ראש הישיבה | דברים על הגר"ח גולדוויכט זצ"ל

נלב"ע ז' אד"א תשנ"ה

אקדים ואומר: כל שייאמר על ידי הוא פרי הסתכלות חלקית, קטועה וסובייקטיבית. כשבעים שנה התהלך מו"ר הרח"י גולדוויכט זצ"ל בזה העולם לפני הא-להים. רק שבע-שמונה מהם זכיתי להימצא בקרבתו, והסתכלותי אז הסתכלות של תלמיד היתה, הסתכלות סובייקטיבית וסלקטיבית.

א.

מן הנושאים שתפסו מקום קבוע ונכבד בדרשותיו ובשיחותיו של ראש ישיבת כרם ביבנה, היה מדרגתם של האבות ועבודת ה' המיוחדת שנהג בה כל אחד מהם.

עניין זה יש לו שרשים עמוקים בהגות, ביותר זו הפנימית, והוא הואר מזוויות שונות. אף דבריו של מו"ר בנושא זה עברו אי אלו תמורות במרוצת השנים - והרי אף זה מן המאפיינים באישיותו; האפשרות לעסוק באותם נושאים משך שנים, להיזדקק לאותם מקורות ולגלות פנים חדשות, אף שעיקר השלד נשאר על עמדו.

בתקופת הראשית הזכורה לי, היו דבריו נסמכים על רעיונות שנשמעו בבית מדרשו של הרב דסלר זצ"ל והועלו על הכתב בספר שיחותיו מכתב מאליהו (חלק ב עמ' 165-164). הר"א דסלר מעלה רעיון נועז, לפיו, הממשיכים של דרך האבות היו ישמעאל ועשו, שכן מידה המתפתחת ללא גבול - סופה עיוות. כך נתגלגלה מידת חסד של אברהם אצל ישמעאל להיות לחסד שבטומאה, לזנות. ומידת גבורתו של יצחק הפכה אצל בנו בן מינו, עשו, לתכונה שלילית של גאווה והגיעה עד רציחה. אכן יעקב, שמיזג חסד וגבורה, היתה מיטתו שלמה ולא נמצאה פסולת בבניו.

על דרך זה ניתן לנו להמשיך ולומר, כשיש אב ואפשר לומר אף רב ראש ישיבה, המאופיין במידה בולטת מאוד שהיא היא עבודתו, כי אז יש סכנה רבה לחיקוי אותה מידה, ומי שנוטל אותה כמות שהיא ואינו עמל בה לנפותה ולהתאימה לעצמו, עלול להגיע לעיוות ולסטייה, כדרך שאכן ארע אצל ישמעאל ואצל עשו.

אולם אב ורב שאין בהם תכונה בולטת הזועקת בייחודה, אלא היא מין מזיגה והרכבה של תכונות אחדות, אלה אינם מעוררים לחיקוי כמות שהם ואין על כן סכנה שמא תולדות שהם מעבירים יצאו מעוותים. במידה לא מעטה ניתן לומר על הרב חיים יעקב גולדוויכט, ויכול לומר זאת מי שהיה מקורב אליו משך שנים, שהוא לא נתאפיין במידה אחת שהטביעה חותמה במוחלט, אלא היתה בו מזיגה והרכבה של תכונות ומאפיינים. גם מקורות יניקתו היו מורכבים וממוזגים. מחד, היתה בו מורשת חסידית מבית אביו והוא חש קשר לחסידות וחצרותיה בכלל, ולחסידות בויאן בפרט. לימים לבשה הזיקה גם יניקה הגותית ממעיינות השפת אמת והשם משמואל ואף מכתביו של ר' צדוק. מאידך, הוא שאב ממסורות הלימוד הירושלמי המקובלת בחדרים ובישיבת עץ חיים, שלימים נמסכת אצלו במסורת הלימוד הליטאית כפי שנהגה בישיבת סלבודקה בב"ב והשפעת בריסק ששפעה עליו מקירבתו של הגרי"ז מבריסק בנו בכורו של ר' חיים וכל זה מלווה ברעיונות ובדרך של בעלי המוסר, שבסלבודקה היתה להם השפעה רבה באמצעותו של ר' אייזק שר. ואל כל אלה נצטרפה השפעתו האישית והלימודית של החזו"א, שהיא כה שונה מזו של ראשי ישיבות ליטא.

