דילוג לתוכן העיקרי

האבכה בחודש החמישי?

[1] 

הגמרא ביבמות (מג:) מגדירה את האבילות על החורבן כ"אבילות ישנה". הגדרה זו בנויה על ההקבלה הקיימת בין דיני "אבילות חדשה", הנוהגים כאשר אדם פרטי מתאבל על מתו, לבין הדינים שחז"ל התקינו באבילות ישנה, כאשר עם ישראל כולו מתאבל על החורבן[2].

את דיני אבילות חדשה ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות: שבעה, שלושים וי"ב חודש.

בבואנו לדון במנהגי אבילות ישנה, אנו צריכים להעמיד את הרמות השונות של האבילות לנגד עינינו. אבילות בתקופת הספירה, לדוגמא, מקבילה לאבילות י"ב חודש[3]. אילו דיניה היו מקבילים לשלושים, חז"ל היו אוסרים גם כיבוס. לעומת זאת, באבילות י"ב חודש יש איסור תספורת, "עד שיגערו בו חבריו", וכן איסור בית המשתה. ואכן, אלו הם שני האיסורים הנוהגים בימי הספירה.

כך גם בנוגע לאבילות על החורבן. מדינא דגמרא, אבילות על החורבן מתחילה בראש חודש אב, אך מנהגינו הוא להתחיל בי"ז בתמוז. גם בתקופה זאת חל רק איסור תספורת ובית המשתה, שהוא המקבילה לאבילות י"ב חודש. לעומת זאת, שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכו- שכיום אנו נוהגים להרחיב את דיניו ולהחילם מראש חודש אב ואילך - מקביל לאבילות שלושים, שהרי אסור הוא גם בכיבוס[4] [ויש להעיר שאיסור בשר ויין אינו מדינא דגמרא[5]].

תשעה באב עצמו מורכב משני סוגי אבילות[6]. הסוג האחד, אבילות "שבעה", כמפורש במסכת תענית (ל, ע"א):

ת"ר: כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, אסור... בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים...

הסוג השני הוא האנינות[7]-כדאיתא בהמשך הגמרא (שם):

אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בן אלעאי, ערב תשעה באב, מביאין לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור לכיריים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.

מדינא דגמרא, איסור שתיית היין בסעודה המפסקת, מבטא את דין אנינות. איסור זה נשאר במשך תשעה באב כולו.

אולם בין אבילות חדשה לאבילות ישנה קיימת הבחנה בסיסית. בנוגע לאבילות חדשה של אדם פרטי, תהליך מנהגי האבילות הוא מהשלב החמור ביותר (דהיינו: אנינות), אל השלבים הקלים ביותר, דהיינו, שלושים, ולאחר מכן י"ב חודש.

יש כאן התקדמות מהלילה החשוך, המלא ייאוש ובדידות, אל עבר שחר חדש ותקוה חדשה.

לעומת זאת, באבילות ישנה אנו עדים לתהליך הפוך, בו האור הולך ודועך, עד שאנו מגיעים לחושך המוחלט של "מתו מוטל לפניו".

מדוע החליטו חז"ל להפוך את הסדר? לכאורה, הואיל והאבילות על החורבן היא דוגמת האבילות הפרטית, היתה צריכה להיות מקבילה גם ביחס לכיוון התהליך. אכן, הסיבה לכך היא פשוטה.

תענית הבאה בעקבות אירועים היסטוריים נובעת מסוג מיוחד במינו של זיכרון, דרכו עם ישראל מסוגל לחיות ולחוות את העבר[8]. תודעת זיכרון זו היא כה עמוקה ואמיתית, עד שבשעת הסעודה המפסקת חובה על האדם להרגיש כאילו מתו מוטל לפניו. על ידי תודעה זו נוצר מיפגש בין יהודי החי במאה העשרים, עם אירועים בני אלפיים שנה.

תופעה זו, אשר בה מתייחסים בזמן הווה אל העבר, מתנגשת עם היחס האנושי הטבעי לזמן, אשר בדרך כלל מתקיים בסדר ההפוך, כאשר אנו חווים את האירוע בזמן אמת, והולכים ומתרחקים ממנו.

