דילוג לתוכן העיקרי

פצחו ורננו יחדיו חרבות ירושלים

[1]

"מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אֹמר לציון מלך א-להיך. קול צפיך נשאו קול יחדָו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. פצחו רננו יחדו חרבות ירושלם כי ניחם ה' עמו גאל ירושלם. חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת א-להינו." (ישעיה נב ז-י)

שני הפסוקים האחרונים: "פצחו רננו יחדָו" ו"חשף ה' את זרוע קדשו", מדברים על שני עניינים שונים. הפסוק הראשון מדבר על גאולת ירושלים והפסוק השני מדבר על תשועת ישראל, סמיכות הפסוקים הזו מלמדת על הקשר שבין ירושלים לתשועת ישראל. עצם הקשר בין בניין ירושלים לתשועת ישראל איננו בבחינת חידוש. המיוחד בפסוקים אלו בכך שהם מתייחסים לבניין ירושלים כאל תופעה בקנה מידה אוניברסלי, בעלת משמעות לכל יושבי תבל: 'יחשף ה' את זרוע קדשו... וראו כל אפסי ארץ...". אמנם פסוקים אלו מדברים בעיקר על בניין ירושלים והמקדש ורק בסופם נזכרת תשועת ישראל, אך סמיכות העניינים מלמדת כי שני התהליכים דומים ויש קשר בין ישועת ישראל במובן האוניברסלי לבין בניין ירושלים.

על קשר זה אנו למדים גם מדיון הלכתי בגמרא (ברכות מט.) בשאלה האם אפשר לחתום בברכת המזון "מושיע ישראל" במקום "בונה ירושלים". מסקנת הגמרא היא כי לאמיתו של דבר היינו יכולים לחתום בשניהם, שהרי פתחנו בבקשה: "רחם נא על ישראל עמך ועל ירושלים עירך". אלא שברכת "בונה ירושלים" כוללת בתוכה גם את ישועת ישראל, שנאמר: "בֹנה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס" (תהלים קמז ב) ולפיכך חותמים בה, שכן נכללים בה שני העניינים.

את הקשר הזה שבין תשועת ישראל לבין בניין ירושלים ראינו יפה, עין בעין, לפני כ"ח שנים, במלחמת ששת הימים, במעבר החד של "בערב ילין בכי ולבֹקר רִנה" (תהלים ל ו). המעבר בין בכי לרינה, על פי רוב, נמשך פרק זמן, ואילו אז באה ישועת ה' כהרף עין. באותם ימי ההמתנה, לאחר שגירש נאצר את כוחות האו"ם מסיני, והודיע כי יזרוק את ישראל לים, סירבו כל אומות העולם לעזור לישראל. שר החוץ של ישראל, בנסיון נואש לבקש סיוע, דילג בין פריז ללונדון ושאל: איפה הבטחותיכם, הלוא הבטחתם! כולם סירבו להיענות ובעיתוני כל העולם הופיעו מאמרי הספד על ישראל.

רבותי, קשה לתאר במילים ולהעביר לכם את המועקה שהיתה. יהודים בגולה הרגישו שהנה עוד שואה ממשמשת ובאה ושלחו לישראל טלגרמות ובקשו: שילחו את הילדים, הצילו לכל הפחות אותם כדי להשאיר שארית לישראל. גם אלו שהיו בטוחים בנצחון ישראל חששו מאלפי קרבנות של חיילים ואזרחים. תל אביב וירושלים היו כמעט ללא מקלטים, חשופות להפצצות אויריות של האוייב.