מי שהוא כך סופג וקולט ורואה עצמו כל העת כמודרך, כבר אי אפשר לו להעמיד מודל, בחינת: כזה וראה וקדש.

הרי הוא בחינת רבי יוחנן בן זכאי, עליו נאמר במסכת אבות פ"ב שקיבל תורה גם מהלל וגם משמאי ואשר על כן יכול להיות רבם של תלמידים שונים ומגוונים ולהנחות אותם שילכו לגלות בעצמם מהי הדרך הישרה שיבור לו האדם (עוד היתה בו ברח"י גולדוויכט בבואה מריב"ז. ריב"ז נתייסר כל ימיו בשאלה הנוקבת אם נכונה היתה הכרעתו לבקש את יבנה וחכמיה ולנטוש את ירושלים. משהו מאותה הסתפקות אפשר היתה ברח"י אם לגבי הכרעתו האישית לפנות לכיוון יבנה ולגדל שמה חכמים על פני המסלול הישן הבטוח היציב).

אדם מורכב שנחל השפעות רבות והטמיע והפנים בתוכו תכונות ודרכי הבנה שונות ומגוונות, כבר אי אפשר שיהיה בעל כאריזמה כזו המגרה להערצה מחקה. ותלמידיו אפשר להם להיות שואבים ומקבלים מבלי מבלי לחשוש יתר על המידה מפני אובדן עצמאות. שכן אין הם פוזלים בכל לראות כיצד נוהג ופועל האיש הנערץ עליהם.

אכן בחורים בישיבה שביקשו מושא להערצה או מודל לחיקוי, לא התמידו וכעבור חודשים אחדים כבר היו בדרכים לישיבות או לישיבה אחרת.

ב.

אחת התכונות שצריכות לאפיין את היונק ממעיינות רבים כל כך היא הפתיחות. אכן מן הבחינה הזאת היה מו"ר תלמיד חכם מובהק, וההדגשה על תלמיד. תלמיד הנכון לשמוע והפתוח לקלוט והסקרן להתבונן. מבעד לחזות שנראתה לעיתים למתבונן רחוק קשוחה ונחרצת, הסתתרה דמות בעלת נכונות לבחון ולעיתים לא מעטות גם לשנות ולהשתנות. אין צריך לומר השפעות של גדולים (תופעה מעניינת היא משיכתו להגותו של הרב הוטנר, משיכה שאירעה כשהוא כבר ראש ישיבה ותיק), אלא גם של תלמידים צעירים. השפעות ואף תמורות שבאו מדיאלוג מתמיד עם בחורים צעירים מבקשי תורה: הוא שואל והם מבקשים להשיב; הם דורשים והוא נדרש. וכך בד בבד עם עיצובם שלהם, נעצבה לנגד עיניהם המשתאות דמות ייחודית של ראש ישיבה. אפשר לי לומר בוודאות שלא הרי ראש הישיבה בעת שהתחלתי את לימודי באלול תש"כ כראש הישיבה בעת שעזבתי בכסלו תשכ"ט.

כמעט וניתן לומר כי ראש הישיבה העמיד תלמידים הרבה; ותלמידים הרבה העמידו ראש ישיבה אחד.

ג.

