'ולישרי לב שמחה' | מספד לגרש"ז אויערבך זצ"ל

לפני שנתיים נפטר הרב סולובייצ'יק זצ"ל בחול המועד פסח, ורצינו לקיים הספד שיהא ראוי לשמו ולזכרו. נתעורר הספק אימתי ניתן לקבוע את ההספד; לא ניתן היה להספידו מיד לאחר החג כיוון שעדיין היתה בעיה של חודש ניסן, שאין מספידים בו. אם נאחר קצת - יתעורר איסור המשנה: "לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו, קודם לרגל שלושים יום"[1]. בתחילת אייר לא היה כל כך נוח בשל יום הזכרון ויום העצמאות. כמובן שידעתי כי ניתן, מכמה וכמה כיוונים, למצוא היתרים לאיסור לעורר על המת קודם לרגל שלושים יום, ואף על פי כן לא מלאני לבי להכריע בנדון. שהיתי אז בארה"ב וביקשתי מידיד שיפנה לר' שלמה זלמן שיכריע בנדון. ואמנם, הוא התלבט קצת, ולבסוף הכריע וקבע שאין לפעול בניגוד להוראת הסוגיה במועד קטן.

משנתעוררה כעת שאלה דומה אם לקיים הספד לר' שלמה זלמן, מאחר וה"שלושים" שלו נסתיימו בתוך שלושים יום לפני הפסח, אמרתי: חס ושלום. הייתכן שלגבי הספדו של אותו צדיק נסטה מהוראתו שלו? מתוך כך הוחלט לאחֵר את המספד לזכרו עד לאחר הפסח, ועוד לפני תחילת שלושים הימים שקודם חג השבועות.

פנייתי לר' שלמה זלמן היתה, כמובן, מפני שראיתי בו הפוסק בה"א הידיעה, איתו הייתי בקשר במשך שנותַי בירושלים, עד פטירתו. כמובן, שלא כהספדי על הרב ז"ל, אני ניגש הערב להספידו כמי שבא מן החוץ, במובן מסויים, ולא חדר אל הקודש פנימה. בניגוד לרבים מבני ירושלים מקדמת דנא, לא גדלתי על ברכי ר' שלמה זלמן, עד תקופה יחסית מאוחרת, אף לא חמדתי וישבתי בצל תורתו. אני מניח שישנם בסביבתנו הלא רחוקה לא מעטים שהכירוהו טוב יותר לאורך דרכם, ומן הסתם אף ירדו לעומק דעתו יותר ממני, שיכולים לתאר ולספר ביתר היקף ודייקנות על קורותיו ותורתו. ואף על פי כן, אקווה שהקווים שישורטטו כאן יסייעו להשלמת דברי אחרים. ואולי אדרבה, דווקא מפני שהגעתי מן החוץ, ביכולתי לתרום למי מאלה שחזו וחוו אותו מקרוב, לצייר מה מצאתי בו, ומה משך אותי דווקא אליו. מדובר, כמובן, לא רק על גדלותו בתורה, שהיא מובנת מאליה, אלא הרבה מעבר לה.

בבואי הנה לפני כעשרים וארבע שנים להתיישב בירושלים, קיימתי בנפשי 'עשה לך רב' (אבות א, טז), בעשותי את ר' שלמה זלמן לי לרב, וזאת בעיקר במובן של הוראה[2]. ואמנם, זכיתי, בלשון המשנה, "להסתלק מן הספק" (שם), וזאת בשני מובנים;

ראשית, בכמה נושאים שההכרעה ההלכתית בהם לא היתה פשוטה, וגם לאחר שנמלכתי בו נותרתי במבוכה, השתחררתי מאחריות. שכן אם להקל ואם להחמיר - נתליתי ב"אשלי רברבי", בסמכות עילאית וניתן היה בשקט ובשלווה לסמוך על הוראתו, גם אם נותרו הרהורים ולבטים במישור ההלכתי הצרוף. שנית, בהרבה תחומים הסתלקתי מן הספק מפני שזכיתי מפיו להארה ולהסברה, שלא מקהה את הספק, אלא יישבה אותו, ליבנה אותו והעמידה את הדברים על בוריים ועל תיקונם.

מעבר להוראה, זכיתי במחיצתו להשראה. לצד הפן הלימודי, התגלה ההיבט האישי. ניתן, ודומני שאף חייבים, להתקשר בתלמידי חכמים, בשני כיוונים, אהבה ויראה; כתוב אחד אומר: "'את ה' א-להיך תירא' - לרבות תלמידי חכמים"[3]. כתוב אחר אומר: "לאהבה את ה' א-להיכם ולדבקה בו" (דברים יא, כב) - "הידבק בתלמידים ובחכמים"[4]. היתה לי כלפי ר' שלמה זלמן ז"ל, בפניו ומפניו, נימה של יראת הרוממות. התפעלות מגדולתו, מתורתו, מעוצמתו ומשנינותו, אך בראש ובראשונה נמשכתי אליו - ולא הייתי היחיד - בעבותות אהבה. הוקסמתי מאישיותו. כל שעה במחיצתו היתה מרוממת את הנפש, כל שיחה מאלפת, ובשורש הקשר וההערכה עמדה מן הסתם גדלותו התורנית.

אני אמון מבטן ומלידה על הערכה כלפי תלמידי חכמים, ובודאי כלפי אלה שהם יחידים בדור. אבל היה לי ברור לאורך הדרך שההערכה אל ר' שלמה זלמן לא נצטמצמה למישור זה. לא רק את ה'תלמיד-חכם' שבו הערכתי, ולא רק בו נקשרתי, אלא אף באדם שבו. אורחותיו והליכותיו הרשימו עד כדי כך שהרגשתי במלוא העוצמה את דברי חז"ל ביחס לזיקה השורשית של דבקות לתלמידי חכמים. בין לפי נימוקו האינסטרומנטלי של הרמב"ם: "להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד - כדי שילמוד ממעשיהם"[5], ובין לפי הגמרא בכתובות הרואה בהתדבקות זו ערך מהותי כשלעצמו, כפירושו של רש"י בסוגיה: "על ידי דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות"[6].

הרב אברמסקי אמר פעם על ר' איסר זלמן מלצר: "גם אם לא היה יודע ללמוד, בכלל לא היה יודע ללמוד, אפילו מקצת שבמקצת לא היה יודע ללמוד - עדיין היה היהודי הנהדר ביותר בירושלים". יכול להיות שיש כאן טעות אופטית. אדם אינו יכול לצייר לנגד עיניו את "ר' איסר זלמן" שאינו יודע ללמוד. מן הסתם, כך הוא לגבי ר' שלמה זלמן. איני יכול לתאר את דמותו כפי שהיתה, ללא הלמדנות שבו. ואף על פי כן, זו היתה התחושה שהקרין ואת היופי הזה ספג לא רק כל מי ששהה בארבע אמותיו, בין כותלי ביתו או בבית מדרשו, אלא האתר כולו הרגיש את נוכחותו ותכונתו.

נתקיים בו, פשוטו כמשמעו, מאמר המדרש: "בזמן שהצדיק בעיר - הוא זיוה הוא הדרה"[7]. כל ילד ברחוב, כל פועל בשכונה, כל עקרת בית במכולת, הרגישו את נוכחותו ושאבו הימנה עידוד ועידון, הן מן הזיו והן מן ההדר, הן מקלסתר הפנים והאישיות שהסתתרה מאחוריו, והן ממה שהוקרן כלפי חוץ. אך לא רק זיוו והדרו נתגלו בו. נתגלם בו, בר' שלמה זלמן, גם רובד נוסף.