ואז החלו להרעיש עולמות ולהתפלל בעוצמה שמעולם לא ראינו קודם לכן. תהילים ותהילים ותהילים. בתי ספר דתיים השביתו לימודים, ובמשך שבועיים ימים באו ללימודים בבוקר ואמרו תהילים עד הצהריים. אבל בסוגריים ייאמר ובהדגשה: לא התפללו על ירושלים. התפללו על הצלה וישועה, התפללו לקב"ה שיעזור, אבל לא היו תפילות להכנס לירושלים, אדרבה, התפללו שירדן לא תתערב במלחמה. העבירו מסרים דרך אמריקה למלך ירדן: אנחנו לא ניגע בכם ואתם אל תגעו בנו. לא התפללו להכנס לירושלים והנה בבוקר רינה. אני זוכר כמו עכשיו, איך אני הולך ברחוב ושומע ברדיו שמטוסי ישראל יצאו לקדם את פני האוייב ואנשים התחילו להכנס למקלטים ו"בערב ילין בכי".

כעבור כמה שעות התקשרתי לידיד שהיו לו קשרים לברר מה קורה, והוא אמר לי: אין יותר מפציצים מצריים, כולם חוסלו, חלפה סכנת ההפצצות. ואנחנו ממשיכים להאזין ולשמוע שצה"ל נמצא כבר ברפיח, ואחר כך באל-עריש ומתקדם הלאה והלאה. וכי יש לך "לבוקר רינה" גדול מזה? "חשף ה' את זרוע קדשו... וראו כל אפסי ארץ את ישועת א-להינו".

ירושלים נגררה לתוך המלחמה בצורה בלתי מובנת, לאחר שהמצרים רימו את אחיהם בירדן, בדווחם להם כאילו הם נמצאים כבר סמוך לתל אביב. הירדנים האמינו לתרמית והחליטו להצטרף ל"חגיגה" ולחבור למלחמה. לא יאומן שקרה כדבר הזה לפני זמן כה קצר. האם לא יכלו הירדנים לברר אם יש אמת בדבר? הלוא מנהיגי ערב היו ידועים כבעלי דמיון וכשקרנים, והנה צבאות ירדן הולכו שולל.

כך התגלגלו הדברים עד שבאורח בלתי צפוי כבשנו את ירושלים. לאחר מעשה אמר מפקד חטיבת ירושלים, כי לא זו בלבד שלא היתה תכנית מבצעית להכנס לירושלים, אלא גם תכנית מגרה לא היתה. לא העלינו בדעתנו להלחם על ירושלים ולפתע בא קידוש השם גדול ותוך כמה ימים אנחנו נמצאים בתוככי ירושלים.

הקשר בין תשועת ישראל לבין גאולת ירושלים הוא גלוי וידוע, אבל הזיקה שבין המימד האוניברסלי של תשועת ה' לבין גאולת ירושלים, הקשר בין "וראו כל אפסי ארץ את ישועת א-להינו" לבין "פצחו ורננו יחדו חרבות ירושלם", את זאת ראינו ביום כ"ח באייר תשכ"ז.

אנחנו התפללנו והתפללנו בלי סוף, אבל עד כמה שידוע לי, אף אחד לא התפלל להכנס לתוך ירושלים העתיקה. התפללנו לישועת השם, התפללנו להצלה לא התפללנו ולא פיללנו להכנס לירושלים.

רבותי, בגלוי לא התפללנו, אבל בעומק הלב כולנו התפללנו. שאל פעם בעל התניא מדוע נאמר: "ה' שמעה בקולי" ולא "את קולי", והסביר: אתה תשמע מה יש בקולי. אתה רבש"ע תבין את העומק של מילותינו, ותשמע למה אנחנו מתפללים במעמקי לבבנו, אף מבלי שאנו מודעים לכך. המדרש אומר: "'וכל שיח השדה'... כל שיחתן של הבריות אינה אלא על הארץ: עבדת ארעא לא עבדת... וכל תפילתן של ישראל אינה אלא על בית המקדש: מרי מתי יתבני בית מקדשא" (ב"ר יג ב). שיחתן של בני אדם אינה אלא על השדה, יש יבול בשדה? גדל או לא גדל? ואילו ישראל כל שיחתן ותפילתן של ישראל אינה אלא אל ירושלים, על השדה, על בניין הבית. מדברים על כל מיני דברים אבל בתוך הלב פנימה מדברים על ירושלים. בגלוי לא התפללנו אבל בסתר, במעמקי הלב, התפללנו גם התפללנו.