תכונה זאת, או נאמר כישור זה, לקלוט לבחון ולהתחדש, דומה שהיא שאפיינה את דרך לימודו. שיעור של רח"י לא היה עיון משווה בראשונים או דיון בסברות ובפסקי האחרונים ודאי שלא נשאה אופי של ערך אנציקלופדי. לא שחסרו מעין סממנים אלו בשיעור, אלא שכל אלו - פרשנות הראשונים והסברי האחרונים - כאילו לא באו אלא לרפד את הדרך אל עיקרו של השיעור והוא: החידוש. אי אפשר לשיעור בלא שיהיה בו חידוש, החידוש הוא רוחו ונשמתו של השיעור. כל השאר מקורות ודרכים ופרשנות אינם אלא איברי הגוף - המוטלים בערבוביה עד שתבוא הרוח החיה מפיו של ראש הישיבה והיא סברת או יסוד החידוש ויעמידו האיברים ויציבו אותם בגוף חי ונושם.

תחילת השיעור - קטע בסוגיא; המשכו - שאלות שונות סביבו; ותוכו - הסברה המעמדת.

יותר משהיה בשיעור חומר, תוכן מטריאלי, היה בהם רוח מעמדת, ודרך ניתוח ושיטת הסתכלות. ואף גם זאת: סופו של דבר היה השיעור בנוי לתלפיות והיה בו גם יופי אסטטי רוחני. חשוב היה לא רק מה ייאמר אלא כיצד, ואיך יישמעו הדברים. הדברים צריכים להיות בנויים בצורה מצודדת ומושכת לא רק מבחינת התוכן אלא גם מבחינת הצורה ויש גם יופי באמת כשהכל עולה בחוברת.

ניתן להמליץ עליו שהיה הוא חדשן בלתי נלאה. במילונו של חדשן בלתי נלאה אין מצויים ביטויים כמו 'לא יעלה על הדעת', שכן הכל עולה על הדעת בהשקפה ראשונה, אפילו הסברה המוזרה ביותר, כמעט והייתי אומר הפראית מבחינת הדמיון, עולה על הדעת, ובדיקה תתקיים כדי לברר את ברה של תורה מתוך אין סוף סברות אפשריות. גם הביטוי 'אין מנוס' לא מצוי במילונו של החדשן, כי לעולם יש דרך להיחלץ מסתירות ושאלות אמיתיות או מדומות. והמוח יוצר בקדחתנות עוד סברה ועוד יסוד.

ד.

אמרנו בלימוד היה הוא כמעין המתגבר, חדשן מאין כמוהו, אולם הוא היה רחוק מאוד מלראות עצמו כחדשן הן במילי דעלמא הן במילי דשמיא.

על רבי אליעזר הגדול נאמר שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו (סוכה כח ע"א). משמע לא חידש מימיו. אף כי כשהשמיע דברים היו אלו דברים שבאוזני שומעיהם נשמעו חדשים, ככאלו שלא שמעתן אוזן מעולם, עכ"פ לעדות עצמו הוא לא חידש בתורה, מעיין יצירתו הופנה לאפיקים של תפילה ונאמר עליו שבכל יום חידש תפילה חדשה (ירושלמי ברכות פ"ד).

על מו"ר ניתן כמעט לומר ההיפך. בתורה היה מעיין המתגבר ומחדש אבל חס לו מלחדש משהו בתפילה. במסגרות ותכנים של עבודת ה' ואף במסגרות ותכנים של מוסדות וממסדים השתדל מאוד שלא לחדש בהם דבר. ומה מאוד היה רוצה להתמיד ולהמשיך בדרך שכבר נסללה מדורות. וירא היה מפני האחריות של חידוש דרך בחינת 'וירא יעקב', אולם בעל כרחו ניצב הוא בצמתי דרכים ונדרש היה לחדש שלא בטובתו. וכך בכורח נסיבות שנכפו עליו נתמסדה בכרם ביבנה דרך ההסדר, ונסלל - ושוב שלא לגמרי בטובתו - המסלול הפדגוגי שליד הישיבה. ואלו כמו גם הדרך המיוחדת של לימוד הלכה בכולל הפכו להיות כמין דגם אב שהוליד ישיבות הסדר דומות.