אי אפשר ליצור את תודעת הזיכרון בן רגע. דרוש תהליך ארוך המעלה באופן הדרגתי את הזיכרון מלהיות זכרון דברים בעלמא, עד כדי חוויה אמיתית בתוך ההווה. ההלכה יוצרת מערכת של דיני אבילות ההולכים ומחמירים בהדרגתיות, כדי לעורר את היהודי לחיות ולהזדהות עם אירועי העבר.

תפיסה זו, המתייחסת אל אירועי העבר כיוצרים את חווית ההווה, משתלבת היטב עם שיטת הרמב"ם[9], אשר על פיה אנו מחוייבים להתענות את ארבעת הצומות בימינו אפילו כשאין צרה ממשית בפועל. אולם, המשך שיטתו, הגורסת שגם בזמן בית שני התענו בתשעה באב, צריכה עיון. הגמרא הרי שואלת בפירוש מדוע התענו רק בתשעה באב, ותשובתה:

אמר רב פפא: 'שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות, דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר'[10]. (ראש השנה יח, ע"א)

לפי שיטת רוב המפרשים, שסוגיא זו עוסקת בתקופה שלאחר חורבן בית השני, אפשר לפרשה כפשוטה[11]. אך לפי שיטת הרמב"ם שמדובר בתקופת בית שני, תשובת רב פפא אינה מובנת. הרי בזמן בית שני טרם הוכפלו הצרות, ואם כן מדוע נתייחד תשעה באב שנתחייבו בו בדיני תענית ציבור?

אין גם מקום לטעון שהרמב"ם חלק על טעם זה, שהרי הוא בעצמו מזכירו:

"ואף על פי שהיה הרשות בידם שלא להתענות בתשעה באב כמו שזכרנו היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שאירעו בו" (פירוש המשניות, ראש השנה א, ג).

ככלל, יש להבין את משמעות התענית על החורבן לאחר שהבית נבנה שוב.

אינני מסוגל ליישב לגמרי את שיטת הרמב"ם. מכל מקום, נראה לי שלפי הרמב"ם אין לתרגם את "תכיפת מיני האבל" באופן מילולי. ככל הנראה, הרמב"ם ראה בחורבן בית ראשון משבר כל כך עמוק לכנסת ישראל, שחייב התייחסות למרות בניינו של הבית השני.

בתחילת תקופת בית שני שלחו לזכריה ושאלו: "האבכה בחודש החמישי" (זכריה ז', ג). כלומר, אף על פי שבנין בית שני שינה את ההתייחסות לתשעה באב, ומכאן ואילך כבר לא היה יום זה יום אבילות על המקדש, הדאגה מפני חורבן נוסף נשארה בעינה. במשך כל תקופת בית שני, רדף פחד הגלות את עם ישראל. פחד זה הורגש במיוחד בסוף תקופת בית שני, כאשר כל הסימנים הצביעו על חורבן נוסף. בתקופה זו - ארבעים שנה קודם חורבן הבית - היו הכל אחוזי פחד החורבן.

תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפילתו [ביום הכיפורים בקדשי הקדשים] ונמנו אחיו הכהנים להכנס אחריו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: מפני מה הארכת בתפילתך? אמר להם: קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב? (יומא נג, ע"ב).

ברייתא נוספת המתארת את אוירת החורבן שהשתררה אז:

ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן [סימן לאויבים לבא ולהכנס-רש"י], עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך, יודע אני בך שסופך ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדו: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך. (יומא לט, ע"ב)

הפחד מפני החורבן והגלות בא לידי ביטוי בייחוד בתשעה באב, שהרי מסורת היא שיום זה נקבע כיום של בכייה לדורות. הכל ידעו שיום זה מיועד לפורענות ולאסון למרות שכבר נבנה הבית השני. זכרונות ההרג והחורבן של בית ראשון טרם נשכחו. בשבעים שנות גלות בבל, היה תשעה באב גם יום של אבילות על החורבן, וגם יום של תפילה. במשך כל תקופת בית שני המשיך תשעה באב להיות יום של תפילה ותחנונים, אף על פי שפסק מלהיות יום אבל על חורבן העבר.

