'עלה מוות בחלוננו'

אילו זכינו, היה מתקיים בנו מאמר חכמנו "משנכנס אדר - מרבין בשמחה". בעוונותינו הרבים לא זכינו. אבלים אנו וכואבים. לבנו עם המשפחות השכולות, ועם אותן משפחות החרדות, רועדות ומתפללות לגורל יקיריהן הפצועים. בשעה זו כולנו משפחה אחת.

כיהודים עובדי ה', כבני תורה, ניצבים אנו בפני קושי מיוחד. ההלכה אומרת (רמב"ם, הלכות ברכות י, ג): "שמע שמועה טובה מברך 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב'. שמע שמועה רעה מברך 'ברוך דיין האמת'. וחייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. ובכלל האהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה".

הדבר אינו קל, אך זו דרישת ההלכה. על פי הגמרא (סנהדרין מז, ע"א), כל הנהרג בשל היותו יהודי זוכה לתואר "עבד ה'", תואר שזכה לו משה רבינו. "תדע מדכתיב (תהלים עט) 'מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ'. מאי עבדיך ומאי חסידיך? לאו חסידיך - חסידיך ממש, עבדיך - הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיוון דאיקטול קרי להו עבדיך".

הגמרא אומרת שדין זה אמור באותם שנהרגו על ידי גוי. בשולחן ערוך מובאת דעה שאפילו מומר שנקטל על ידי גוי מתאבלים עליו.

מטעני החבלה היו מכוונים לכל אחד מאתנו. הם פגעו באותם אנשים שנהרגו, אך היו מכוונים כלפינו. ממילא עלינו להתייחס אחרת לאירוע זה. יש כאן בחינה מסויימת של 'הרוגי לוד' שעליהם אומרת הגמרא כי אין מי שיכול לעמוד במחיצתן. "הרוגי לוד", אותם שני אחים שמסרו נפשם על כלל ישראל. משנהרגה בת המלך וביקשו לטפול את האשמה על כל ישראל, באו הם ואמרו: 'אבל אשמים אנחנו'.

מטעני החבלה היו מכוונים נגד כל העם היהודי, נגד שיבת ציון בימינו, וממילא חלה עלינו החובה להתאבל.

הגמרא אומרת ש"לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב'. יש מהלך רגיל: אדם מתכנן מה יעשה ביום פלוני, לאן ילך ביום אלמוני. לפתע בא הרעם. החשבונות מתבלבלים, התוכניות אינן יוצאות אל הפועל. "לפשט עקמומיות שבלב". יש לכך מטרה. קיימות הרבה עקמומיות בלב, עד שאדם אינו רואה את חסדיו של ה', את תלותו בקב"ה.

הוא הדין לציבור כולו. הוא מתכנן לו תוכניות, טווה חלומות. מאז תרפ"ט אנו נלחמים, סובלים. ההתראות קיימות. ואף על פי כן. בעת האחרונה קיווינו שנוכל לחיות בשקט ובשלווה. בא הפיגוע, כרעם ביום בהיר, והזכיר לנו כי עדיין זקוקים אנו לפשט עקמומיות שבלב.

אנו עומדים לפני פורים. המהר"ל מרבה לדבר על המהלך הא-לוהי, שביטויו בפתיחת השער דווקא כאשר נדמה לאדם שאין לו כל מוצא. כאשר כלו כל הקצין. הנביא אומר (ירמיה ט, כ): "עלה מוות בחלוננו". נדמה היה לנו שכל השערים נסגרו. חשבנו שעשינו כל מה שהיה אפשר. ואף על פי כן "עלה מוות בחלוננו". אנו עומדים בפני תופעה של מתאבדים. איננו רואים דרך שבעזרתה ניתן יהיה לסתום את הפרצות כולן. ניתן לצמצם, אפשר להטיל סגר, להרוס את התשתיות. אך עלינו לדעת: הגענו לנקודה שרק הקב"ה יכול לעזור לנו. אף אמצעי לא יוכל להביא לפתרון הבעיה. עלינו לפנות לקב"ה: אם נהיה משוכנעים שזו הדרך היחידה - ישועת ה' בוא תבוא. זהו יסודו של חג הפורים בהבנת המהר"ל. "פתח לנו שער".

תחושת "אבד מנוס ממני, אין לי מכיר" הולכת ומתעצמת. הגענו לנקודה שבה לא טנקים, לא פצצות ולא עוצמתה הצבאית של מדינת ישראל יוכלו עוד למוות שעלה בחלוננו. אין לנו מנוס. עלינו לפנות לקב"ה, בתפילה ובזעקה.

כנגד אותו "צר הצרר אתכם", מחבלי החמאס והג'יהאד האיסלאמי, נצטווינו (רמב"ם, ריש הלכות תעניות):

מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר 'על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת, ודבר וארבה - זעקו עליהם והריעו!!!

ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב 'עוונותיכם הטו' וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו 'דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית' - הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה 'והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי ששתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

עת חשבון נפש היא לישראל. כדי להגיע לדרגה כזאת של אמירת 'ברוך דיין האמת' מתוך שמחה יש צורך בחשבון נפש, בפישוט עקמימות שבלב, בידיעה ובהכרה כי אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.