כעשר שנים אחרי תקומת המדינה, לאחר שעזבנו את ירושלים ולכאורה ירושלים נשכחה, פורסמו בבטאון מחניים משנת תשי"ח תוצאות מחקר שבדק האם ירושלים אומרת משהו לנוער, והתוצאה: ירושלים לא אומרת לנוער שום דבר! הלכו וביקשו את תגובתו של הראשל"צ הרב ניסים, והוא נד בראשו: אכן, לצערנו ירושלים לא מדברת אל הנוער. הלכו לרב הנזיר אז הוא אמר שצריכים לחנך לאמונה, שכן באֵין יראת שמים ירושלים לא מדברת לנוער. הלכו לפרופ' ריבלין, אז הוא אמר: מה לעשות, אצל הבנים שלי דגניה יותר קדושה מירושלים. זה היה המצב הגלוי, זו היתה האמת העיתונאית הפובליציסטית, עשר שנים לאחר שעזבנו את ירושלים.

חלפו עוד כתשע שנים, מצב הרוח בארץ היה ירוד, והבדיחה סיפרה באותם הימים כי האחרון שעוזב את נמל התעופה לוד – עליו לכבות את האור. והנה, ברגע שחזרנו לירושלים כל העם נדלק, בחורים חילוניים, אפילו מהשומר-הצעיר, קפצו מן הטנקים וצהלו: ירושלים! אז איך אפשר לומר שירושלים נשכחה מלב הנוער? והלוא לפי הסקרים המדעיים אין שום יחס לירושלים! איפה היתה ירושלים? הרי תשע שנים קודם לכן אמרו שירושלים נשכחה מלב.

זכורני שפגשתי יהודי שהיה אז יו"ר הליגה נגד כפיה דתית (כיום הוא פרופסור באוניברסיטה) ושאלתי אותו: תגיד לי את האמת, מתי התרגשת, כשכבשו את שארם-א-שייח ממצרים, שבגללה יצאנו למלחמה, או כשכבשנו את שכם, או כשכבשנו את ירושלים? ענה לי: אני מודה, התרגשתי יותר כשכבשנו את ירושלים. אני מכיר פרופסור אחד לפילוסופיה, יהודי לא דתי, שלא יכול היה להסביר את מה שהרגיש אלא כרגש דתי, ואם כך, אמר, אזי יש לחפש מקורות, כנראה יש בי משהו מעבר למה שאני מודע לו.

בכ"ח אייר נתגלה שביחס לירושלים מיסטיקה היא רציונאל, סתיר זה גליא, סתום זה נגלה. כאן התגלה שמה שנראה כאמת העיתונאית-מדעית כאילו לבני אדם אין קשר לירושלים – כל זה בשקר יסודו. והנה ראו מה ירושלים עשתה לעולם היהודי!

ירושלים בדרך כלל לא מתגלית ללא מאמצים מצידנו. במדרש ספרי נאמר: "יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו' – דרוש ואח"כ יבוא נביא". והגמרא מביאה ראיה מהפסוקים של דוד המלך שאמר: "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב. אם אבוא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב" (תהלים קלב א-ה). דוד המלך סבל ונשבע שלא יעלה על המיטה עד שימצא מקום לה'. וכאן אנחנו זכינו בירושלים בהיסח הדעת, ללא תכנית צבאית, ללא דיבורים ותפילות על ירושלים.

רבותי, אם נדבר במבט של שיר השירים, כל הציונות לא היתה אלא בשביל ירושלים. בימים הראשונים של הציונות, כשהתחוורו הקשיים לקבל את ארץ ישראל והפסימיות גברה גם אצל הרצל, אז הוא הסכים לקבל כפתרון את אוגנדה. הקונגרס הציוני דחה זאת ברוב דעות. מי כן היה מוכן לקבל את אוגנדה? המזרחי, הדתיים. ומדוע? כי הם ידעו שיהיה להם קשר לירושלים גם כשיהיו באוגנדה. הדתיים אמרו: אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום אל ירושלים, לכן אין חשש שנשכח את ירושלים. ואילו החילוניים ידעו שאם הם לא יהיו בקרבת ירושלים אזי יאבדו את הקשר שלהם לירושלים וממילא גם את עצם זיקתם ליהדות. זו, בעומק הדברים, הסיבה לכך שדוקא החילונים הם אלו שהתנגדו לתכנית אוגנדה.