מעניינים בהקשר לזה דברים שאמר לגבי מנהיגות חדשה. ראה בחוברת "ארבעה פרקים באגדה" עמ' מ"ה, דברים שהשמיע לגבי מנהיגותו של יהושע: "אע"פ שאמרנו כי מנהיגה של שיטה אחרת אינו יכול שיהא דומה בתכונותיו ובדעותיו למנהיגה של שיטה אחרת הרי שמנהיג אשר עליו מוטל התפקיד להעביר את צאן מרעיתו מאורח חיים אחד למשנהו, חייב הוא להיות ידוע ומכיר בפנימיות וסגולת שתי השיטות: היוצאת והנכנסת. ולא זו בלבד, אלא מאחר שהחלפת השיטה אינה אלא החלפת צורה ותנאים וחלילה לה מלהשפיע על עצם התכלית והיעוד המוטל על העם, חייב הוא המנהיג של השיטה החדשה שיהא יודע ומושרש בעומק השיטה המוחלפת, כדי שבחילוף ההנהגות לא יסטה העם מעיקר העיקרים - תוכנו ותעודתו של העם ומשום כך נבחר יהושע להיות מנהיג העם שהרי הוא זה שהיה מושרש בשיטת משה רבו והתבטל כלפי באופן מוחלט". (מסתבר שהמבקש לעמוד על משנתו ימצא פרקים ממנה חבויים במסכת הגותית דרושית על מועדים וזמנים בספרי 'אסופת מערכות' אשר לו. שכן את עצמו ואת דרכו הוא לא ביטא בהרצאות אידיאולוגיות, אלא בדרוש ובדרש).

מחד מו"ר הרי הוא כיהושע, אבל מלווה בהרבה חרדה ממש (ועניין החרדה היה אחד המוטיבים היותר שכיחים בשיחותיו) ומכאן הצורך לבקש אסמכתאות ואילנות גבוהים להיתלות בהם. הרי שוב כמין ניגוד: פתיחות מכסימלית לצד שמרנות מופלגת, ששון אלי חידושים ואתגרים ויראה מפני שינויים ותמורות, הרצון להפליג ולחשוף עוד ועוד, אף תוך כדי דילוגים וקפיצות, ומאידך בקשה מתמדת של עוגן ויציבות.

ה.

משהו על לימודו שלו.

יש אדם האוכל כדי להשביע את רעבונו, יש האוכל דרך שיגרה שכך מורגל הוא לאכול, פעמים שלוש ביום, ויש האוכל מפני שהוא נהנה מן האוכל. מו"ר היה גורס את לימודו כאדם האוכל בנהנתנות. ממש ניתן לחוש שכל כזית שאכל בלימודו היה בפיו כדבש למתוק.

דומה היה שהנה מתקיים בו "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" - בשני יצריך. גם הנפש המתאוה גם היא היתה כמו שותפה בעבודת הלימוד. היה זה בחינת לימוד תורה ייצרי והמשפטים והסברות נגרסו בפה כאילו היו מעדנים.

אולי מכאן גם לבלעדיות של התורה, לדידו היתה תורה כשלעצמה בלי וו מחברת. לא תורה ודרך ארץ לא תורה ועבודה לא תורה וציונות ולא תורה והתיישבות. ואף מכאן לבטיו הגדולים סביב הנוספות שביקשו להוסיף לישיבה, אם שירות צבאי ואם הכשרה פדגוגית.

ו.

ואי אפשר לדבר על מו"ר מבלי לעסוק בעניין של מסירות נפש. אף זה מן המוטיבים השכיחים במשנתו.