הפסוק אומר: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא) - ללמדך שקיימת דרגה של "ישרי לב" השונה מזו של ה"צדיק". ואמנם, מפסוק זה מדייק רב נחמן בר יצחק: "אף אני אומר: לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה. צדיקים לאורה וישרים לשמחה. צדיקים לאורה, דכתיב: 'אור זרוע לצדיק', וישרים לשמחה, דכתיב: 'ולישרי לב שמחה'" (תענית טו, ע"ב). כתב על כך הרב קוק ז"ל בסידורו:

והנה ההבדל בין צדיק לישר מתבאר עפ"י דברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו), בעניין ההבדל בין הרוצה מרצונו הטוב ללכת בדרכי ד' ובין הכובש את יצרו. כי מי שטיהר את לבבו ועשה את רצונו כרצונו של הקב"ה, הרי הוא דבק ממש בהשי"ת, בחיים האמיתיים, בלא שום אמצעי כלל. אבל הכובש את יצרו, הרי רצונו נפרד הוא מצד עצמו. אלא שהתורה, שאינה עדיין עצמית בו, מאירה את חשכו ומנחה אותו ללכת באורח ישר. ועי"ז הוא משיג שמחת עולם בעת הגמול. נמצא שלצדיק, הכובש ומצדיק את מעשיו, אע"פ שאין ליבו בעצמו ישר, האור הוא זרוע - כזריעה הניכרת רק לאחר זמן, שאע"פ שהוא צריך לכבוש אפלת יצרו ואינו מרגיש את עצם האורה של האהבה, שיזכה בה עצמה לשמחה, מכל מקום ע"י שעושה רצון השי"ת בתורה ומצוות - זרוע לו האור, שיקצרהו ברינה עת יבוא על שכרו. וע"י אור התורה יבוא לשמחת עולם בהנאה מזיו השכינה. אבל לישרי-לב, שישרו רצונם כרצונו של השי"ת, שהוא נמשך לו מרוממות כבוד גודלו, הם משיגים בנפשם עצם השמחה, ולא רק באמצעות האור, והם רואים עולמם בחייהם. (עולת ראיה, חלק ב, עמ' יז)

ר' שלמה זלמן, בכל מהותו ויישותו היה מיישרי-לב. תכונה זו, על כל המשתמע מכך, היתה מרכזית בתודעתו ובהוויתו. תהיה זו פגיעה בזכרו אם אתייחס כאן בהרחבה ליושרו האגדי בדיני ממונות, כאילו היתה איזו הוא-אמינא אחרת. אותו יושר שכל כך בא לידי ביטוי בעיסוקיו הנרחבים בתחום הצדקה, בה נאמר: "ולא יתן אדם בתוך קופה של צדקה, אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר' חנניה בן תרדיון"[8]. אם היה בימינו אדם כזה, כר' חנניה בן תרדיון - היה זה ר' שלמה זלמן. ואכן, כמה זמן ועמל השקיע בניהול חשבונותיה של קופה זו או אחרת, ואם לתת וכמה לתת ומתי לתת. כל הסגולות הללו, נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה, לגבי ר' שלמה זלמן היו מן הדברים הפשוטים.

ברצוני להתייחס כאן לשלושה היבטים אחרים באותה נימה של ישרי-לב, שכל כך אפיינה אותו. בגמרא[9] נאמר כי אותו "ספר הישר" הנזכר בנביאים[10], הוא כינוי לחומש בראשית. הנצי"ב מסביר למה דווקא חומש בראשית נקרא ספר הישר:

והעניין דנתבאר בשירת האזינו, על הפסוק 'הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא', דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתול. ופירשנו, שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן, מפני שנאת חינם שבליבם, זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמיים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, דהיינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עימם באהבה וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה... (פירוש "העמק דבר", פתיחה לספר בראשית)

המסר כה ברור, ומתאים כל כך להוויתו, להשקפתו, לאישיותו ולהתנהגותו של ר' שלמה זלמן, גם בהתייחסותו שלו לכל אדם, וגם במה שהקרין כלפי חוץ. גם הוא הרגיש את אותה רתיעה וסלידה, המצויינת בדברי הנצי"ב, מן החשדנות המופרזת המובילה להרס בעם ובחברה, ובכלל זה החברה התורנית עצמה. את זאת תבע הוא מעצמו, זה היה באופיו, בדמו ובעצמותיו, ואת זאת ניסה גם לשדר לסובבים אותו, עד שגם מי שלא תמיד קיבל את המסר, ידע לפחות שהמסר קיים.

לא מזמן נכנס אלי יהודי לבקש צדקה לקראת חג הפסח ותוך כדי כך סיפר לי סיפור נחמד על ר' שלמה זלמן. לאחר שקיבל מה שקיבל, סבר שמגיע לו יותר, ואמר לי: "איך אסתפק בסכום כזה (אשר לי לא היה נראה כה זעום), הלא רק המצוֹת לחג עלו לי תשע מאות שקל"! אמרתי לו: "אתה הלוא יודע, שלוּ היית הולך לשאול את פי ר' שלמה זלמן, היה אוסר עליך בתכלית האיסור להוציא סכום כזה על מצות, במצבך". הוא לא הכחיש, אך אמר: "מה אתה מקשה עלי מר' שלמה זלמן? הוא היה ישר!". מאנשים ישרים מה אפשר כבר לצפות? הם לא מבינים שניתן להוציא תשע מאות שקל גם למי שמחזר על הפתחים... זו היתה התפיסה, זה היה חלק מהמסר של "ישר", המסר שקלט אותו אדם, והבין כל מי שבא עימו במגע, ולוּ המגע העקיף ביותר.

פן שני נוסף לישרוּת זו היה בתחום הלימודי. הישרוּת היתה תכונה בולטת ביותר בלימודו, בפסיקתו, בהבנתו את ההלכה וביישומו את ההלכה. היתה בתורתו, ומי אני שאעיד על כך, איזו גדלות רוח, עד שכל מגע עימו ועם תורתו היה מרשים. תורתו שבעל-פה תמיד עוררה התפעלות מצד מידת ה"מחודדין בפיך"[11], על קצה הלשון, ללא צורך לחשוב ולהסתפק, כל כך מחודדים ושנונים. תמיד היתה התשובה מוכנה וערוכה, פרט לאותם דברים שיש בהם ספק ושראוי שיהיה בהם ספק.

ובתורתו שבכתב היה לו כושר כפול ומגוון. לשם המחשה אנסה להיעזר במשל השאוּל מעולם הקרבנות. בחטאת העוף שנינו: "היה מולק את ראשה ממול ערפה ואינו מבדיל, ומַזֶּה מדמה על קיר המזבח"[12]. בהזאה - היה מַזֶּה טיפה פה, טיפה שם, וזורק כלפי המזבח.

ואילו בעולת העוף נאמר שם: "ומיצה את דמה על קיר המזבח"[13] - במיצוי - הכל נסחט, הכל נמצה על קיר המזבח. במשנתו של ר' שלמה זלמן ז"ל השתקפו מיצוי והזאה כאחד. היו תחומים שלמים, בעיקר בסדר זרעים, שפשוט השתלט עליהם וסחט אותם עד תום. חידושי "מעדני ארץ" שלו, על מסכת שביעית, הם ממש בגדר חוויה. הלומד מרגיש כאילו ניצב מול אדם, או מול ספר, שהשליטה שלו בחומר היא טוטאלית.

מאידך, בהרבה שאלות אחרות, הוא ניתח וליבן, נתן טיפול נקודתי, טיפין טיפין, במובן ההזאה הממוקדת והנקודתית. כל זה היה מקור לא רק להתפעלות אלא גם להנאה.