"האבכה בחודש החמישי"-האחלה פני עליון בבכי ובתחנונים שלא יהיה חורבן נוסף?

דומני, שאין זו הסיבה היחידה מדוע לא נטשו את תשעה באב בזמן בית שני, ומדוע חייבים לשמור את דיני תשעה באב גם בימינו. הבית השני לא היווה תחליף לבית הראשון, ולא רק מפני חמישה דברים שהבדילו בין מקדש ראשון למקדש שני (עיין יומא כא, ע"ב).

עם כל ההצלחה שהיתה בתקופת הבית השני, לא נפתרה בעיה בסיסית אחת. הבית שני לא היווה מענה ופתרון לבעיה המחשבתית שמציג ספר איכה, שאלה העומדת מאחורי תופעת החורבן. אותה בעיה קדומה של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו".

המקדש הושמד, נשים עֻנוּ ונטמאו, נביאים וכהנים נרצחו, וכל אלה - על ידי עם טמא ואכזרי. השאלה נשארה סתומה וכואבת כשהיתה, ללא כל פיתרון גם לאחר בנין בית שני.

השאלות "איכה ישבה בדד", "איכה יעיב באפו", "איכה יועם זהב" נותרו מעיקות ומביכות כמות שהיו לפני חורבן הבית.

זעקת "ראה ה' והביטה למי עוללת כה" עמדה בתוקפה למרות חנוכת הבית השני.

קינות ירמיהו מתארות את הגורל הטרגי של עם ישראל בהיותו מטרה לחצי הקב"ה. תמיהות אלו נשארו סתומות כשהיו ואין פותר אותן. בשעת יסוד הבית השני, כאשר צעירי העם, מתוך חוסר רגישות, שרו, היללו והשתוללו מרוב שמחה, היו הלויים שרויים בצער שנבע מאותה בעיה סתומה של "איכה", למרות שנס שיבת ציון התגשם.

ויסדו הבֺּנִים את היכל ה', ויעמידו הכהנים מְלֻבָּשִים בחצצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דויד מלך ישראל. ויענו בהלל ובהודת לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל, וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוּסַד בית ה'. ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון בְיָסְדוֹ זה הבית בעיניהם בֺכִים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול. ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק. (עזרא ג, י-יג)

הזקנים, הכהנים והלוים, אשר ראו את הבית הראשון, זכרו את חורבנו. הם ראו כיצד נשפך דמם של רבבות יהודים, טרם שכחו את הריסת הארץ. הם המשיכו לשאול "איכה" בבכי ובתחנונים.

ללא ספק, חייבים להודות לה' על רחמיו ועל רוב חסדיו, אך אין בחיוב זה כדי לפתור את שאלת "איכה". משהגיע יום תשעה באב לאחר חנוכת הבית, קוננו שוב "איכה ישבה בדד". למרות התקומה הלאומית בזמן בית שני, ועל אף קידוש ה' שנתגלה אז.

האם יום העצמאות עונה על שאלת "איכה"!? רק טיפשים יכולים לחשוב כך, טיפשים שחצנים (ויש הרבה טיפשים כאלה). האם ממשלה יהודית או הצלחה צבאית הם תמורה לכל הסבל וההרג של שנות הגלות?

אסור לומר שזהו המחיר של ששת מליוני היהודים שנטבחו. זהו ביטוי לאכזריות וחוסר רגישות טוטאלי. האמנם צהלת הנצחון של מלחמת ששת הימים[12] עונה על כל השאלות שהתעוררו בתקופה שקדמה לה!? האם לא נותרנו תמהים ונבוכים כמות שהיינו לפני כן? האם נצחון זה היה בו כדי להרגיע את צערנו ולהשקיט את רוחנו? האם יש בו כדי לענות על בעיותינו וספקותינו? האם לא מוטל עלינו לחזור, כמו ירמיהו, על שאלת "איכה"?