דומה שאין מסירות נפש גדולה יותר מזו שמסר הרב גולדוויכט עם הליכתו לכרם ביבנה לייסד ישיבה. הרי זה ממש בחינת לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביו. לא לבד נטשת המערכת החברתית (והוא היה מטבעו איש חברה ואיש רעים להתרועע שממש נזקק לחברה) אלא גם כל המולדת הרוחנית. כהיום הזה כבר נתקצרו מרחקים וניתן לתקשר מיידית מכל מקום לכל מקום. בשנת תשי"ד בעת שנקרא לעמוד בראש מה שאמורה היתה להיות ישיבת כרם ביבנה, הרי זה קרוב היה להיות כהליכה אל המדבר החברתי-רוחני. ממש ארץ לא זרועה. גם מבחינה חברתית קיומית היתה זו גזירת בידוד קשה, אבל קשה הימנה היתה גזירת הבידוד מבחינת האקלים הרוחני. להיות נעתק לעולם אחר שמבחינתו ומבחינת תפיסת עולמו היה מדבר ממש ללא מליצות, ומן הבחינה האישית משפחתית דומה שאין קרבן גדול מזה. בעיני חבריו ורבותיו היה זה מעשה שלא ייעשה וכמה דלתות נטרקו בפניו. דומה שהגרי"ז שהתנגד להליכתו אז, נעל את דלתותיו בפניו.

אכן משענת אחת היתה לו והוא החזו"א זצ"ל, שהוא שהמליץ עליו בפני אנשי המרכז העולמי שביקשו עצה מפיו: מי מתאים לייסד הישיבה, והוא שעודד אותו לילך.

אבל אויה, כי בה בשנה ודומה שבו בחודש בו הלך הרב גולדוויכט אל המדבר, בו בחודש הלך החזו"א לבית עולמו, ומשענת זאת שביקש הרב גולדוויכט להישען עליה כבר לא היתה והיה רח"י מיותם מרבו ומנוטל מרבותיו האחרים.

ויוותר יעקב לבדו.

וכך לבד נדרש הוא עתה לשרך את דרכו החדשה, דרך לא סלולה בארץ לא זרועה ואין לו לא עמוד ענן לילך אחריו ולא עמוד אש להאיר לו לילה לפניו לילות הרבה.

ולפניו חבורת צעירים בשנות העשרה שידיעותיהם בתורה ולמדנותם קרובה להיות מינימלית אבל חזונם מרקיע שחקים והם כסבורים לדעת מהי הדרך הנכונה ולתקן את עצמם ואת חברתם ואת העולם כולו וכמובן גם את רבם.

ז.

יש אומרים כי חייו וביותר אחריתם - טרגדיה. מסתבר שיש בהם הרבה מן הטרגדיה. ובכלל אם על כל אדם נאמר שאין הוא מת וחצי תאוותו בידו, הרי אצל אדם שתאוותו - תורה ולימודה, והיא רחבה כים ואין לה חקר - ודאי שקטיעת חיים בכל שלב שהוא יש בה מיסוד הטרגדיה.

אולם מצינו כי כך גורלם של אישים גדולים מאותם העומדים על האובניים של יצירות גדולות, שאחרית חייהם מהולה ביותר מקורטוב של מפח נפש, שלא לומר אכזבה. גם אצל משה רבנו מוסר התורה העומד בראש הר נבו וליבו יוצא אל הארץ הנכספת והוא עומד ביומו האחרון ויהושע תלמידו יושב ודורש במקומו וליבו של משה אומר: מאה מיתות ולא קנאה אחת (דב"ר סוף וילך). כך אצל מייסד המלכות העומד בהר המוריה ולבו יוצא אל המקדש הנכסף, וימיו האחרונים רצופי מכאובי ירושה ומלחמות חצר.

אבל מפעלים שייסדו ועליהם מסרו את נפשם: תורה ומלוכה ארץ ומקדש, אלו ניבנים על גבי יסודות שיצקו הם והם להם לאות ולשם עולם לא ייכרת.