אך מה שיותר מכל הותיר רושם בתורתו היה תמיד הישרוּת. ישרוּת ההגיון, המחשבה הבריאה והסברה המתקבלת. ישנה גמרא מאלפת ומעניינת, המתייחסת למחלוקת בין ר' יהודה לבין ר' מאיר, ואומרת:

אמר רבא: הלכתיה דרבי מאיר מסתברא, טעמיה לא מסתברא. טעמיה דרבי יהודה מסתברא, הלכתיה לא מסתברא. (ערכין, ה, ע"ב)

אם אני בא לבחון את הנימוקים וההגיון, טעמו של רבי יהודה הוא זה שמתקבל. לעומת זאת אם נשקול את המסקנה, את השורה התחתונה, הרי שמסקנתו של ר' יהודה נשמעת מוזרה. ההגיון הבריא מרגיש ומזדהה אינסטינקטיבית ואינטואיטיבית עם דעת רבי מאיר.

יש לעיתים ספרים, אפילו של גדולים ומפורסמים, ולא אזכיר כאן שמות, שנדמה כאשר מעיינים בהם, שהם מצטיינים ב"טעמא" אך מחטיאים ב"הלכתא". ישנם היודעים לטהר את השרץ בק"ן טעמים, וגם כאשר אינך יודע לשים את האצבע על נקודת התורפה ולהראות איפה בדיוק הבעיה, גם כשאינך יכול להבין כיצד באמת הצליחו לטהר את השרץ ולמה אליבא דאמת השרץ איננו טהור - בכל זאת אתה מרגיש שהמסקנה הינה בלתי נסבלת.

מאידך יש גם ספרים המעוררים הזדהות עם התוצאה, עם השורה התחתונה, אך למקרא הדרך וההסבר ישנה איזו תחושה של נימוקים שבדוחק, ביצוע שמיניות באוויר, ולפעמים אפילו עקמומיוּת ממש. מה שכל כך מהנה מרשים אצל ר' שלמה זלמן שתופעות אלו, שתיהן גם יחד, אינן בנמצא, חרף העובדה שהתמודד עם בעיות קשות ביותר. אמנם מנע עצמו מתחומים מסויימים, אולי הקשים בה"א הידיעה, בהשוואה למי שכל כך מקביל לו בדורו, ר' משה פיינשטיין זצ"ל, שעסק הרבה בעיות אישות וכדומה. מהתחום הזה ר' שלמה זלמן, יחסית, שמר מרחק. פעם הייתי אצלו וניסיתי להסביר לו את טיב הבעיות שיש בחו"ל בתחום הזה, וראיתי שלא שש להיכנס לעובי הקורה. אבל בתחומים כבדי משקל ומהותיים הנוגעים לעיקר דרכינו ואורחות חיינו, בבחינת 'הדרך בה ישכון אור', כל הזמן אתה מרגיש שיש לו "טעמא" ו"הלכתא".

יש גם פן נוסף של "ישרי-לב", שבא לידי ביטוי לא בתחום המוסרי של ספר-הישר, ולא ביושר ההגיון שבבית המדרש, אלא במובן עמוק יותר ורחב יותר, של עבודת ה' בכלל, בהקשר לתכונה מקבילה, אשר הפסוק במשלי מייחס אותה לישרים: "תֻּמַּת ישרים תַנחֵם" (משלי יא, ג). מה שמנחה ישרים - זו תוּמתם. לוּ נדרשתי לבחור במילה אחת ויחידה, בשם-תואר קולע כדי לתאר את מהותו של ר' שלמה זלמן, הייתי מציע את המילה - תם, ולא במשמעות הפופולרית גרידא.

אמנם פה ושם הייתי משוחח איתו ונדמה אולי שיש בו איזו נימה של תמימות פה ושם. פעם בשיחה איתו הוא אמר לי: "התאמין, שמעתי שישנם בחו"ל, בארה"ב, אנשים שחושבים עצמם יראי שמים, אשר לעיתים משתמטים ממס הכנסה שם"...

בהזדמנות אחרת עסקנו בהלכות ריבית, בשאלה אם מותר לסמוך על היתר עיסקא. ישנה נטיה שלא לראות בזה ריבית דאורייתא, אבל ריבית דרבנן אולי כן. בין היתר מתעוררת שאלה לגבי יחסי ממון עם חברות ותאגידים, האם יש בהם איסור ריבית דאורייתא או דרבנן והאם מותר לסמוך בהם על היתר עיסקא או לא. הוא היה בדעה שיש הבדל בין מצב בו התאגיד הוא הלווה לבין מצב בו התאגיד מלווה. הלוא טיבו של תאגיד הוא שאי אפשר לגבות מנכסי בעלי התאגיד אלא רק מנכסי התאגיד עצמו. ממילא אין פה שעבוד הגוף, אין אחריות אישית של הלווים, אלא רק שעבוד נכסים. ניתן לנשוֹת בבית החרושת, בסחורה, במלאי, אך לא ניתן לרדת לנכסי הבעלים. לפיכך, אם התאגיד הוא הלווה - השעבוד שחל עליו אינו שעבוד הגוף, וממילא לדעתו, אין בכך ריבית דאורייתא. לעומת זאת אם התאגיד הוא המלווה, אזי השעבודים חלים על הלווה, ולגביו יש שעבוד הגוף, שכן ניתן לגבות אף "מגלימא דעל כתפיה", ולפיכך זו ריבית דאורייתא.

לאור המסקנה המתבקשת, סמך ר' שלמה זלמן, בחשבון הבנק שלו, על היתר עסקא והיה מקבל ריבית בתכנית חיסכון על סמך היתר זה, שהרי הפקדת כספים בתכנית חיסכון בבנק - כמוה כהלוואה לתאגיד, לבנק.

יום אחד, שלא במתכוון, נכנס חשבונו ליתרת-חובה והבנק רצה לגבות ממנו ריבית. הלך ר' שלמה זלמן לבנק ואמר שהוא מסרב בתוקף לשלם בגלל איסור ריבית. אמרו לו בבנק: לקָחַת ריבית אתה יודע, לתת אתה לא מוכן... אז הוא התחיל להסביר את ההבדל בשעבוד נכסים, בין לווה למלווה בתאגיד, עד שהזמין את מנהל הבנק לביתו למתן הסבר ממצה. ואכן, בא מנהל הבנק אליו הביתה, וכפי שסיפר לי: "ישבתי איתו שלושת רבעי שעה והסברתי לו את כל העניין, אבל למרבית הפלא הוא לא השתכנע"... אז היתה בו נימה מסויימת של תמימות גם במובן הזה.

אבל כמובן לא לזאת הכוונה בדברי על התמימות. כוונתי היא לעולם-הרוח במיטבו, במבנה האישיות מצד אחד, ובטיב הזיקה לקב"ה מצד שני. לתכונת התמימות הזו נודעת חשיבות רבה ביותר בהשקפתינו ובהוויתינו.

על סף גירותו, ואולי אף כתנאי לה, נצטווה אברהם אבינו בפקודה אחת ויחידה: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א). יש לראות בהוראה זו ציוּן-דרך לאופיו של יהודי, יעד אשר אצל רבים, אפילו גדולים ממש, נשאר לא פעם בגדר שאיפה.

ציווּי הפסוק: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח, יג), שהרמב"ן מנאו כמצוות עשה מדאורייתא, אמור להיות מוצב כמטרה עילאית. הרמב"ן אף מציע הסבר אפשרי לכך שהרמב"ם לא מנה את "תמים תהיה" במניין המצוות: "ואולי הרב חשב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן ללכת בדרכי התורה"[14]. זהו ציווי שאמור להעניק אופי לקבוע מימד לדרך עבודת ה' כולה. לתמימות הזו, למונח זה, מובנים וגוונים רבים.