כל עוד רצון ה' הוא סתום כשהיה במשך הלילה החשוך של הסתר הפנים, כל עוד אירועים היסטוריים טרם התבררו מתוך נקודת מבט כוללת ואמיתית, כל עוד העולם לועג עלינו בשל אמונתינו בא-ל רחום וחנון, כל עוד שלא נמצא פיתרון לתעלומת "איכה", אסור לנטוש את תשעה באב.

כל עוד יהודי שואל "איכה" יש להמשיך ולהתענות בתשעה באב. רק כאשר נצליח לפענח את תעלומת "איכה", אז ננטוש את צום החמישי. מה שהיה נכון בתקופת בית שני, ודאי נכון עכשיו. רק כשיבוא משיח, ואתו תקופה של גילוי שכינה, יתברר התהליך ההיסטורי על ידה מתוך נקודת מבט אמיתית. כאשר נראה את הצדק והמשפט של ה' מחד גיסא, וחסדו ורחמיו מאידך גיסא, כאשר נזכה לגאולה הסופית בתקופה שבה כל העולם ישכון בשלום אמיתי, אז, ורק אז, יתקיימו דברי זכריהו:

כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים. (זכריה ח, יט)

חזון זה יתגשם רק כש"האמת והשלום אהבו", בימות המשיח.


[1] חלקו השני של השיעור שהובא לעיל והועבר לועד הרבנים באמריקה, בחודש תמוז תשכ"ח. פורסם בדף קשר 504 .

[2] למסקנת הגמרא ביבמות (שם) יש חילוקי דינים בין אבילות ישנה לחדשה, מכל מקום לדברי מרן זצ"ל ההקבלה הבסיסית נשארת בעינה.

[3] לחידוש זה של מו"ר זצ"ל יש השלכות הלכתיות. עיין "דף קשר" גליון 133 ועיין "נפש הרב" עמ' קצא, קצח.

[4] עיין במועד קטן (כג, ע"א): "ת"ר כל שלושים יום לגיהוץ", ועיין שם בתוספות (ד"ה כל) דלפי שיטת הריב"א, הוא הדין בכיבוס (ועיין שו"ע יו"ד שפט, א), אבל לפי פשטות הסוגיות רק הגיהוץ אסור כל שלושים, ואילו הכיבוס אסור רק במשך השבעה (עיין שם בתוספות). ואע"פ שגם כיבוס אסור בשבוע שחל בו (תענית כט, ע"ב), אולי באבילות דרבים הרחיבו איסור גיהוץ לכלול כיבוס (יבמות מג, ע"ב תד"ה שאני).

[5] מו"ר הסביר מנהגינו לאסור רחיצה על בסיס האוסרים רחיצה בשלושים. עיין הגהות מיימוניות הלכות אבל פרק י' אות ו, ועיין "נפש הרב" עמ' קצח.

[6] עיין חידושי הגרי"ז הל' תעניות בדיונו על הסוגיא בפסחים (נד, ע"א).

[7] עיין חידושי הגרי"ז הל' תעניות בדיונו על הסוגיא בתענית (ל, ע"א).

[8] פיתוח רעיון זה נמצא בחלקו הראשון של השיעור שהובא לעיל.

[9] לדיון מקיף יותר במחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים ראה חלקו הראשון של השיעור שהובא לעיל.

[10] לפי גירסא זו כל הצרות הנוספות על חורבן בית ראשון טרם קרו בתקופת בית שני. אמנם יש גרסא המוסיפה "נגזר על אבותנו שלא יכנסו לארץ".

[11] גם לשיטה זו לא ברור מה נשתנה תשעה באב. הרי חמישה דברים אירעו גם בשבעה עשר בתמוז. (עיין תענית כו, ע"א) ואולי העובדה שאותו אירוע, חורבן הבית, קרה פעמיים, גורמת לייחודיותו תשעה באב (עיין חידושי הריטב"א ד"ה והא דאמרינן). אבל מסתבר שגם לשיטה זאת, המאמר "הוכפלו בו צרות" מציין את איכות הצרות, ולא את כמותו (עיין תוד"ה הואיל, וחידושי הר"ן ד"ה שאני).

[12] השיעור נאמר בשנת תשכ"ח, שנה לאחר שחרור ירושלים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)