נס וחנוכה

פורסם בעלון שבות גיליון # 79

"נס חנוכה". עצם השימוש במונח נס מורה שקיימת כאן הבחנה בין מאורעות הנוהגים בדרך הטבע, לבין המקרה שהוגדר כנס. אנו פוגשים יציאה מן הסדר העולמי הרגיל ונתקלים בתופעה שאינה צפויה ואינה נתפשת בהיבט הגלוי והישיר.

אלא שכבכל מושג, דורש גם הנס גדר - הנס הוא מונח מצרני לטבע ואם כן נדרשת הגדרה מה גבול יש בינו לבין הטבע ומה המייחד כל אחד מהם.

אנו מכירים בדברי ההוגים שתי דרכים מרכזיות להבחין בין הנס והטבע: הדרך האובייקטיבית והדרך הסובייקטיבית;

הדרך האובייקטיבית הולכת בדרך השלילה. כל מה שיוצא מגדר החוקים הרגילים ומתנהג בצורה מפליאה ומוזרה הריהו נס. ככל שהחריגה גדולה יותר הרי זה נס גדול יותר. משמעותו של נס זה היא התערבות גורם זר במהלך המתמיד של ההוויה. הגבול הוא נח להגדרה אלא שחייבים אנו לבדוק האמנם יש כאן יציאה מהטבע הרגיל או שמא העיתוי בלבד הוא זה שצובע את הטבע ומגדירו כנס.

מנגד טוענת הדרך הסובייקטיבית שכל ההבחנה הזאת בין נס לטבע היא מלאכותית. הציר שעליו נמצאים שני המושגים הוא אחד. מה שאנחנו מגדירים כנס הוא גילוי גדול יותר מאשר הגלוי המצוי במה שאנחנו מכנים כטבע, אולם מהותית אין שום הבדל. הקב"ה מעצב את כל ההוויה כולה, בין בדרך נסתרת ובין בדרך גלויה, וכל ניסיון לבודד תופעות ולייחד אותן ורק אותן כפעולה מיוחדת חריגה של בורא עולם - מעוות את האמת ופוגע באמונה בהשגחה פרטית. בדרך זו, הסובייקטיבית, הלך הרב קוק.

אולם, עוד חסרה ההגדרה שלעיל יסוד נוסף. אמנם נכון הוא שהגבול בין נס לטבע שונה הוא מאדם לאדם ומעם לעם. ככל שתעלה רמת האמונה והיקפה באדם כן ירבו המאורעות שאותם הוא יגדיר כנס, אבל אין בהסבר דלעיל הגדרה מדויקת של מה שצריך לראות בטבע. ראיית הפעולה כנובעת מהקב"ה אין די-בה, כי התוצאה שנוצרת היא אוסף של הופעות שאין בהן קשר וכל המשותף הוא רק מקורן. החסר בשיתוף כללי שכזה הוא החסר במגמה.

כאן צומח ועולה ההבדל שבין הבנת הרב לבין ההבנה הרגילה. ההבנה הסוביקטיבית הרגילה רואה בַּכּל נס - 'הכל' איננו טבעי אלא מונחֶה מידו של הקב"ה. הרב רואה בַּכּל טבע:

והנס והחק והתורה והמדע, המוסר והזוהר הרוחני, הצדקה והמשרים הדבקות הא-להית וסדרי הקדושה כולם הם הם גלויי הטבע היותר חטיביים. (אורות הקודש ג' שער א, עמ' כח)

לכאורה זהו רק הבדל במינוח; הרואה בַּכּל נס והרואה בַּכּל טבע אומרים את אותו הדבר אך במילה אחרת. אלא שלא כן הדבר.

הדגש בראיה הסובייקטיבית של 'הכל נס' הוא הראִיה שתופעה זו היא חריגה ושואבת את כוחה מאת הקב"ה ובעצם, כל התופעות הן חריגות - זהו אוסף של תופעות חריגות. נקודה זו מודגשת מאד בכתבי הרמב"ן - הקב"ה הוא היוזם!