הרמב"ם נותן למונח זה, ולא במפתיע, גוון ותוכן שגובל בידיעה, השכלה והבנה או אם תרצו, פן קוגניטיבי. במסגרת הלכות עכו"ם דן הרמב"ם גם בענייני כישוף, ובסופם אומר:

כל המאמין בדברים הללו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן - אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: "תמים תהיה עם ה' א-להיך". (משנה תורה, הלכות עכו"ם יא, טז)

כלומר, התמימוּת היא זו שמתאר הרמב"ם בראש דבריו - להיות "תמים הדעת". הרמב"ן לעומת זאת, בכמה מקומות[15], נותן לתמימות זו פן דתי. הוא אכן דבק באותה תפיסה, שהרמב"ם מיחס אותה לחסרי הדעת, וטוען שיש דברים בגו, בכשפים יש ממש, אלא שאסור לנהות אחריהם, ומסביר מהי הכוונה:

שנצטווינו להיות ליבנו תמים עימו יתברך, והוא שנאמר: "תמים תהיה עם ה' א-להיך". ועניין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש הבאות, מנביאיו או מאנשי חסידיו, רוצה לומר אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם... ונאמין שכל הכוחות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו... (תוספת הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, מצות-עשה ח')

לפי הרמב"ן לא מדובר בהבנה קוגניטיבית, לא בתפיסה שכלתנית, אלא בהקשר של אמונה ובבטחון, שנדע להתעלם מכל הגורמים המסיתים והמסיטים.

גם רש"י, לפחות ביחס לאברהם אבינו, מעניק למונח "תמימוּת" תוכן דתי הנוגע בזיקת האדם לקב"ה, אם כי בהקשר קצת שונה. על הפסוק "והיה תמים" מפרש הוא: "היה שלם בכל נסיונותי"[16].

כל התכונות הללו כולן, התמימוּת שהרמב"ם מדבר עליה, זו של הרמב"ן, ובמידה שנתנסה - גם זו של רש"י, בכולן היה ר' שלמה זלמן תמים. מבחינת האמונה, היתה בו תמימות גם במישור ההבנה השכלתנית. אמנם לא התעסק כמובן כפילוסוף בתחום זה אבל היתה לו בזה תחושה חדה מאוד, כמין אינסטינקט מחודד ובריא. ובודאי שהיתה בו אותה נימה שהרמב"ן מדבר עליה, התמימות הדתית, שהיתה חדורה בו בכל יישותו ומהותו.

אבל ישנה נימה של תמימות מעבר לתחומי המצווה עצמה. התמימות שנזכרת במצווה היא מושג יחסי, המתמקד בטיב הקשר והיחס שבין האדם לבין הקב"ה: "תמים תהיה עם ה' א-להיך". ואילו מעבר לכך, קיימת גם תמימות כערך בפני עצמו, ובמונחים של אברהם: "התהלך לפני והיה תמים" - תמים כשלעצמך. כאן המונח מתאר גם מבנה אישיוּת. רבנו בחיי מסביר מה פשר הלשון 'תמים': "שיהיה תוכנו כברו ושיצדק בדיבור ובמעשיו"[17]. התכונה הזו, "תוכו כברו", שחז"ל העמידוה כמבחן לתלמיד חכם[18], היתה בו בר' שלמה זלמן בשיא גודלה, הדרה ותפארתה.

קשה להעלות על הדעת אדם כל כך נטול פניות וחשבונות, אדם שלא שייך להקשות ולשאול מה מסתתר מאחורי אמירה שלו ומה הוא חושב בתוך תוכו כשמורֶה לך: כך תנהג! "תוכו כברו" - פשוטו כמשמעו, יכולת לצלם אותו. כל מה שדבק בו איזה ריח, ולוּ הקל ביותר, של פנִיה - התרחק והתנזר ממנו לחלוטין.

הייתי אצלו בקיץ שעבר, בעת שסערו הרוחות במדינה והוטחו האשמות מכל מיני כיוונים. חשבתי אז, אולי בתמימותי, שאם כמה גדולי תורה ייצאו באיזושהי הצהרה, אולי אף ייפגשו עם אישים במערכת הפוליטית, יתכן ויהיה בכך לתרום למען קירוב הלבבות, לצמצום הפערים ולהורדת הטון הצורם. היה לי ברור שללא שיתופו של ר' שלמה זלמן אין על מה לדבר. הגעתי אליו הביתה ותיארתי לו במה העניין. ברגע שהוא שמע שהדבר קשור לפוליטיקה, לא שהוא לא היה מוכן להיענות לבקשה, הוא היה מוכן להקשיב ברב קשב אבל לקום ולהתערב בענייני פוליטיקה - לא מיניה ולא מקצתיה. לא רצה לשמוע, לא לשון הרע על מה שנעשה במקומות אחרים, ולא על כל מה שמחוץ לעולמו ולתחום פעילותו.

אבל גם תכונת ה"תוכו כברו" הזו מתארת רק חלק ממה שצריך להבין במושג התמימות בכלל, ובדאי בתמימות שהתגלמה באישיותו של ר' שלמה זלמן.

המשמעות הפשוטה של "תוכו כברו" הינה הכרה בקיום רבדים שונים באישיוּת. יש רובד חיצוני ותחתיו מסתתר רובד פנימי, והשאלה היא מה טיב היחס, מה מידת החפיפה וההתאמה בין הרבדים.

אך כשמדברים על תמימוּת במובן של שלמוּת, אין הכוונה לחיצוניוּת לעומת הפנימיוּת. כשמדובר על תמימוּת כשלמוּת מתכוונים להרכב המכלול כולו, על כל חלקיו ורבדיו. המונח תמימוּת מציין כאן מציאוּת מושלמת, הרמונית, נטולת קרעים ובקיעים. המונח 'תמימות' במובן של שלמות והרמוניה, גם הוא מתפצל בהוראתו לשניים;

ביחס לפרה אדומה נאמר בפסוק: "זאת חֻקת התורה אשר צוה ה' לאמֹר דבר אל בני ישראל ויקחו אליךפרה אדֻמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עֹל" (במדבר יט, ב). מפרש רש"י שם, עפ"י הספרי[19], מהי תמימה? - "תמימה באדמימוּת, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה". ואם כך כמובן שאין קשר בין התמימות שמופיעה בראשית הפסוק ובין מה שמופיע בהמשך לגבי דין עול ומום.

אבל לפי פשוטו של מקרא אפשר גם להבין[20], שהמשך הפסוק: "אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" - מפרש את ראשיתו. אם אכן כך, הרי שניתן לציין מתוך אותו פסוק שני מרכיבים של תמימות. יש תמימות אחת במובן של הרמוניה, בבחינת "אשר אין בה מום". המבנה והתשתית כשלעצמם מושלמים, הן מבחינת היחס שבין מרכיב אחד לשני, והן ביחס לאיזה מודל אפלטוני של פרה מושלמת. אלה מושלמים ואפילו מהודרים. כך פירש הרמב"ם את דברי הפסוק: "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב, כא), שנאמר לגבי קרבן: "מצוות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין"[21]. זהו הפן האחד של תמימות, המתייחס ליישות הקונקרטית כשלעצמה ובבדידותה.