זהו "ה' שמעה בקולי". בעצם התפללנו על ירושלים, גם אם בגלוי לא היה נראה. "ירושלים הרים סביב לה", מרחוק לא רואים אותה, אבל לפני כ"ח שנים נתגלתה לעינינו לא רק ירושלים הזו שהסתתרה בינות לחומות אלא נחשפה גם ירושלים שנחבאה בתוך לבבות ישראל.

אנו קוראים בשיר השירים כי אומות העולם נקראים: "בנות ירושלים". ומסביר רש"י, בעקבות חז"ל, מדוע נקראו בנות ירושלים: "על שם שהיא עתידה ליעשות מטרופולין לכולן, כמו שנבא יחזקאל 'ונתתי אותם לך לבנות כמו 'עקרון ובנותיה"' (רש"י על שיה"ש א ה). כל המעצמות הגדולות תהיינה בנות, פרובינציות של ירושלים. פריז, לונדון, ניו-יורק, וושינגטון, מוסקבה, כולן תהיינה פרובינציות של ירושלים הבירה. כך כנסת ישראל מדברת אל הגויים מתוך שפלות, "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים", אוה"ע מציקות לה: את שחורה! איפה האור שלך? את מלוכלכת! ומתוך אותה שפלות ודיכאון קוראת כנסת ישראל לאומות העולם: "בנות ירושלים", בגאוה כזאת מדברת אל אומות העולם. וכשאומות העולם מציקות לישראל, אומרת כנסת ישראל: "השבעתי אתכם בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" – אל תציקו לי, חכו עד שתבוא הגאולה בדרך הטבע, אל תלחצו יותר מדי כצרות! ואיך היא פונה אליהם? – בנות ירושלים! אתם פרובינציות של ירושלים. וכל זאת כיון שירושלים תהיה מטרופולין, עיר בירה, לכל העולם כולו.

הגמרא מספרת על יהודה בן טבאי שהלך לאלכסנדריה ושלחו לו מכתב: "מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה" (ירושלמי חגיגה ב ב). זה לא רק בשיר השירים אלא בפועל כך כתבו במכתב. אלכסנדריה היתה העיר הגדולה, וירושלים מה היתה אז? וכך כתבו "מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה".

דיאלוג אמיתי בינינו לבין אומות העולם צריך להיות רק כאשר אנחנו משוכנעים שאנחנו המרכז והם הפרובינציות. היום נוסעים לאוניברסיטאות בלונדון, פריז וניו-יורק ללמוד מדעי הטבע, רפואה, פיזיקה וכימיה. אבל יגיע זמן שהעולם יכיר שהמדע בעצם לא פתר עדיין את הבעיות האמיתיות. עדיין יש מצוקות ואנשים סובלים. עד שלא יכיר העולם "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" עד שלא יאמרו "נלכה באורחותיו" – אין ערך לכל ההישגים המדעיים. סותמים חור אחד – נפתח חור שני. מאריכים את תוחלת החיים של האדם, צצים נגיפי האיידס והאיבולה. או אז יבואו מלונדון, מפריז ומניו-יורק לירושלים, כי כאן מצוי המטרופולין האמיתי. מה ערך יש להישגים הרבים בהארכת חיי אדם אם יום יום נהרגים בעולם אלפי אנשים. הרי כל מה שאנו שומעים ברדיו ובעיתונות על קטל ההמונים המתחולל בבוסניה בצ'צ'ניה ובאפריקה הוא כאין וכאפס לעומת הקרבנות שיש יום יום בדרכים. הלאֵלו יקרא הישגים? פריז וניו-יורק יכולות להיקרא הישגים?