אולם אצל הרב, מלבד היותן תופעות שמקורן בקב"ה, הן אוסף של תופעות רצופות שהמטרה היא המאחדתן:

מהו הטבע? אחיזת הסבות במסובָבים, האופנים של אלו האחיזות שונים הם, בתכניות רבות הנן עומדות ומסודרות, שוטפות והולכות. (שם)

לא די בהכרה של המקור, יש לראות ולחוש את המגמה שבהם:

אורות עולמים אלו כלולים הם בהופעת האחדות של הנס והטבע... לא נעזבה היא הטבעיות במהלכה, לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסיבותיה, בתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צב-אות שמו... (אורות, עמ' כח)

מרכזה של הבנה זו היא שהטבע הוא גילוי של הנס, והנס הוא המגמה הסופית. הזרחת אורו של משיח שקדם לעולם. לא יציאה מגדר הטבע יש כאן אלא גלוי גדול יותר של המגמה, של הרצון הא-להי. הטבע כולו בחוקיו המסודרים ובהופעותיו הוא חלק מההתקדמות אלֵי גאולה. מתוך תחושה היסטורית עמוקה גדֵלה "ההכרה, איך יד א-ל עליון קונה שמים וארץ מובילה הכל בעצה ובתבונה, בחסד וברחמים... וההופעה של הנסים והנפלאות הגדולות נעשית מותאמת לתכונתו" (אוה"ק ג', עמ' כט). אולם איך ידע האדם, איך ידעו ישראל מהו אותו אור הנס שיש לעטר בו את הטבע?

*

נס חנוכה. ועתה מושם הדגש על חנוכה.

חנוכה, שרשה הוא "חנוך" אלא שהבדל גדול יש בין המושגים. חנוך הוא השקעה לטווח ארוך "... ונמצא שהחינוך הוא כח פועל על יתר הזמנים ולא מקבל פעולה, ואין פעולת התחלתו בעלת מציאות מלאה בעצמה, אלא שהיא מכינה את ההשפעה אל העתיד..." (עולת ראיה א, עמ' לג). וחנוכה? "ממלאים את מה שנתן בכח בהתחלתו הראשונה..." (שם).

בית המקדש הוא ריכוז כל ההתגלות הא-להית שבתוך העולם:

כי האמנם ישב א-להים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי... (מלכים א' ח, כז)

והא-להים אמנם יושב במכון שבתו, בית עולמים, ובחנוכת בית המקדש הוטבעה בכח כל המהות הרוחנית אשר עתידה להיות מושפעת ביום אשר יעלו עמים רבים ויבקשו תורה שעתידה לצאת מציון. כל האורה הזו קיימת בבית המקדש ומתגלה היא אט אט במהלך מאורעות העולם.

ומתוך שהיא קיימת בכל צביון כח הקדושה של העתיד הרחוק והשלם בתכלית, גם בעצם ימי הירידה וההעלמה לא יוכלו זרים לכבות אורה לגמרי... (עולת ראיה, שם)

מעבר להשכלה השכלית, בסקירה אמונית רחבה ומקיפה של מהלך ההיסטוריה העולמית יש הזרמה רוחנית אדירה שמקורה בבית המקדש והיא זו שחושפת את המהלך העתיד של הקב"ה. מבית המקדש מקור האורה יוצאת הנבואה ורוח הקדש ומאירה יותר ויותר את הטבע באור הנס.

וזהו לנו נס החנוכה - וזה חגנו. חזון ההכרה הגדולה באור הנס בתוך הטבע, שהכל הוא טבע מסודר ואָחוּד, בעל מגמה, הצועד באון לקראת הזרחת אורו של משיח יחד עם השמחה והעונג העליון על חנוכת הבית ושׂימַת כל הגלויים הסופיים בו, שהוא לנו קץ ומגמת דרכנו. יום ההודאה מרַכז בתוכו את שני המוקדים: מחד גיסא, חידוש ההכרה בנס - בכך שהא-להים מהַוּה את הבריאה ומנהיגהּ ושהכל יָזום בה ואין שום תופעה שהיא מתגלגלת והולכת ללא עינו של הקב"ה. ומאידך גיסא ה"חנוכה" - הזיכרון המאיר החי בקרבנו של אידיאלים א-להיים ברום התגלותם ובאורן המלא, שחודשה הופעתן עם חנוכת המקדש וצפויה היא הופעתן באור שבעתיים עם בא משיח צדקנו.