אבל יש גם תמימות אחרת, שאינה שיייכת למבנה הפנימי, אלא לקורות היישות הזאת; מה עבר עליה ומה לא עבר עליה, כיצד גודלה הפרה, כיצד אולפה ולמה יועדה. פרה תמימה היא לא רק כזו שאין בה מום בתוכה, אלא גם כזו אשר לא נפגמה ע"י השתלשלות המאורעות, לא הוסטה כלל מייעודה ולא השתעבדה לגורמים זרים.

ר' שלמה זלמן ז"ל היה תמים בשני המובנים גם יחד. מובחר באישיותו, שלם ללא רבב מצד עצמו, מהותו, טוהר-יישותו וקדושתו. מורה לא עלה על ראשו, קדוש היה, אפשר לומר, מבטן ומלידה, מיועד לעבודת הבורא ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים. הוא לא ידע ולא רצה לדעת משום דבר אחר. בהיותו פיקח למכביר הוא הבין אנשים והבין את החיים. אבל ייעודו היה ברור וחד משמעי, ובמידה מסויימת אף חד-גוני. לא היו בו לא סתירות ולא ניגודים, לא התרוצצויות ולא התמודדויות. לא היתה זו אישיות דרמטית אלא הרמונית, אחידה ומלוכדת, ומתוך כך - כל כך מרשימה, בהיותה כל כך איתנה.

את כל זאת הרגיש כל אחד שבא במגע עימו, וזה היה חלק מסוד תחושת הרוממות שאפיינה שיחה איתו. באישיות מופלאה זו השתלבו פשטות ומלכות, עוצמה וישרוּת. כל אימת שפגשתי בו, כאילו בקעה מתוכי זעקה, ופעם אף הרשיתי לעצמי לתת לה דרור: "נשיא א-להים אתה בתוכנו". אישיות כזו כל כך מושרשת בנחלתם של בעלי "תומת ישרים" ותמיד עם מאור פנים - "ולישרי לב שמחה".

אך היתה גם סיבה נוספת להרגשת הרוממות שהקרין בכל פגישה עימו, מעבר לאישיותו עצמה, וזאת בשל צורת ההתייחסות שלו אל איש שיחו. שמאי אומר במשנה באבות: "הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" ( אבות א, יד). את זה כמובן ר' שלמה זלמן עשה, ואני מדגיש את ה"סֶבר פנים יפות", את הזיו וההדר, כפי שהזכרתי בפתח הדברים.

אבל במשנה אחרת באבות קובע רבי ישמעאל: "הוי מקבל את כל האדם בשמחה" (אבות ג' טו), ולא אמר "בסבר פנים יפות". הרמב"ם מתייחס להפרש בין "סבר פנים יפות" ובין "שמחה":

ראוי שתקבל כל אדם, קטנם וגדולם, הבן חורין והעבד, כל אחד ממין האדם, בששון ובשמחה. וזה יותר ממה שאמר שמאי: "בסבר פנים יפות". (פירוש הרמב"ם לאבות ג, טו, בתרגום הרב קאפח)

זאת בדיוק ה"בשמחה" שהקרין, זו התחושה ששידר תמיד. וזאת, ראשית, בנוגע לעצם המפגש. תמיד כשהייתי נכנס אליו לשאול ממנו עצה, הייתי מצטדק לא פעם בהיכנסי, על שאני מטריח אותו ומפריע לו בעיסוקיו. ותמיד התשובה היתה: מה, אתה מפריע לי? כלל וכלל אינך מפריע לי, בוא היכנס שב...

ה"שלום עליכם" הזה היה אף כאשר היו באים אליו בלא כל התראה מוקדמת. במהלך השיחה תמיד עשה אוזנו כאפרכסת ושידר את התחושה שהוא באמת ובתמים מקשיב למה שאומרים לו, וכי הוא מחשיב את הדובר ומתייחס אליו בכובד ראש.

בנוכחותו תמיד הרגשתי הקרין תחושת אבהות, ושמחתי על כך. אבל מעולם לא היתה בו נימה, ולוּ הקלה ביותר, של התנשאוּת. את זאת הרגשתי לא רק לגבַי, כאדם שאיכשהו נוהג לדבר עימו בשיח ושיג של לימוד, אלא גם כל אדם פשוט וכל אישה פשוטה.

הוא העריך למדי גם הישגים פשוטים. מספרים על אדם שהסתובב בעולם הישיבות, והלך והתעניין בין הבחורים ובין הר"מים בישיבות הקטנות - מי הם הבחורים הטובים והחשובים. כך הרכיב רשימה, העלה אותה על המחשב, והלך ומכר את הרשימות לראשי ישיבות גבוהות בחמש מאות דולר, כדי שיידעו מאיפה לקחת תלמידים מצויינים. ר' שלמה זלמן שמע על זה והחליט להידרש לעניין. כשפנה אליו איזה בחור שנדחתה פנייתו לישיבה מסויימת, התקשר ר' שלמה זלמן לראש הישיבה וביקש ממנו שיקבלו לישיבה. ראש הישיבה גימגם קצת, ניסה לומר שכבר הכל מלא וכו', אך ר' שלמה זלמן התעקש וביקש לקבל אותו לתקופת נסיון. וכאשר ר' שלמה זלמן כל כך מבקש, איך אפשר לסרב? - הבחור התקבל לנסיון. כעבור זמן התקשר ר' שלמה זלמן ושאל את ראש הישיבה: "נו, איך הלז לומד?" ונענה שהוא לומד בסדר. במוצאי יום הכיפורים, משעבר זמן אלול, עוד בטרם הלך לאכול, התקשר שוב ושאל: "נו, איך לומד פלוני, האם החזיק מעמד?" ונענה שהוא החזיק מעמד. או אז אמר לו ר' שלמה זלמן: "שמע, ראשית - קבל אותו לישיבה ושנית, את אותה רשימה שאתה משתמש בה - שרוֹף...

תפיסתו היתה שאם בחור עושה כמיטב יכולתו, בא לסדרים ולתפילות, זה מספיק. לא ביקש לשמוע יותר מזה, כדי להצדיק את קבלתו לישיבה.

הנכונות לשמוע ולהתחשב התבטאה גם ברגישותו לציבור הרחב, בנכונות להתייחס לכל שאלה באשר היא, לכל אדם ובכל נושא, 'כקטן כגדול תשמעו'. כל יום השתרך ליד ביתו, תור ארוך ברחוב, שהגיע עד למרפסת ביתו. הוא היה מגיע לביתו בשעת צהריים, וכל שואל ומבקש קיבל תשובה, לעיתים גם בנושאים אשר לצופה מהצד נראים ממש מגוחכים.

פעם היה לי ויכוח עם בִּתי הצעירה על רצונה לחורר את תנוכי האזניים לעגילים. גם העניין כשלעצמו לא מצא חן בעיני, אבל מלבד זאת, אמרתי לה כי נדמה לי שיש בכך שאלה של איסור חבלה. כך הצלחתי תקופה מסויימת לדחות את העניין. ביום מן הימים, באה בִּתי ושאלה: "ומה אם יאמר ר' שלמה זלמן שזה מותר?" התקשרנו אליו וקבענו איתו פגישה במוצאי שבת, ובאנו לביתו. פרשתי בפניו את השאלה והצגתי לו את החשש שלי. הבחנתי בבת צחוק מתחחילה לבצבץ על פניו, הוא האזין, ולבסוף אמר: "שמע, אצלנו היה מנהג, שכאשר בן נולד עשו לו ברית מילה, וכשבת נולדה עשו לה חור באוזן"... והסביר לי מדוע לדעתו אין כאן כל מקום לשאלה. כבר סיפרתי בעבר בכמה הזדמנויות סיפור זה, אך התרשמתי ממנו כל כך עד שאני חוזר ומספר אותו שוב; יצאתי משם כולי מתרגש ומתפעל, לא מפני שהוא דחה על הסף את ההוא-אמינא שלי, קיבלתי ממנו באהבה כל מילה שאמר. אלא בשל ההתייחסות והרצינוּת בה שמע את השאלה, בעניין שנראה, מנקודת ראות מסויימת, כה קטנוני ושטותי. אבל אם לילדה בת שלוש עשרה זה חשוב - אזי זה חשוב גם לו, מספיק חשוב כדי שיקבלנו, יתייחס ויענה, גם בדברים שלפעמים נראים קטנוניים ביותר.

