה ופילוסופיה, להבדיל, הינן תחומים שבהם הרב חקר, שלט וחידש. רמת הבנתו והישגיו בכל אחד מן התחומים כשלעצמו היתה מרשימה, כאשר הצירוף של שניהם גם יחד מדהים. מכל מקום, בשני התחומים כאחד אנו עדים לביטויים של גאוניותו של הרב, ולכושר תפיסתו המבריקה.

הרב הצטיין בתחומים נוספים. כשרונו כנואם הודגם בשיעוריו ובהרצאותיו הפומביים. הרב היה מדבר במשך שעות בפני אלפים בנושאים קשים וסבוכים ובמשך כל אותו הזמן הקשיב הקהל ושתה בצמא את דבריו. היה לרב עושר לשוני רב. תיאוריו היו כה מוחשיים וחיים, עד שדמויות קמו לתחיה. כאשר הוא דיבר, היתה אווירה מיוחדת, אווירה שמשהו מתרחש, משהו מרגש ועמוק. למרבה הפלא, הרב הצליח לעשות זאת בשפה האנגלית ולא רק בשפת אימו - יידיש. מומחיותו כנואם התמזגה עם איכות התוכן לכדי שלמות. ציטוטים מהגמרא ומפיוטים, מהתנ"ך ומן החסידות, חברו יחדיו ויצרו מערך נפלא של למדנות, דרשנות והשקפה.

הרב היה דרשן בעל יכולת השפעה פנומנלית. סיפורי תנ"ך מוכרים נבחנו מחדש - מנקודת ראות יותר עמוקה ומלאת משמעות. תשומת לב ניתנה לפרטים, ואבחנות דקות נדונו ברגישות עדינה. כל סיפור הוחיה מחדש בכדי להאיר את המסר החודר והתוכן הרלוונטי.

אבל הרב היה יותר מנואם מבריק ודרשן חודר. כפי שציין מו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א, הרב היה גם משורר. אין כוונתי לומר שהרב כתב שירה או דיבר בחרוזים. וודסוורט כתב בהקדמה לספרו :"Lyrical Ballads"-

מה הוא משורר?... הוא איש המדבר אל אנשים, אדם שאכן ניחן ביכולת רבה יותר לחוש יותר התלהבות ועדינות. אדם הניחן בהבנה יתירה של הטבע האנושי ונשמה יותר שלמה מאשר אמור להיות רגיל אצל בני אנוש... הוא רכש יותר מוכנות וכח להביע מה שהוא חושב ומרגיש...

ג'והן סטיוארט מיל המשיך את הרעיון, ועל פיו:

תכלית השירה היא לפעול על הרגשות... מה שהם (משוררים דגולים) יודעים בא להם על ידי התבוננות פנימית, הם מצאו בתוך עצמם דוגמה אנושית, מאוד עדינה ורגישה, שעליה כתובים חוקי הרגש באותיות גדולות, עד שאפשר לקרוא אותם בלי לעיין.

במילים אחרות, יש למשורר תפיסה גדולה יותר של עצמו וטבעו, ומשום כך הבנה עמוקה יותר של הטבע האנושי בכלל. זאת בשילוב עם יכולת ההבעה, מעניקה למשורר את היכולת לעורר את הקורא או את קהל השומעים להאזין לחוויות הפנימיות שלהם.

לרב היה את הכשרון לתאר רגשות אנושיים ודתיים באופן כה נמרץ וברור, עד שהקהל היה יכול להזדהות עימן ובמידה מסויימת לחוות אותם ממש. "ריחוקו האינסופי של א-לוה טרנסצנדנטלי", "תפארת הנצחון של יצירתיות אנושית", "אובדנו העמוק של האבל", "שנאתו העצמית של החוטא", "הלטיפה העדינה של א-ל מלא רחמים" - אלו הן רק מעט מהחוויות שהרב תיאר וצייר. השומעים התרגשו והתפעם ליבם. הם הרי שמעו יותר מהרצאה, נכחו ביותר משיעור. הם השתתפו למעשה בעצמם בחוויה דתית עמוקה.