עד שלא יכיר העולם בכך שהמטרופולין האמיתי זה ירושלים אין ערך לכל ההישגים הללו. רק כאשר ילכו "עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'" ויכירו "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" – רק אז יהיה ערך לכל הדברים הללו. את זה הם מחפשים, זו אינה מליצה, זהו המטרופולין האמיתי. הנצרות והאסלאם מחפשים כל מיני סימני עבר בירושלים, מצביעים על מקומות בהם דרכו מיסדי דתיהם. מה שעומד מאחורי זה הוא חיפוש אחר אחיזה בירושלים, מתוך ידיעה כי בסופו של דבר כאן בירושלים נמצא המרכז. הם מדברים על העבר אך למעשה עיניהם נשואות אל העתיד, בידיעה כי בעתיד כאן יהיה המרכז, זה יהיה המטרופולין של העולם כולו.

"והנצח זו ירושלים" זה דור של נצח. כואב לי הלב לפעמים על מי שלא עבר את התחושה של מלחמת ששת הימים. כשמדברים על גאולת ירושלים, אי אפשר להפריד זאת מהישועה של "חשף ה' את זרוע קדשו". אנחנו אומרים בקדושה: "ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך. מתי תמלוך בציון בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון. תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך". בנוסח הרמב"ם יש לפני "תשכון", "אמן", וכך נוהגים בנוסח תימן לומר: "בחיינו וביומינו אמן" ואחר כך: "תשכון ותתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך". האשכנזים, שלא אומרים אמן, מחברים ואומרים: "לעולם ועד תשכון". לפי הרמב"ם אלו שני דברים: מלכות של ציון מלכות השם בירושלים. ואנחנו האשכנזים כל הזמן אמרנו: לא רוצים אמן, רוצים לצרף את זה יחד. עד שנת תשכ"ח הלכתי בהרגשה שהתימנים צודקים, שכן זכינו למלכות בלי ירושלים. אבל היום אנחנו אומרים ברצף, ללא אמן: "בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון" זו ברכה אחת, אין מלכות בלי ירושלים.

עלינו לשמור על ירושלים כעל בבת עינינו, שכן ירושלים מאחדת את כל ישראל, "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", העושה את כל ישראל חברים. נעביר את הנצח של ירושלים לחיי ההווה.

כשמדברים על ירושלים נזכור שירושלים היא משהו אוניברסלי כשם שהנצחון במלחמת ששת הימים היה משהו אוניברסלי. ימים רבים אחר שוך הקרבות, עוד דיבר העולם על הנצחון של מלחמת ששת הימים, כי היה בו משהו אוניברסלי. לכן גם ירושלים היא משהו אוניברסלי. "כי בחר ה' בציון אִוָה למושב לו" (תהלים קלב יג), נדע לשמור על נצחיותה של ירושלים. בל נעשה ממנה פרט, מעות קטנות. כשמדברים על יום ירושלים נדע שיש בה מימד של: "חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים".

הרב אונטרמן זצ"ל פסק, כשהיה הרב הראשי, שלא להגיד הלל בברכה ביום העצמאות אבל ביום ירושלים כן, וזאת לאו דוקא בגלל ירושלים אלא משום שאז היתה תשועה גדולה וקידוש השם גדול, שכיפר במשהו על אותו חילול השם גדול שהיה בשואה. וזאת דווקא על רקע אותה תחושה ופחד משואה שניה שעומדת להתרגש על ישראל. אז נוכחו לדעת שיש חוט העובר ומקשר בין שני הפסוקים כאחד: "פצחו רננו יחדו חרבות ירושלם כי ניחם ה' עמו גאל ירושלם. חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת א-להינו".


[1] דברים שנאמרו בישיבה ביום ירושלים תשנ"ה וסוכמו על ידי אביעד בילר. השיחה פורסמה מאוחר יותר בדף קשר גיליון מספר 809, ובעלון שבות בוגרים ט'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)