הר' שילת סיפר פעם, ונדמה לי שאף פרסם זאת, שפעם נסע עם ר' שלמה זלמן במכונית, ולפתע ביקש ר' שלמה זלמן לעצור לו בצד הדרך. הוא ירד ונכנס לקיוסק וקנה חפיסת שוקולד. בהמשך הנסיעה ראה את ר' שלמה זלמן בוחן במשקפיים את פירוט המרכיבים. אמר לו הר' שילת: "הרב, אל לך לחשוש, אני מכיר היטב את הקיוסק הזה, שם מוכרים רק דברים כשרים למהדרין". אמר לו ר' שלמה זלמן: "חשש לכשרות? ודאי שאינני חושש, רק רציתי להיות בטוח שזה אכן יהיה טעים לילד". הנקודה האנושית הזאת, היא זו שבאה לידי ביטוי גם בדברים הרבה יותר כבדי משקל, אף בפסיקתו ההלכתית.

יש כידוע בעיה מרכזית בעולם ההלכה, כיצד מגשרים לעיתים על פני הפער שבין הפן האנושי והצרכים האנושיים, לבין דרישות ההלכה. הוּתווּ לכך כמובן גם כללים בעולם ההלכה, כגון 'שעת-הדחק' וכדומה. אבל מעבר לכללים, ניצבת השאלה, מה אופיו ומהי נקודת המוצא הבסיסית של פוסק ההלכה. בעניין זה הזכרתי קודם את ר' משה פיינשטיין זצ"ל. הוא ור' שלמה זלמן הצטיינו כל כך בהתחשבות האינסטינקטיבית והאינטואיטיבית בפן האנושי. לא חלילה שעִוותוּ הלכות במקום שלא ניתן היה, אבל מרשים עד כמה הנקודה הזו היתה עבורם ערך, עד כמה היוותה נקודת מוצא לדיון הלכתי רחב.

הייתי אצלו פעם, כשאבא ז"ל, בשנותיו האחרונות, היה כבד שמיעה. באתי לשאול אותו בעניין מכשיר שמיעה. לא ידעתי אז שאף הוא התנסה בעבר בבעיה דומה שהתעוררה אצל חותנתו, ובשל כך כבר עסק בזה הרבה, גם לא ידעתי שכבר כתב על זה ופסק בדבר - הלכתי לשאול אותו ישירות, והוא התיר. אבל תוך כדי השיחה, כל כך התרשמתי מנקודה שאמנם לא ניתן לומר שהיא נימקה את הפסק, אך באיזשהוא רובד התייצבה מאחוריו. הוא סיפר לי על מכתב שקיבל ממישהו בארה"ב, בו סוּפּר שהרב קוטלר זצ"ל, כשהיה נתקל ברחוב באדם שהלך עם מכשיר שמיעה - היה מסרב לדבר איתו, מחשש לדבר לתוך מיקרופון. הוא לא דן איתי בפרטי הפסק, שכן לא זו היתה השעה והמעמד, אבל תגובתו היתה: "הייתכן? אני לא מאמין! אדם כזה, שנענש משמיים בכך שאינו יכול לשמוע, כאשר הגמרא אומרת לגבי החובל בחברו: "חרשו - נותן לו דמי כולו" (בבא קמא פה, ע"ב), כאילו האדם כולו מת, אז בנוסף למכה הכאובה הזו שקיבל משמיים, אתה פוגש בו ברחוב ובמקום לומר לו "שבת שלום" אתה מסרב לדבר עימו? זה בלתי אפשרי!".

אותה התחשבות בצרכים אנושיים היתה לו לקַו-מנחה בהרבה תחומים בפסיקה. יסוד היה אצלו בהלכות שבת, שם כידוע הטביע חותם עמוק מאוד, שצריך לשאוף לכך שבשבת לא תהא תחושה של מצוקה וסבל. שיש לדאוג להנעים את השבת לא פחות מימות החול.

כחלק מן הישרוּת עליה דיברנו למעלה, היתה לו סלידה מפרומקייט מאולצת. כך התרשמתי לא פעם כשיצא לי לדבר איתו בענייני "שיעורין", שהפכו היום למין אבן-בוחן למדרגתו של אדם בסולם יראת השמיים. פעם סיפר לי בתהייה ובתמיהה על מישהו שטען כי בקידוש, אסור לאישה לענות אמן אחרי ברכת 'שהחיינו' של בעלה, כיוון שכבר בֵּרכה 'שהחיינו' על הנרות, וכעת, כשעונָה אמן, הרי זה הפסק בין הקידוש לבין הטעימה. הוא לא התפלמס בכך, רק אמר: "מי שמע כדבר הזה ומי ראה?" תחושת הזיקה לאדם ולחברה התבטאה לא רק בהתחשבות בפן האנושי, אלא גם בתחושה שלא ייתכן שדינים שמעולם לא נראו ולא נשמעו, פתאום יתחדשו, יש מאין, ע"י מאן דהו.

"בזמן שהצדיק בעיר - הוא זיוה הוא הדרה. יצא משם - פנה זיוה פנה הדרה" (בראשית רבה סח, ז). יש להטעים כאן שאין הכוונה רק לכך שהצדיק הוא הזיו שנמצא בתוך העיר, אלא, ודאי גם לגבי ר' שלמה זלמן, הוא זיו העיר עצמה, המעורה בה והמתמזג ביופיה. יש מן הסתם רבים שזוכרים את ר' שלמה זלמן מקדמת דנא, או שנתקשרו עימו מישיבת "קול תורה" בשכונת בית וגן. הקשר שלי איתו, כל כולו משכונת "שערי חסד". הוא היה כל כך מתאים לשכונה והיא כל כך התאימה לו. קשה לתאר את השכונה בלעדיו, וקשה לתאר אותו ללא השכונה. שכונה שיש בה כל המיטב שבעולם החרדי. ההתמסרות לתורה, הדבקות ביראת שמים, אך ללא מוֹדעוֹת של ארס ושיטנה, ללא זילזול וביטול של כל גורם אחר. ההכרה בערך מלאכה ועבודה.

עולם בריא ככל שהוא מושרש בעולמו של היישוב הישן. זה היה חלק מהוויתו ומהווית השכונה, אם מפני שינקה מיסודות כאלה, כמו ר' יעקב משה חרל"פ ור' צבי פסח פרנק ז"ל, ואם בזכות ר' שלמה זלמן עצמו, שכל עוד הוא דר בשכונה - אף אחד לא העז לתלות כתב על איזה קיר, שאינו לרוחו ולא לטעמו. למרות שהוא עצמו היה כמובן מושרש כולו בעולם שבו חי, היתה בו פתיחוּת מסויימת. אני מסייג את דברי ואינני רוצה חלילה לתאר אותו בקווים אחרים מכפי שהיה, הוא היה כל כולו באופיו ובמהותו בעולם, שמכונה היום "חרדי". אבל היה בו כבוד, הבנה והערכה גם לדרכים אחרות. מהרבה בחינות היתה בו פתיחוּת, יותר מהרבה אנשים שהיום מזוהים עם מה שמכונה הציבור הדתי לאומי, שמאד גאים במידת הפתיחוּת שבהם, והם הרבה יותר סגורים מאשר הוא היה.