הרשו לי לנסות להעלות מזכרונות נעורי הקשורים לרב. זוכר אני כאילו היה זה יום אתמול, כאשר לקח אותי אבי בפעם הראשונה לשיעור של הרב. היה זה לפני עשרים שנה. ההתרגשות בקהל לפני השיעור היתה רבה מאוד. בציפייה חיכו אנשים לתחילתו. הסובבים אותי הפכו דרוכים וקשובים, המתח גבר, ואז נכנס הרב. עבורי כילד היה זה כאילו הביאני אבי לבית המקדש בפעם הראשונה. וכשנכנס הרב נדמה היה לי כאילו ראיתי את הכהן הגדול.

לאחר השיעור, שבמהלכו נפתרו שאלות קשות, והושגו הבנות עמוקות וחדשות, החלו אנשים מתערבים זה בזה ומחליפים דעות והרגשות אודות ששמעו וחוו. האווירה הפכה חמימה, מעין עונג מיוחד של קדושה וטהרה.

בהרצאותיו, היה הרב משפיע על אלפים באופן ישיר. אין דרך להעריך את כמות האנשים שהושפעו בעקיפין. אך אין ספק שנוכחותו המרשימה וסמכותו הבלתי מעורערת השפיעו על קהילה שלמה ועל היהדות כולה. הרב היה יותר מ"רבי" - הוא היה מנהיג. עמדתו התקיפה בעניינה של מדינת ישראל, שיטתו הגלויה בכל הקשור ללימודי חול, גרמו לקהילה שלמה לפנות אליו לקבל הכוונה והדרכה. באמצעותו קיבלה תנועה שלמה לגיטימציה ומצאה בטחון.

ביום השמועה על הסתלקותו, ערב שבת חול המועד פסח, הופתעתי לנוכח תגובתי. הרי את הרב לא ראיתי כבר עשר שנים. קירבתי אל הרב לא היתה קירבה אישית. השמועה לא היתה הפתעה מוחלטת. ובכל זאת הותקפתי בהרגשה של חוסר כיוון ודרך. לא ידעתי איך להמשיך! "יוסף איננו ואני אנה אני בא"? הרגשתי חוסר בטחון. הרי איבדנו את מנהיגנו ורבינו האהוב.

גדול בתורה, פילוסוף, נואם, דרשן, משורר ומנהיג - כולם חברו לאגודה אחת באדם אחד. גאוניותו של הרב וכישוריו מדהימים. נשאלת השאלה: מדוע נתברך אדם אחד במספר כה רב של מעלות וכשרונות!?

אם תסלחו לי על חוצפתי בנסיון להסביר את דרכי ה', תנו לי להציע, שהסיבה היא בכדי שתהיה לרב היכולת ויהיו לו הכישורים הדרושים על מנת להצליח בתפקיד הכביר שהוטל עליו על ידי רבונו של עולם, התפקיד להמשיך את המסורה בארצות הברית אחרי השואה. הרב היה שליח הא-ל, שליח אשר נשלח על-ידי הקב"ה בזמן של משבר בהיסטוריה של עם ישראל. תפקידו היה להמשיך את הייעוד הא-להי. בשל כך חנן אותו הקב"ה בכישורים ובתכונות הדרושות על מנת לממש את תפקידו זה. הרב תרם רבות להקמת קהילה שהיתה מסורה לערכי התורה ונאמנה להלכה. בארה"ב הוא הרים את קרנה של התורה, והצית התעניינות בתלמודה. הוא ענה לאתגר שהיהדות עומדת בפניו בעולם המודרני, ולחם בחריפות ובאומץ כדי שאנו נוכל, בימינו, לחיות בנוחיות כיהודים אורתודוקסים בתוך וכחלק מהחברה המודרנית. בכדי לעשות כל זאת היה מוכרח להיות למדן ופילוסוף גם יחד. הוא נדרש לפתח מסר, והיה זקוק לכלים המתאימים בכדי להעביר מסר זה לציבור כולו. הרב היה שליח הא-ל, וחזקה כי שליח עושה שליחותו.