לא היה לו כמובן קשר ישיר עם עולם לימודי החוֹל, ובודאי שכך הורה לבניו בנותיו ותלמידיו, שלגביהם לגמרי לא היה מעוניין בכך. ואף על פי כן, כשהגיע לקול תורה, שם פגשתי בו לראשונה בשנת תשכ"ב, נכנסתי לשוחח איתו, והצגתי את עצמי כמי שאז לימד ספרות אנגלית. הוא קיבלני בכבוד במלוא מובן המילה, ואף התברר לי ממנו תוך כדי השיחה, שלדעתו, מי שמאוד מעוניין - יכול, לפחות בדיעבד, ללמוד לבגרות אקסטרנית.

לפני שנים אחדות, אשתי הלכה אליו בתוקף תפקידה כעובדת סוציאלית בקשר לאיזו משפחה בה קמה מריבה גדולה בשאלה, מי יפקח על הילדים, ואיזה חינוך הם יקבלו. היה פלג חרדי במשפחה שהקים קול צעקה ואמר שלא ייתכן למסור זאת לידי פלוני אלמוני - כי הוא לא ישלח אותם למוסד חרדי. שיקול דעתה של אשתי, מבחינה מקצועית, היה שעדיף שיהיו הילדים אצל אלה שאמנם ישלחו אותם למוסד ממלכתי-דתי. ר' שלמה זלמן שמע את הדברים, ושאל אותה: "חינוך דתי הם יתנו?" אמרה לו: "בודאי, הברירה היא רק בין חינוך חרדי לבין חינוך ממלכתי דתי". אז אמר ר' שלמה זלמן: "העיקר שיינתן חינוך דתי, ולכן אם את חושבת, מבחינה מקצועית, ששם יהיה לילדים יותר טוב - שיהיו שם".

במובן מסויים, היה לו גם כן יחס חיובי למפעל הציוני של יישוב הארץ. פעם השווה בין מצוות סוכה לבין מצוות יישוב ארץ ישראל, ואמר שלשתיהן יש מכנה משותף, בכך שבשונה משאר מצוות, שתי אלו חופפות את כל גופו של אדם. מצה אוכלים בפה, שופר שומעים באוזן וכאן יש שתי מצוות שמקיפות את כל האדם. והוסיף עוד בשם הגר"א, שיש גם דין משותף לשניהם, שכמו שבסוכה יש דין של "תעשה ולא מן העשוי", כך גם לגבי יישוב ארץ ישראל - "תעשה ולא מן העשוי". אם נבחן את הדברים לאשורם זוהי תמצית הציונות במיטבה, ואידך זיל גמור. אני חוזר ומדגיש שאינני רוצה לסלף חלילה את דמותו ואת משנתו. כמובן שאין מדובר כאן בכל שיוך מפלגתי או פוליטי, אבל היתה כאן הכרה בכך שמשהו מתרחש כאן, הזדהות עם המתרחש, וגאווה מסויימת במה שמתרחש - כל אלו בהחלט היו. ואין זה מקרה שעסק כל כך הרבה במצוות התלויות בארץ.

ההזדהות שלו גם עם רבנים מסויימים שמזוהים עם הציונות הדתית היתה רבה. היה מוסד בירושלים שר' שלמה זלמן היה נשיא כבוד שלו, ונשקלה שם פעם שאלת צירופו של אדם גדול להנהלת המוסד. ר' שלמה זלמן שמע שאותו אדם, כשהיה מדבר על הרב קוק היה אומר: "קוק". מששמע זאת, הציב סימן שאלה לברר אם אכן נכון הדבר. לבסוף התברר שאין אמת בדבר והאדם אכן צורף.

זהו העולם שבו הוא חי, עולמו של הרב חרל"פ, של ר' צבי פסח פרנק ושל ר' איסר זלמן מלצר, עם כל ההערכה וההערצה של אותו עולם אל הרב קוק זצ"ל.

היתה לו גם הערכה רבה לרבנות הראשית. לא פעם כששאלתיו שאלה כזאת או אחרת, אם היתה זו שאלה אישית - ענה. אך אם היתה זו שאלה ציבורית, היה אומר לי לשאול את הרבנות הראשית, שהם יטפלו בזה.

פעם נפוצה שמועה שר' שלמה זלמן אסר את השירות הלאומי לבנות. לא התביישתי, כיתתתי את רגלי לביתו לשאול אותו ישירות. אמר לי: "אני? וכי אתה מעלה בדעתך שאני אאסור דבר כזה? ייתכן שאיזה ידיד שלי ביקש ממני עצה לגבי בִּתו, אז אמרתי לו מה אני חושב לגבי בִּתו, אבל מכאן ועד איסור עקרוני? וכי אני אוסר דברים כאלה? וכי זהו הסגנון שלי?". ושוב, במה שנוגע לאורחות ביתו ולחינוך ילדיו - ודאי היתה לו דרך מאוד מאוד ברורה ושלמה. אבל היתה בו מידה אמיתית של פתיחות אמיתית.

פתיחות זו באה גם לידי ביטוי במעשה שכבר סיפרתי בהזדמנות אחרת; לפני כמה שנים התארגנה בירושלים קבוצה מחוג מסויים, וביקשה ממני שאצטרף לחוג הזה, כי חשבה שהצטרפותי, איכשהו, תועיל. שמעתי שהיתה לר' שלמה זלמן איזו הסתייגות מן החוג, בכך שהורה למאן דהוא שלא להשתייך לחוג זה. הלכתי לשאול בעצתו.

הוא סירב לענות. אמרתי לו: "בכל זאת אני רוצה איזו הנחיה". אמר לי: "לא, תעשה איך שאתה מבין". דחקתי בו שוב, ונענה ואמר, שאין זו שאלה הלכתית, זהו עניין פוליטי, ולכן: "תעשה כפי הבנתך". לחצתי עוד, ואמרתי: "שמעתי על מישהו ששאל והורית לו שלא להצטרף". אמר לי: "שמע, הוא היה תלמיד שלי ושאל בעצתי ואמרתי לו תעשה כפי הבנתך". והדברים נשארו חרותים בזכרוני.

לפני כשנה וחצי חזרתי ושאלתי אותו שאלה, והזכרתי לו שאמר כי בשאלות פוליטיות יעשה כל אחד כפי הבנתו. שאלתי אותו אם זו אכן דעתו או שמא אמר זאת לפטור אותי מעליו. הוא חזר על הדברים בצורה עוד יותר נחרצת, ואמר: "זו דעתי ושיטתי", ואז ציטט אימרה של מישהו, בלא שנקב בשם, על כך שבפסוק נאמר: "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם". מדוע נאמר "לכו בנים"? היה לו לומר "בואו בנים"! אלא הפשר הוא, אכן "לכו בנים", אתם לכו כל אחד לדרכו הוא, ואני אלמדכם יראת ה', בכל מקום שתלכו. תוך כדי דיבורו רצה לסגור פירצה אפשרית, והוסיף: "כמובן, בתנאי שמדובר בדרכים שבתחום יראת ה' ולא מחוצה לה". הדברים עצמם מאירים ומאלפים.

ר' שלמה זלמן שלל בתפיסתו וביישותו סגירוּת הרמטית. הוא היה משוריין אבל לא מנותק, מחוסן אך לא מבודד. היה לו בשכונת 'שערי חסד' איזה אי בודד, מקום מפלט, איזה חדר סגור, שיחידים ממש - אני לא זכיתי להיות ביניהם - ידעו היכן מקומו. שם היה מסתגר, מוקף ספרים ושם היה יושב ולומד. אבל זה היה רק למטרת הלימוד. מבחינה עקרונית וקיומית הוא היה במגע רציף עם הסביבה.

הגמרא מביאה מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש בנוגע לפרשנות פסוק מ"שיר השירים":

ר' יוחנן אמר... "אני חומה ושדי כמגדלות" (שיר השירים ח, י), 'אני חומה' - זו תורה, 'ושדי כמגדלות' - אלו תלמידי חכמים. וריש לקיש סבר לה... 'אני חומה' - זו כנסת ישראל, 'ושדי כמגדלות' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. (בבא בתרא ז, ע"ב)

שני הדברים גם יחד נכונים, וצריך לדעת מתי יכשר זה ומתי זה. לעיתים תלמידי חכמים אמורים להיות מוקפים חומה ולהוות חומה. אך לעיתים כנסת ישראל כולה, על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלה, היא החומה, ובינה ובין תלמידי חכמים לא אמורה להיות כל חומה.

ר' שלמה זלמן, מצד אחד הבין שיש לו איזו חומה פנימית, צורך אישי להתבודד וללמוד. אבל במישור הקיומי, לא הי כל חייץ בינו לבין כנסת ישראל, בינו לבין בתי כנסיות ובתי מדרשות. הוא לא היה מוקף חומה, לא הוא ולא שכונת "שערי חסד". הוא היה משוריין "וילבש צדקה כשריון" (ישעיה נט, יז), כלשון הפסוק, והוא לבש תורה כשריון. תורה שלא היתה לו חומה סביבו, אלא בחיבורים, חלק מלבושו חלק מיישותו. הוא לא חי מתוך תחושה של עימות ומאבק, לא עם סביבתו הקרובה ולא עם הרחוקה. הרגיש זיקה וקשר, 'וילבש צדקה כשריון'.

בשנים האחרונות, אל העולם של ישר-הלב הזה, אל העולם של "ישרי לב שמחה", ירדה למרבית הצער נימה מסויימת מהולה בעצב. בראש ובראשונה בשל נסיבות אישיות, "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה" (יבמות סב, ע"ב). נפטרה הרבנית לפני כמה שנים, נפטרה כלתו - אשתו של ר' שמואל יבדל"א ונפטר נכד. שנית, עקב הזקנה, היה לו איזה חשש מאובדן שליטה בלימוד. לפני כשבע שנים עלינו יחד במדרגות מרחוב הגר"א לביתו ושאלתיו שאלה תוך כדי הליכה. הוא אמר לי באנחה: "אני חושב שאני צריך להפסיק לפסוק בהלכה, אני מתחיל לשכוח". אני שראיתיו, ולדעתי בצדק, כבוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה, התחלחלתי כולי וקראתי: "חלילה, חלילה רֶבֶּה!". אבל נראה שחשש כזה אכן הטריד אותו, וביותר בזמן האחרון בו הלימוד לבטח נעשה יותר ויותר קשה.

אבל בעיקר הטריד אותו, הוריד נימה של עצב לעולם של שמחה, המצב הרוחני הכללי, צביון כלל האומה כפי שהוא ראה אותו הולך ונרקם לנגד עיניו. היתה בו תחושה של כאב ופגיעה אישית. הוא היה נאנח: "פעם יכולת, כיהודי ירא שמיים, לצאת לרחוב ולהרגיש בסדר גמור, וכיום הכל מלא מודעות ופרסומות של פריצות". הטרידה אותו חדירת הפריצות לתוך רחובו ועולמו.

אבל מעבר לפגיעה האישית הוא דאג בעיקר לכלל, ובכלל זה - החברה החרדית עצמה. מספר ימים לפני הבחירות של שנת 1988, בשעה שהתלקחה בצורה חריפה ואיומה המחלוקת בין דגל התורה לבין אגודת ישראל, התקשרתי אליו ואמרתי לו: "הרב אתה מוכרח לעשות משהו, ראה איזה חילול השם איום ונורא", והתחלתי לפרוש לפניו את המצב. על כל מה שאמרתי לו, הוא הוסיף וסיפר לי כפל כפליים; אמר לי: "אין לך מושג, משפחות נקרעות בתים חרבים", אבל הרגיש שכבר מאוחר מדי. לא הצלחתי להניע אותו לפעול, אבל הרגשתי, אפילו בשיחת טלפון, את הכאב ואת הצער.

על אחת כמה וכמה שהיתה לו תחושה כבדה בכל הנוגע למתרחש בחברה הכללית. אני רוצה להדגיש שתחושה זו נבעה דווקא מן ההזדהות עם היישוב, ומן ההכרה בערכו ומשמעותו, לכל הפחות במישור הפוטנציאלי.

לאחר שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, נאמר: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב את ליבו" (בראשית ו, ו). מהו שורש העצב הזה? העצב בא כמובן מתוך הזדהות ואיכפתיות. ריבון העולמים, אשר רק לפני זמן קצר יחסית השקיף, "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא); טוב כפי שיצא מתחת ידו, וטוב מבחינת הפוטנציאל הגלום בתוכו ומתוך ציפיות ותקוות שהכל יתפתח ויתקדם.

ולפתע, אותו עולם, יציר כפיו של הקב""ה ומעשה ידיו, ובייחוד בחיר מעשה ידיו - האדם - הולך ונשחת. על כל זה תגובת הקב"ה כביכול, בפעם הראשונה, איננה רוגז אף לא עונש ולא הכרזת מלחמה. התגובה הראשונית היא עצב. "ויתעצב ה' אל ליבו". מפני שהוא כל כך רצה שיצליח, כל כך חיבב את יציר כפיו ומתוך כך, כל כך עמוק הכאב כאשר התכניות משתבשות.

אמר ר' יהושע בן לוי: שבעה ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שלא יבוא מבול לעולם. מאי טעמא? - "ויתעצב אל לבו" ואין עציבה אלא אבילות. הדא מה דאמר "נעצב המלך על בנו" (שמואל ב' יט, ג). (בראשית רבה כז, ז)

ישנם בתוך עולם התורה היום כאלה שמשקיפים על המתרחש ורואים את כל הבקיעים שבו ואת כל הפגמים, ולצערנו הם רבים, נרחבים ועמוקים, והתחושה שלהם היא זרוּת ולעיתים אפילו שמחה לאיד, מעין אימוּת לתחזיות הציוניות הקשות ביותר שלהם, וראיה כי הן מתגשמות. מצאו כאן הוכחה מוחצת לשלילה ולהסתגרות שלמענָה הטיפו כל הזמן.

לא כך, חלילה, היתה תחושתו ותגובתו של ר' שלמה זלמן ז"ל. גם ביחס לדברים קשים ביותר - הוא התעצב אל לבו. כאב לו וצרם לו דווקא מפני שראה את עצמו כה קשור לכנסת ישראל. דווקא בשל כך כאבו לו הסטיה, הירידה וההדרדרות. זו היתה נימה של עצב, שנמהלה בשמחה. זה כאב לו וכאב לכל מי שבא במחיצתו.

ואף על פי כן, המורשת של ר' שלמה זלמן, הדמות הנפלאה שנותרה לנגד עינינו, הזכרונות של השעות המרוממות, המזַכּוֹת והנפלאות, כל אלה לא יישכחו. המורשת הזאת של הפוסק הגדול והתמים המופלג, מראה בעליל כי לא רק "אור זרוע לצדיק", אלא שגם "לישרי לב שמחה".

 

---