לסיום אבקש לצטט קטעים נבחרים מהרצאה שהרב העביר בשנת תשל"ג, בה פיתח את המושג "שליח הא-ל" ביחס למרדכי ואסתר:

מי הם אותם שלוחי הא-ל? אותם יחידים שנבחרו על יד הקב"ה לבצע את רצונו ולשמש כנציגיו... מי הם?... מי הם אותם בעלי הכריזמה שהקב"ה ממנה לעשות היסטוריה, ואשר על ידיהם... ההיסטוריה של היהדות מתאפשרת? מאברהם ועד משה, וממשה עד ישעיהו. מישעיהו עד רבי עקיבא, ומרבי עקיבא עד הרמב"ם. מהרמב"ם עד האר"י, ומהאר"י עד לבעל שם טוב, וכן הלאה... מי היו אותן דמויות מסתוריות אשר שיחקו את התפקיד בצורה כה מושלמת, בנחישות, תוך טשטוש עצמי, בענווה אך בהתמדה. דמויות אלו תמיד סיקרנו אותי, תמיד הציתו את דמיוני.

בנקודה זו החל הרב לנתח את מגילת אסתר ולבסס דרכה, את האחדות והקשר שקיימים בין מרדכי לעם ישראל. ואז המשיך:

אני מפחד לומר זאת - מרדכי אינו רק יחיד, לא ולא. איננו רק אדם בודד - לא ולא. הוא יותר מכך. אז מה היה? מה הוא? הוא לא היה יחיד, הוא היה עם, אומה. האם אין זה אלא טירוף? האם אין זה אלא הבל ורעות רוח? היהפוך יחיד לעם? היהפוך יחיד לעם? בודד לאומה? אדם אחד לציבור?... כל זה הבל. אינני יודע. כל שאני יודע הוא שביהדות רעיון זה אינו אבסורד. זה אפשרי. לא רק אפשרי אלא שזה אירע לא פעם...

בואו נתבונן במשה. הקדוש ברוך הוא ממנה אותו להוציא את בני ישראל ממצרים... הקב"ה אמר במפורש שעניינו בעם... בני ישראל... למרות זאת , לאחר מעשה העגל הקב"ה אמר למשה: "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים" (שמות ל"ד, א). הקב"ה פנה למשה לחוד, והגילוי השני בניגוד לגילוי הראשון, היה אירוע פרטי לחלוטין, פגישה פרטית בין הקב"ה למשה. "ואיש לא יעלה בהר וגם איש אל ירא בכל ההר" (שמות ל"ד, ג). בקיצור - הלוחות השניים ניתנו למשה ולא לעם. ואיך קיבלו העם את התורה?...

משה גילם שישים ריבוא! - היחיד הפך לעם, לאומה. ודאי... שמטאפורה זו נשמעת מוזרה. ודאי שזו משוואה מפחידה. בודד שווה כלל. אבל זוהי משוואה תלמודית: "שקול כנגד". זוהי זהות מסתורית, ובכל אופן היהדות מאמינה באפשרות הזאת... היחיד נעשה מעון למליונים. יחיד - עם, איש אחד - אנשים הרבה, אדם בודד - ציבור. אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, דוד - הם לא היו רק יחידים... המעניין הוא שחז"ל אמרו: "דוד מלך ישראל חי וקיים", "משה לא מת", "יעקב לא מת". כל היחידים האלו שבתוכם מתגלם ההמון, כל אותם בודדים אשר התמזגו עם הקהילה... לא ימותו...

 


* דברים שנאמרו ב"נשמת", כ"ב אייר תשנ"ג. תודה לגב' יעל וון-דייק, שסייעה לי בתרגום הדברים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)